הממשלה ה-37 מתיימרת להיות שמרנית, אפילו שמרנית מאוד; בפועל היא מחוללת הפיכה משטרית וגוררת את המדינה לאנרכיה. הקואליציה הנוכחית מספרת לנו שהיא המחנה הלאומי; בפועל כמה מחבריה מכפישים חיילים ולוחמים בביטויים שאפילו השמאל הקיצוני ביותר לא משתמש בהם. הממשלה שהבטיחה להחזיר את הביטחון מרסקת אותו בצורה חסרת תקדים, מסכנת את יכולתם של הצבא והחברה להתמודד עם איומים מבית ומחוץ, ובמעשיה מעניקה לאויבי ישראל סיוע שלא יכלו לחלום עליו. מי שמטיפים למשילות, יצרו ממשלת ענק שאינה מסוגלת לתפקד, מפוררים את מוסדות השלטון בנסיונות להשתלטות פוליטית בוטה והזויה (ע"ע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והספרייה הלאומית) וקורעים את העם בצורה שלא הייתה כמותה. את ההפיכה שלהם הם מכנים "ציון במשפט תִפָּדֶה", תוך התעלמות מכך שבאותו פרק עצמו בישעיהו מבכה הנביא את "שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". שר המספר לנו שהוא שומר מצוות ומתהדר בכיפה לבנה גדולה, מחלל שבת בפרהסיה – וגורם לחילול שבת של רבים אחרים – רק כדי שיוכל להתייצב בזירת פיגוע ולהלהיט את הרוחות. אותו אדם הוא פורע חוק מורשע, בעל דעות גזעניות מוצהרות – והוא זה המופקד על הביטחון הלאומי ועל השלטת החוק במגזר הערבי. חברי כנסת אחרים המציגים עצמם כיהודים דתיים, חוטאים ללא הרף בהלבנת פנים ברבים תוך שימוש בלשון ביבים של אחרוני הפרחחים. וכולם יחד מחללים שם שמיים ושם ישראל. אולי בגלל שהגימטריא של 37 היא ז"ל.

"הרגולטור נתן לנו הנחה: יזרוק אותנו מהקומה ה-20 במקום מהקומה ה-40", אמר פעם המנכ"ל של אחת מחברות הסלולר. זה בדיוק מה שניתן לומר על כמה הצעות פשרה שפורסמו השבוע: זו לא תהיה רודנות מלא-מלא אלא רק רודנות על מלא. הפוליטיקאים ישלטו בוועדה לבחירת שופטים, יוכלו להעביר כל חוק שירצו, יוכלו לבטל כל פסק דין שירצו – אולי זה להם טיפ-טיפה פחות קל, אבל זו השורה התחתונה. אין ולא יכולה להיות ואסור שתהיה פשרה על העצמאות השיפוטית ועל הביקורת השיפוטית. כי אין ולא יכולה להיות דמוקרטיה בלי בית משפט עצמאי ולעומתי לרשויות האחרות, במיוחד בישראל שבה אין שום הגנה אחרת על זכויות היסוד. אין חוקה, אין מגילת זכויות, הרשות המבצעת שולטת ברשות המחוקקת, אין כפיפות למוסדות משפט בינלאומיים, לראש המדינה יש תפקיד סמלי בלבד, וחלק מהזכויות אפילו אינן מעוגנות בחוק אלא רק בפסיקה (ובראשן הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה: חופש הביטוי, ולצידה חופש העיתונות וחופש ההפגנה). לצד זאת, האופוזיציה טועה בצורה חמורה כאשר היא דורשת את עצירת החקיקה כתנאי מוקדם לכל הידברות. אפשר וצריך ללכת לפגישה ראשונה, רצוי אצל נשיא המדינה, ושם לדרוש את זה; הרי יצחק הרצוג עצמו אמר זאת אמש בצורה שאין ברורה ממנה. ודאי שיש היגיון בדרישה הזאת, אך כל דבר צריך להיות כפוף לנסיבות. כל יום שעובר מרחיק עוד יותר את הסיכוי להידברות, שלא לדבר על פשרה, משום ששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומתחפרים בחסמים פסיכולוגיים שיקשו עליהם להתגמש. העקשנות של האופוזיציה הופכת אותה לשותפה, גם אם זוטרה, לפשע של הרס הדמוקרטיה ופרימת המרקם החברתי.

הפגנות ומחאות חייבות להיעשות במסגרת החוק, גם כאשר הממשלה היא-היא המאיימת על שלטון החוק ועל יסודות הדמוקרטיה. אסור לחסום כבישים, חובה להישמע לשוטרים, אלימות היא פסולה מכל וכל. סרבנות לשרת במילואים היא עבירה ויש לטפל בה ביד קשה – להבדיל ממי שאומר שהוא אינו מוכן להתנדב, וממי שמזהיר שיתקשה למלא פקודות של ממשלה רודנית; אי-אפשר לכפות התנדבות ואי-אפשר להעניש על תחושות צופות פני עתיד. הבעיה היא, שהדורסנות הבוטה והיהירות הגסה של הממשלה והקואליציה גורמות ליותר ויותר אזרחים להגיע למסקנה שהן לא מבינות שפה אחרת. ריצת האמוק חסרת המעצורים; הצפצוף על נשיא המדינה; ההתעלמות המוחלטת מאלפים רבים של בכירים ומומחים בכל התחומים, מהארץ ומחו"ל; הארס והבוז הנשפכים על המתנגדים, כולל לוחמים בקו הראשון של הגנת המדינה; הניהול הכוחני של הדיונים בכנסת. לא היה כדבר הזה בישראל, וספק רב אם היה כדבר הזה במדינה דמוקרטית כלשהי. זוהי מסקנה פסולה לחלוטין ומסוכנת ביותר, העלולה להוביל לשפיכות דמים – אך כזו שחייבים להכיר בקיומה ולטפל בה מיד. וזה אומר: לשנות ב-180 מעלות את ההתנהלות המובילה אליה, וזה מצוי בלעדית בידי מובילי ההפיכה. להפסיק את החקיקה ולהוריד את מפלס הלהבות. להימנע מביטויי בוז כלפי המתנגדים למהלכים. להפגין קשב אמיתי לצד השני. לבוא לנשיא המדינה ללא כל תנאי. שיהיה ברור: גם בקרב המתנגדים יש מי שפועלים כדי להתסיס ולהלהיט, ומותר לשער שחלקם עושים זאת כדי להפיל את הממשלה (שנבחרה כחוק) ולא רק כדי לטרפד את הרפורמה/מהפכה/הפיכה. אבל עובדה היא שבכל שנות שלטון הימין בכלל ובנימין נתניהו בפרט, לא היה שום דבר שהתקרב למה שאנחנו רואים כעת – לא במלחמת שלום הגליל, לא במחאה החברתית – כך שמדובר בהרבה יותר מאשר פוליטיקה. המפגינים, המוחים והמתנגדים מגיבים למהלכים בהם פתחה ואותם מובילה הממשלה, ולכן האחריות היא בראש ובראשונה עליה.

תת-ניצב בדימוס ערן קמין כתב בצדק השבוע, שהשוטרים חוטפים ויחטפו משני הצדדים: המפגינים יראו בהם זרוע כוחנית של ממשלה רודנית הדורסת את זכות המחאה, תומכי הממשלה יראו בהם מי שפועלים ביד רכה, מתקפלים בפני מפגינים אלימים ומאפשרים לזרוע אנרכיה. זה מזכיר את התחושה כאשר שומעים אוהדי כדורגל מתלוננים על אלימות של שוטרי יס"מ: נוצר רושם ששני הצדדים אשמים וצודקים באותה מידה. המשטרה קנתה ביושר את חוסר האמון הציבורי. במשך שנים היא פעלה מול מפגינים במה שנראה כשיקולים של יחסי ציבור: מה מצטלם טוב ומה מצטלם רע, על מה תקבל מחאות ועל מה תקבל תשואות. היא אפשרה לנכים ועובדים סוציאליים לחסום מסילות וצמתים, והפעילה מכת"זיות ובואשים נגד חרדים. היא הקציבה למעלה מ-100 תקנים ליחידות הדוברות שלה, בעוד שבימי שגרה שוטרים ברחובות הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא. ארגוני הפשע מנהלים מלחמות בחוצות הערים הגדולות, והמשטרה מתהדרת בתפיסות של שני רובים פה וחצי קילו סמים שם. אחרי כל זה, אני ממש לא מקנא בשוטרים ובמפקדיהם. קובי שבתאי חטף ביקורת קשה ומוצדקת כאשר הגיע במדים לבת-המצווה שחגגה משפחת בן-גביר, במקביל לנסיונותיו של אבי המשפחה להעניק לעצמו סמכויות של מפכ"ל-על. לאחר מכן ידע שבתאי להתייצב בפומבי נגד השר שלוח הרסן, אך אמש נתן את ידו להדחתו השערורייתית של מפקד מחוז תל אביב, ניצב עמי אשד, בידי איתמר בן-גביר (זמן קצר אחרי עוד ציוץ מסית של יאיר נתניהו). וזה עוד כלום לעומת מה שעלול לקרות, אם בג"ץ יקבע שאסור לבן-גביר להתערב בעבודתה המבצעית של המשטרה, והעבריין המורשע יצפצף על פסק הדין. מה יעשו הקצינים הבכירים? מה יעשו השוטרים מן השורה? תרחיש מפחיד עוד יותר הוא גלישת העימות הפוליטי-ציבורי לשורות המשטרה. אם זה קורה בעילית של יחידות המילואים, זה עלול לקרות גם אצל משרתי הסדיר – בצה"ל ובמשטרה. ככלות הכל, מדובר במי שבאים מתוך עמם וחיים בתוך עמם. גם להם יש דעות, גם להם יש חברים וקרובים משני צידי המתרס, והשוטרים אף ניצבים בחזית (פשוטו כמשמעו). עם שר מגלומן ופירומן, הסכנה היא ממשית. והאחראי מספר אחת הוא מי שנתן לו את התפקיד הזה ומי שעובר לסדר היום על התנהגותו הפרועה, המאיימת במקביל גם להצית אינתיפאדה שלישית: בנימין נתניהו.

ידיד שהוא רופא ותיק ובכיר אמר לי בשבוע שעבר: למה בעצם שהפוליטיקאים לא יבחרו את הרופאים, כמו את השופטים? הוא עמד כאן על נקודה חשובה מאוד, שלמיטב ידיעתי לא הועלתה בוויכוח על ההפיכה המשטרית: שיפוט הוא עבודה מקצועית, ואנשי מקצוע הם היודעים לבחור זה את זה. תחשבו רגע: מי משפיע יותר על חייכם היום-יומיים – שופטים או רופאים? שופטים או מורים? שופטים או מהנדסים ואדריכלים? למי יש יותר אחריות על חיי אדם, פשוטו כמשמעו – לנשיא בית המשפט העליון או לכירורג מתמחה? לשופטי בג"ץ או לאחראים על בטיחות מבנה? מה באמת מעצב את עתידנו וקובע את גורלנו – עשרה/מאה/אלף פסקי דין בשנה, או מה שילדינו לומדים בכל יום? ביטול של תריסר חוקים, או ההכשרה הטכנולוגית והמדעית שמעניקה מערכת החינוך? אין שום מקצוע ואין שום תפקיד בחיינו השגרתיים בהם פוליטיקאים קובעים מי ימלא אותם. יש מועצות או לשכות מקצועיות, יש רישוי בחוק, יש מוסדות המעניקים תעודות, יש ועדות איתור ומכרזים. גם אם יש מעורבות פוליטית במינויים הבכירים ביותר, נניח של מנהלי בתי חולים, אזי היא נדירה ובוודאי שהפוליטיקאים אינם הרוב בין הממנים, כפי שמבקשים מחוללי ההפיכה ליצור בוועדה לבחירת שופטים. אז למה שדווקא שם זה יהיה שונה? נכון, כך מקובל בכל העולם. ונכון, בכל זאת יש הבדל, כי שופטים – ודאי בבית המשפט העליון – פוסקים גם בנושאים ציבוריים, ממשליים ואפילו פוליטיים, והם יכולים לשנות את מסלולה של המדינה. לכן, הגיוני שנבחרי הציבור יטלו חלק משמעותי בבחירתם. אך מתן כוח מוחלט לפוליטיקאים – מעבר לכך שהוא הרס מוחלט של יסוד מרכזי ביותר בדמוקרטיה – הוא פשוט אידיוטי, כפי שמלמדות ההשוואות שהראינו.

ההפיכה המשטרית עלולה להיות לא המחלה אלא רק התסמין לשחיקה חמורה בתמיכה בדמוקרטיה. התופעה הזאת מחלחלת במקום האמור להיות מקדש הדמוקרטיה: הכנסת. ולא רק בגלל שמחצית מחבריה נותנים את ידם להפיכה הזאת. זה מתחיל בכך שהרוב המכריע של חברי הכנסת ה-25 לא נבחרו לרשימות של מפלגותיהם אלא מונו אליהן. בחירות מקדימות התקיימו רק בליכוד, בציונות הדתית ובמפלגת העבודה; ברשימה המשותפת נבחרים המועמדים בידי ועידת המפלגה (שיטה עדיפה לדעתי על פריימריז). בליכוד יש ליו"ר המפלגה סמכות לשריין חמישה מועמדים כראות עיניו, כך שיש להוריד אותם ממניין מי שנבחרו; גם בציונות הדתית יש משורין אחד. וכך אנחנו נשארים עם 27 מבין 32 הח"כים של הליכוד, שישה של הציונות הדתית, חמישה של המשותפת וארבעה של העבודה. בסך-הכל: 43 חברי כנסת, 36% בלבד מבין חבריה. איך הגיעו למשכן יתר 77 החברים? 23 מתוכם נבחרו בידי מועצות של אנשי דת – מועצת חכמי התורה של ש"ס (11), מועצות גדולי התורה של אגודת ישראל ויהדות התורה (שבעה) ומועצת השורא של רע"ם (חמישה). לזכותן של המועצות הללו, ברמה העקרונית, יש לומר שהן מורכבות מכמה וכמה אישי ציבור מוכרים המייצגים קהלים משמעותיים. זה הרבה יותר טוב מאשר המצב במפלגות ששיגרו לכנסת לא פחות מ-53 נציגים, ואשר בכל אחת מהן הבחירה היא של בודד או בודדים: יאיר לפיד (24), בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט (12), אביגדור ליברמן (שישה) איתמר בן-גביר (שישה) ואבי מעוז (אחד). במילים אחרות: 44% מחברי הכנסת כפופים לשבעה אנשים (אגב, כולם גברים – בדיוק כמו במועצות החרדיות). דמוקרטיה? ממש לא. כאשר זו האווירה, אין פלא שיש כמה עשרות חברי כנסת שניתן לשער שהדמוקרטיה איננה ממש משוש נפשם. אני לא חושב שהחרדים באמת רוצים דמוקרטיה, אני משער שזה נכון לפחות לגבי חלק מן הערבים, אני חושש שזה זולג לחרד"לים ואני מזהה נטיות כאלה אצל כמה מנציגי הליכוד. בהערכה זהירה, 30-25 מחברי הכנסת הנוכחית היו מעדיפים שיטת משטר אחרת, כמובן בתנאי שהיא תבטיח ותנציח את כסאותיהם. אם זה אכן כך, ההפיכה המשטרית – גם אם תיבלם בדרך זו אחרת – עלולה להיות רק ההתחלה.