מתי הייתה נקודת היציאה הראשונה שלך משעריה? מיכאל: "לא נחשבתי לבחור חזק או ספורטאי אבל הייתי תלמיד מצטיין ותמיד שאפתי למצוינות. בכיתה ז' או ח' הגיע לבית הספר קצין מהפנימייה הצבאית ואני נדלקתי. הוא נראה בעיניי כמו יהודה המכבי, שכן אני כבר מילדות מחובר לשורשים וליסודות של עם ישראל, פטריוט במלוא מובן המילה. רצו להעביר אותי ל'בויאר' בירושלים בית ספר למחוננים, בו למדה גם אחותי הגדולה, אבל סירבתי בכל תוקף. היום בדיעבד הייתי מחליט אחרת, אז פשוט לא הבנתי איזה עומס כלכלי אני מעמיס על הוריי בהחלטה לעבור לפנימייה הצבאית". לו הייתי מצלמת תמונה מתקופת הפנימייה הצבאית מה הייתי רואה? מיכאל: "זה היה עבורי שינוי מכונן, דרמטי ממש. המעבר החד משכונת שעריה לתל אביב לגימנסיה הרצליה, האליטה של המדינה, עם שמות שאתה פוגש רק בעיתונות, החיכוך עם משפחות משכבות סוציו אקונומיות גבוהות, כאלה שהגיעו לפנימייה עם מכוניות, כשאנחנו אפילו לא חלמנו על כך. זה לא שלא היו במחזור שלנו חברים מהפריפריה, אבל אתה מגיע למקום שהוא באמת ה'קצפת של המדינה' ואתה צריך להסתדר שם. "זה השפיע עליי בכמה אופנים טובים וגם לא טובים. טובים בזה שניתן לי שם בסיס לתשתית ערכית וגם יכולות פיסיות ונפשיות להתמודד עם החיים, כי אתה רוצה להיות 'שווה' לאחרים. למשל, כשהגעתי לשם דיברתי ב'חית ועין' והיום אני אפילו לא זוכר איך לדבר כך וזה מציק לי. במשפחה שלי הייתי גאה תמיד לא משנה איפה הייתי, חברים שלי תמיד באו והתארחו אצלנו. אז בכלל לא הבנתי את המשמעות של משפחות קשות יום, כי ההורים שלי נתנו לי הכל, לא חשתי תחושת מחסור או מצוקה לאורך כל חיי עימם. אבל לא ידעתי אז מה הם עוברים כדי שאני לא אסבול מאיזה שהוא חסר". איך תגדיר את האופן שבו צלחת את תקופת הפנימייה? מיכאל: "בספר שאני כותב בימים אלו, אני כותב, בין היתר, על חוויות משם. הפערים נפערו באופן משמעותי, לדעתי, בעקבות השילומים וגם 'הפרוטקציות של מפא"י". אני זוכר שאסור היה בבית להגיד 'חרות', המפלגה שהוריי הצביעו לה, שחלילה לא ידעו שאין להם פנקס אדום. הפערים יצרו קיטוב שמשפיע עלינו עד היום. כל מה שאנחנו רואים היום בהפגנות ובמחאות, זה פרי התהליך החברתי מאז. זה לא השתנה. "למדתי בפנימייה הצבאית ארבע שנים, תקופה לא קלה אבל צלחתי אותה עם סבולת גדולה ועיקשות בלתי מתפשרת שלי. התמודדתי עם תחושות של קיפוח ואפליה, בכל דבר הייתי צריך להתאמץ יותר מאחרים. עם זאת קיבלתי ערכים חשובים לכל מסע חיי, כמו, נחישות, התמדה, לא לפחד מקשיים, מעבר לערכים הלאומיים שחיזקו את מה שהגעתי עמו כבר מהבית". המאמץ של מיכאל היכה גלים גם בשירותו הצבאי המרשים, שסיים כאלוף משנה במילואים. את שירותו הצבאי התחיל בכלל בקורס טיס. מיכאל: "לא ידעתי איך ייתכן שילד כמוני משכונת שעריה בשנות ה-70 יקבל זימון לקורס טיס? הגעתי לקורס טיס שאז לסיים אותו היה באמת בלתי אפשרי עבורי. להיות קצין גם היה בגדר דמיון". בהמשך שירת ביחידות מיוחדות, סיירת רימון, אגוז ולאחר מכן בגולני, ובנוסף כמדריך בבית הספר לקצינים. הוא שירת כקצין במלחמת יום הכיפורים בה גם נפצע, השתחרר ב-1976 בדרגת סרן ומשם עבר לעסקים. מיכאל: "רכשתי השכלה אקדמית בשביל ההשכלה לא בשביל מקצוע. למדתי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א, תואר שני במשפטים בבר-אילן ותואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב".

החיבור המטורף, לדברי מיכאל, עם נאווה אשתו שהוביל לנישואיהם ב-1977, נוצר כשהיה מדריך בבה"ד 1, והיא סטודנטית לתואר ראשון. מיכאל: "תסתכלי על התמונה של המשפחה הגרעינית שלי, זה השבט החזק והיפה שלי. היא צולמה בחתונה של בתי הקטנה, עופרי. אלה חמשת ילדיי: אשבל בתי הגדולה ד"ר להיסטוריה, ראם, ענווה שנמצאת בימים אלו בהודו, עודד שהוא מהנדס החברה, ועופרי. זאת החבורה יחד עם כל נכדיי, וכמובן אשתי נאווה. את יכולה לראות פה את כל צבעי הקשת, את כל עם ישראל, מכל העדות. התוצרת שלנו, הילדים שלנו היא תוצרת מפוארת, גאווה ענקית בשבילנו". ספר על החיבור המיוחד עם נאווה אישתך? מיכאל: "נאווה, אשכנזייה בלונדינית לבנה מגיעה ממשפחה של תשעה דורות בארץ מצד אחד, משפחה אשכנזית וחרדית ברובה. עד היום נאווה דתיה ואני חילוני מבית מסורתי. החיבור בינינו הוא חיבור של קצוות. גם בפוליטיקה, היא בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אני ימני, וכל זה צריך להתחבר. כשהגעתי אליה בפעם הראשונה, הוריה היו בהלם, הייתי שחור ועוד יותר שזוף בתקופת השירות הצבאי. לימים הייתי 'האורים והתומים' שלהם, הם לא היו זזים מילימטר מבלי להתייעץ איתי, הייתי עבורם שיא הגאווה בגלל העשייה שלי, וזה הביא להם הרבה כבוד. "כמעט ולא תראי את נאווה ואותי קוראים את אותם ספרים, אנחנו לא רואים את אותם סרטים וגם לא את אותן תוכניות טלוויזיה - ניגודים מוחלטים. ובכל זאת זה חיבור שאין שני לו ואנו נשואים כבר 46 שנים. לאחר שהולדנו ארבעה ילדים הגיע עודד, שאימצנו בגיל 6 וחגג לא מכבר 38. עודד משמש כמהנדס החברה והוא סיפור מדהים בפני עצמו. בחור מוכשר מאוד ואב לשלושה. היחיד שגר בסמיכות אליי, ביישוב צור יגאל. השאר מפוזרים, כמובן שהייתי רוצה שיהיו קרובים אליי, מצדי שיגורו איתי בחדר".

התקופה הפוליטית בחייו של מיכאל רצון הייתה סוערת ומעניינת כמו כל תקופה בחייו. לפעילות פוליטית הצטרף ב-1977, ובשנת 1983 בגיל 32 כבר היה חבר מועצת עיריית פ"ת. תקופה עם פעילות משמעותית מאוד, סמוך למהפך הפוליטי, הוא מספר, כשהליכוד עלה לשלטון והפך לגורם דומיננטי. כמו בכל דבר שהוא עושה, גם בפוליטיקה לא ידע מיכאל לעשות דברים 'באמצע', וכפעיל פוליטי דומיננטי עשה, לדבריו, מהומות לא קטנות. בפועל לא אהב את התחום המוניציפלי והתפטר ממועצת העיר באמצע הקדנציה. מתי נכנסת לראשונה לכנסת? מיכאל: "לכנסת נכנסתי לראשונה מטעם הליכוד ב-1996, בפעם השנייה ב-2001 וב-2003 עד 2006. שימשתי בכל מיני תפקידים ציבוריים, הקמתי את החברה לשירותי איכות הסביבה במדינת ישראל, שהיום שווה מאות מיליונים. טרם כניסתי לכנסת עמדתי כשנתיים בראש חברת הביטוח 'אבנר' שהייתה בזמנו חברת הביטוח הגדולה ביותר בארץ. הייתי גם יו"ר נת"ע (נתיבי תחבורה עירונית). בתקופה בה הייתי בכנסת עמדתי בראש המתנגדים להינתקות. "יש לי פה תמונה עם אריאל שרון ז"ל, אני הייתי ה'בן יקיר לי' שלו ובתקופת ההינתקות יצאתי נגדו באופן החריף ביותר. היינו ביחסים חמים וקרובים מאוד ועם זאת לא יכולתי לקבל את ההיפוך הזה שהוא עשה, מהלך שסיכן את מדינת ישראל לדעתי. שילמתי על כך מחיר פוליטי כבד מאוד אך אני לא מתחרט על כך".

איך הגעת לתחום הנדל"ן? מיכאל: "תמיד רציתי להיות עצמאי, הקמתי סוכנות ביטוח 'קול ביטוח ארזים', שהמנהל והבעלים שלה כיום הוא אח שלי. לא אהבתי את העיסוק בביטוח ולכן בשלב מסוים עברתי לפעילות בתחום הנדל"ן. הבנתי שאיפה שאתה עובד עם המספרים הגדולים, שם יש לך סיכוי לפרוץ. הבנתי שבענף הבנייה אתה יכול להגיע להישגים אינסופיים ואני אוהב את המשחק של המספרים הגדולים. "הפרויקט הראשון שהוצע לי על-ידי קבלן ידוע שם, היה 'מגדלי חן', שיפוץ ובניה של שלושה מגדלים בכפר שלם. כל אנשי המקצוע שהתייעצתי איתם אמרו לי לא להיכנס לפרויקט הזה, אבל החלטתי להיכנס לזה עם כל הלב והנשמה. מהשלב הזה רציתי להיות יזם נדל"ן ובפרויקט הבא ('הבית על הפארק' מול פארק בגין דרום), עשינו עסקת קומבינציה, כשהוא דאג למימון, הוא קיבל את הדירות שלו ואני את הדירות שלי. עבדתי בקצב מטורף ובתוך שנה וחצי בניתי 72 יחידות דיור בשני מגדלים, הייתי שם פיסית יומם ולילה. מכרנו את כל הדירות ופה כבר הרווחתי מיליון וחצי דולר". בצעת את הפרויקט הראשון של 'פינוי בינוי' בראש העין. מדוע התעקשת לבצע אותו? מיכאל: "ב-1997 ביצעתי את הפרויקט הראשון בישראל של 'פינוי בינוי' בראש העין, שיכון משנת 1949 שהיה מעברה, אותו שיכון שאמי הגיעה אליו עם עלייתה ארצה, ואני רציתי ללכת דווקא לפרויקט שאנשים חושבים שאי אפשר לעשות. ראש העין הייתה אז יישוב קטן של 12,000 איש מהעדה התימנית, מי ימכור 800 יחידות דיור שם? אני ידעתי שנצליח. זה כבר היה פרויקט של מספרים אחרים, שיחקתי במגרש של הגדולים. גייסתי משקיע שנכנס איתי 50% שותפות. תוך כדי נבחרתי לכנסת, העברתי את כל המניות שלי, עזבתי את העסקים והלכתי לשרת את המדינה. חזרתי לתוך משבר בפרויקט, גניבות ודברים לא כשרים שלא יאמנו, הפרויקט עמד בפני קריסה. מה שעברתי שם הוא סמינריון שלם בחוג לכלכלה באקדמיה". מתי מסרת את ניהול החברה לראם בנך? מיכאל: "ב-2009 הציע לי שר התחבורה דאז, ישראל כ"ץ שדיבר בשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לנהל את פרויקט בניית הרכבת ומוניתי ליו"ר נת"ע. ב-2009 ראם בני מנכ"ל אב-גד, שסיים את התמחותו בלימודי משפטים, תוך כדי לימודי כלכלה ומנהל עסקים, פנה אליי, ואמר לי 'אני רוצה להיות איש עסקים ולעבוד איתך'. זה השתלב טוב עם הסטטוס בו הייתי, ומסרתי לו את ניהול החברה. "החברה שנקראת היום אב-גד הנדסה, הייתה אז 'נצר זהב', שהיום היא חברת בת. שימשתי כיו"ר נת"ע שלוש שנים, ובמקביל ראם החל דרכו כמנכ"ל חברת אב-גד שקמה והחלה לעסוק בפרויקטים של התחדשות עירונית".

ראם מצטרף לראיון ומרגע זה ניתן לראות את הדינמיקה המעניינת והרגישה בין מיכאל האב-גד החזק, הכוח המניע שמשמיע את קולו ואת מסריו באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, זה שחוזה למרחוק ואין מי או מה שיעצור אותו, ומולו ראם בנו, נשוי ואב לשני ילדים, שיודע בחוכמתו הרבה ובקור הרוח שלו להכיל את אביו, שמשלים אותו ומעניק למיכאל את הקרקע היציבה להלך עליה בביטחון. ספר על עצמך ראם. ראם: "נולדתי בפ"ת וגדלתי בישוב כוכב יאיר, שאבי הוא ממייסדיו, לשם עברנו ב-1981 כשהייתי בן 5. למדתי במסגרות של החינוך הדתי ובחטיבה עברתי לפנימיית נוער ולישיבה תיכונית בכפר סבא, ולמדתי בבית ספר תיכון בכפר סבא. בסיום לימודיי התגייסתי לסיירת גולני ועם השחרור נסעתי לטיול הגדול בדרום אמריקה וכשחזרתי התחלתי ללמוד כלכלה ומשפטים מסלול של שני תארים ביחד, מתוך שאיפה להישגיות". ההישגיות הזאת היא ערך שמגיע מבית הגידול שלך? ראם: "שני ההורים שלי הישגיים מאוד. אימא שלי, פרופסור נאווה זלדה רצון היא חוקרת ומרצה בכירה בחוג לריפוי בעיסוק וראש בית הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב, ואבא שלי הוא אבא שלי. שניהם מצטיינים במה שהם עושים ומסורים לעבודה. אני חושב שכולנו, כל הילדים, ירשנו את התכונה הזאת של הרצון להצטיין ולהתבלט וקיבלנו מודל של עבודה קשה. "כשסיימתי את ההתמחות שלי ב-2009, רציתי להיות עצמאי וחיפשתי מה נכון לי, בסיס להתחיל איתו. התחברתי לתשתית העסקית של אבא שלי ואמרתי לו 'אני איעזר בך, אקח את התשתית הקיימת וננסה לבנות משהו'. לא הייתה יותר מדי פעילות וחיפשנו נישה להיכנס אליה בתחום הנדל"ן בהשקעה לא גבוהה. התחלנו בפרויקטים של תמ"א 38, אלו היו גם פרויקטים קטנים שהלמו את היכולות והרקע שלי כאיש עסקים ונדל"ן בתחילת דרכו. עברנו בין בניינים וועדים, דיברנו עם האנשים, שכנענו בניין בניין והתחלנו לאסוף צבר של פרויקטים". מה המטרה העסקית שלך כמי שמוביל את אב-גד? ראם: "אני שואף להוביל את החברה למקומות הכי גבוהים כחברת ההתחדשות העירונית הכי גדולה ומצטיינת שאפשר, אנחנו אולי בחמישייה המובילה, אבל אנחנו נהיה המובילים". 'אנחנו נשאיר עשן אחרינו זה רק עניין של זמן', מכריז מיכאל. מיכאל: "ראם יודע למקד את הרצונות שלו והוא תכליתי, הוא הולך למקומות שבהם הוא שם את המאה האחוז שלו, ומשאר התחומים לא אכפת לו בכלל. ראם פועל מתוך צניעות ואומר עליי שאני לפעמים שחצן ואולי זה נכון, אבל אני בגיל שאני כבר לא צריך אישור או תעודות מאף אחד, מותר לי להגיד ולעשות את מה שאני רוצה ומי שזה לא מוצא חן בעיניו זאת בעיה שלו, לא שלי". חשוב לדבר על ההקשר החברתי של ההתחדשות העירונית, מסביר מיכאל. "התחדשות עירונית באה לפתור מספר דברים, האחד הוא הבטיחות של בניינים ישנים עם אי-עמידות לרעידות אדמה, חיזוק ובניית ממ"דים, אבל בנוסף היא באה לעשות גם צדק חברתי, הוא מדגיש. המשמעות של לקחת דירות ישנות שבנו אותן בזמן 'אנו באנו' ולהשביח את הנכס, היא לעשות צדק עם העולים שבאו בעלייה ראשונה, שנתנו להם מעט מאוד ושיכנו אותם בשיכוני רכבת. "אתה גם משדרג להם את הבית, נותן להם זכויות והם יכולים למכור את הנכס הם לא חייבים להמשיך לגור בו". כשאתה חושב על השינוי החברתי והכלכלי שעברה מדינת ישראל מאז ימי ילדותך בשעריה, הוא אכן ניכר היום? מיכאל: "יצרנו חברה יותר תחרותית, עם יזמות פרטית, יותר קפיטליסטית ומערבית, אבל לא הצלחנו לשבור את הפרדיגמה הביורוקרטית. המאבק שעושים עכשיו הוא על זה, זה לא רק על השלטון האליטיסטי של בתי המשפט והפרקליטות, של 'מדינת תל אביב' נגד השאר, זה הרבה יותר עמוק מזה, לדעתי. זה מאבק שלטוני, מאבק תרבותי, הכל קשור אחד בשני וזה אותו מאבק, גם אם נותנים לו כל מיני כותרות. זה מגיע מאותו מקום".

ב-2014 החלה אב-גד לבנות בפועל את הפרויקט הראשון ולאט-לאט הצליחה להגדיל את הפעילות. ב-2021 נכנסה לבורסה והפכה לחברה ציבורית. ראם: "אנחנו מחזיקים 64% מהמניות, עמית גלר החבר, שותף ודירקטור מחזיק כ-9%, חברת פניקס מחזיקה כ-10% יחד עם אקסלנס, יש עוד קרן גידור והשאר הציבור. נכנסנו מוקדם מאוד לתחום שהוא צומח ומתפתח, היה לנו הרבה מזל". מיכאל: 'מזל תשאיר לאלוהים, אין פה שום מזל' ראם: 'זה מזל שלי וחוכמה שלך'. מיכאל: "לומר שההצלחה הגיעה ממזל? היא תוצר של שיקול דעת, להבין לאן השוק הולך, היכן אתה יכול להשיג את היתרון היחסי. אתה מקים חברה שבה אתה יכול לעבוד במספרים הגדולים עם כסף קטן, לעבוד בסיכונים קטנים. זה לא נעשה ממזל". ראם: "זה באמת היה המניע שלנו להיכנס לתחום הזה, להגיע לצבר גדול של פרויקטים גדולים בהשקעה יחסית קטנה. זה גם תחום שנותן לך משהו ברמה האישית והנפשית, להרגיש שאתה עושה משהו טוב, וכמובן גם להרוויח". מיכאל: "התוצאות הטובות של הפרויקט, המוניטין והאמון שנוצר, נובעים בגלל תפיסת העולם הזאת. כי כשאתה מדבר עם הדיירים, אתה מדבר איתם בגובה העיניים, לא כי אתה בא 'לעשות עליהם סיבוב כלכלי', אתה בא מתוך רצון לשפר את מצבם ואז הם נותנים בך אמון, ואז אתה גם מרוויח. להרוויח כסף זו לא בושה, זאת תעודת הערכה, אבל אם אתה עושה את זה ביחד עם נשמה, עם צד חברתי, זה הערך המוסף". ראם, איך אתה מתמודד עם הצל הגדול שמיכאל מטיל, מה האקס פקטור שלך? ראם: אני מגיע ממקום צנוע וקל להתחבר אליי. הדבר המהותי בתחום של ההתחדשות העירונית הוא השיח עם האנשים, לדעת איך לפנות אליהם ואיך לדבר עמם בגובה העיניים ולשכנע אותם ואני חושב שזה היתרון היחסי שלי ובכלל של החברה. לגרום להם לתת אמון בפרויקט ובחברה, ובנו לפני הכל. מיכאל: "אני באמת איש של חזון, מסתכל על הדברים למרחוק ולוקח סיכונים, אבל מישהו צריך להישאר על הקרקע, וראם הוא השלמות של הסיפור, הקרקע המוצקה. הוא אדם רגוע עם המון שיקול דעת, מסתכל לאנשים בגובה העיניים ויודע לרכוש את אמונם. זה משלים את האנרגיות שלי, אני מפעיל המון כוח ואנשים לפעמים מפחדים ממני. ראם הוא שילוב של אשתי ושלי, יש לו כריזמה שקטה. אני נתפס במידה רבה כהרפתקן, אבל זה רק נראה ככה, זה לא באמת נכון. אני לא עושה דברים שאני לא שוקל אותם עד הסוף, רק שיש לי את התעוזה והאומץ לעשות אותם מתוך ראייה לטווח הרחוק". ראם: "אבא שלי ואני באמת משלימים הזה את זה ונהנים לעבוד ביחד וזה לא דבר מובן מאליו, כי אבא שלי הוא לא בן אדם קל. אני לא חושש לומר לו את מה שאני חושב ולעמוד מולו כשאני צריך. לא תמיד יש לו את הסבלנות לעשות את הדברים ופה אני נכנס לתמונה. השילוב הזה הוא מה שהביא אותנו להצלחה שלנו היום. ולפני הכל הוא אבא שלי ואני גאה בו ומעריך אותו מאוד".

חברת אב-גד שואפת למצוינות, להיות הכי טובים בכל דבר שאתם נוגעים בו ואחר כך גם הכי גדולים, כפי שאמרתם. אפשר לעשות זאת ביושר ובהגינות גם בתקופה הכלכלית המתרגשת עלינו? מיכאל: "חד-משמעית. אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך כדי להרוויח עוד שני גרוש ולדרוך על גוויות בדרך. היום אנו נמצאים בצמיחה חסרת תקדים בכל קנה מידה, עם צבר פרויקטים שמכיל קרוב ל-400 יחידות דיור, שמציב אותנו כאחת החברות המובילות בתחום של התחדשות עירונית. יש לנו צבר נוסף של 3,600 יחידות דיור שנמצאים בתהליכי תכנון וביצוע שונים. עד סוף 2023 יהיו 1,270 יחידות דיור בביצוע. השנה אנחנו נבנה למעלה מאלף יחידות דיור ובסוף השנה הבאה כבר למעלה מ-2,500 יחידות דיור. ההכנסות הצפויות מ-3,600 יח' הדיור הנמצאות בתכנון וביצוע הן מעל חמישה וחצי מיליארד שקל, עם רווח גולמי של כמעט מיליארד וחצי שקל. מסרנו סה"כ באב-גד כ-600 יחידות דיור". ראם: "חשוב לציין פרויקט שלנו ניסיוני וייחודי במינו בארץ בשיתוף עיריית הרצליה. הכנסנו מערכת של ביו גז שטוחנת את כל הפסולת האורגנית במקום לזרוק לפח, הופכת אותה לגז ומחממת את הדוודים". מה טביעת החותם המיוחדת בפרויקטים שלכם ובכלל כחברה? ראם: "לכל פרויקט יש איזו שהיא ייחודיות תכנונית, ואנחנו מנסים לייצר קהילות בבניינים החדשים שאנחנו בונים, לתת שטחים משותפים. זה גם מעניק ערך מוסף לדיירים, זה 'עוזר' להם לבחור בנו וכמובן זה משביח את ערך הנכסים ולבסוף זה מאפשר לנו למכור את יחידות הדיור במחירים גבוהים יותר. למשל, יש בניינים שבהם 'וויתרנו' על דירה כדי ליעד אותו למועדון לקשיש או מועדון נוער או מועדון לילדים, כאשר יש גשרים שמובילים אליהם. "אנחנו מעסיקים כ-30 עובדים, מחצית מהם בחברת הבנייה שבונה את הפרויקטים בפועל ומחציתם בחברה היזמית. בראש חברת הבנייה שלנו עומדת מנכ"לית, דבר לא שכיח בחברות בנייה ויש לנו פה הרבה נשים בעמדות מפתח, סמנכ"לית ויועצת משפטית וגם מנהלת התכנון. אנחנו עושים פה את כל התהליך, מהליד הראשון שמגיע, וועד הבית שפונה אלינו, פיתוח מערכת היחסים עמם עד להסכם, תכנון ואחר כך הבנייה, מסירה של הדירות, שירות לקוחות, הכל נעשה פה. ללקוח יש כתובת אחת".

עיר כנרת היא חזון ואתגר ציוני לפני הכל. הפרויקט הזה משנה את משוואת עולם התיירות במדינת ישראל, אומר מיכאל. אגן הכנרת הוא משאב טבע לאומי ממדרגה ראשונה, ונקרתה בדרכינו הזדמנות להפוך אותו למרכז התיירות של מדינת ישראל. "זה פרויקט דגל שלא קשור לעשייה השוטפת שלנו והקמנו לטובתו חברה נפרדת, אב-גד כנרת. עלות הפרויקט מוערכת בכ-שלושה מיליארד שקל והוא אוטוטו יוצא לדרך". עיר כנרת היא ציון הדרך המשמעותי של אב-גד, בו מתחברים החברתי, העסקי והציוני? מיכאל: "בספרו של הרצל 'אלטנוילנד', יש פרק שבו כתוב על האזור וממש על הקרקע שבה אנחנו הולכים לבנות, החוף הדרומי של טבריה. שם הוא מתאר את האזור בהשוואה לקאן ולניס בדרום צרפת. הוא תיאר זאת בעיניים של אדריכל שהולך לעשות זוהר בכנרת. המדובר בקרקע פרטית, פרי חזון ויוזמה של זוהר עובד שהיה פעם ראש עירית טבריה. הוא קנה בזמנו את הקרקעות הללו ממשפחה ששורשיה הגיעו עוד מחלוצי הכנרת שרצו לממש את חזונו של הרצל באזור הזה. הקרקע שימשה למגורים והם הפכו אותה לקרקע חקלאית. נותרו בנות המשפחה היורשות, שלא ידעו מה לעשות עם הקרקע והן פנו לזוהר עובד, בהצעה לרכוש מהן את הקרקע. הוא קנה את הקרקעות בטרם היה ראש עיר וכשסיים כהונתו לאחר כעשור, פנה לפיתוח הקרקעות". איך התחיל המסע שלכם לעיר כנרת? מיכאל: "נפגשנו ראם ואני עם בועז יוסף יו"ר הוועדה הקרואה של טבריה, שביקש לעשות בטבריה התחדשות עירונית. הוא הציג בפנינו את הפרויקט, וחזיתי בדמיוני מה הפרויקט הזה עומד לחולל. תיאורטית הוא כולל המון סיכונים לא קטנים, זה פרויקט לטווח ארוך מאוד והתייעצתי עם ראם כי הייתי צריך לוודא שהוא יגיע לקו הסיום. ניהלתי משא-ומתן במשך שמונה חודשים על רכישת הקרקע והסכמנו לעשות עסקת קומבינציה. אנחנו מקווים שבחודשים הקרובים נעשה את טקס הנחת אבן הפינה ונצא לדרך".

הקונספט של המקום מבחינה תרבותית יהיה מוזיקה, מספרים מיכאל וראם. מרכז תרבות הכולל תיאטרון ומרכז הקונגרסים, עם מגוון תחומי אומנות כגון פיסול וציור, כשהבסיס שלו הוא מוזיקה. טובי האומנים של מדינת ישראל יופיעו שם, במרכז מוזיקה גם ברמה הלאומית וגם ברמה הבינלאומית. מיכאל: "תחשבי שאת נמצאת במרפסת החדר שלך במלון עם חברים ותוך כדי צופה בהופעה של אדל. פה יהיה הבית המוסיקלי של שלמה ארצי, נביא את חמשת הזמרים הכי טובים בארץ וזה יהיה בית ההופעות שלהם. יש לנו אינסוף רעיונות, גם לאומנים גדולים מחו"ל. יש לנו סיכום עם 'זאפה' שהם יפתחו פה גם אולם מופעים סגור לחורף וגם להופעות קטנות יותר, ובנוסף הם אלו שיפעילו את התיאטרון. אנחנו עובדים עם יוני פיינגולד, בין המפיקים הגדולים בארץ, שהוא גם היזם של זאפה. "הקמנו פה צוות מומחים מהשורה הראשונה בארץ. כמו למשל, לאה רבננקו שהיא אדריכלית הפרויקט ומיכאל שוורץ מומחה בתחום המלונאות. לפרויקט יש מִנְהֶלֶת חוויה שחשבה ושחושבת כל הזמן, איך כל העסק הזה יעבוד, ואיך תהיה בעיר כנרת מסה תמידית של אנשים. לטבריה מגיעים בשנה כשני מיליון צליינים ואנחנו נגרום להם ללכת על המים. אני לא צוחק. היום אפשר לעשות הכל באופן וירטואלי". הפרויקט יבנה כפרויקט יוקרה, מי באמת קהל היעד של מתחם 'עיר כנרת'? ראם: המתחם מיועד לתיירות פנים וחוץ כמובן, אנחנו חייבים ליצור אותו כפרויקט יוקרה והוא מיועד לקהל יעד שיש בכיסו, אבל לא רק לקהל היעד הזה. הוא ישרת גם את כל תושבי עמק הירדן, 250,000 תושבים שהאזור הזה הוא הבית שלהם. ישנה התעניינות רבה כבר של רשתות מלונאות מרחבי העולם, אך אנו מכוונים למדרג מחירים רחב לקהל היעד המקומי. המתחם מיועד גם לוועדי עובדים וארגונים גדולים שיוכלו ליהנות ממשאבי הטבע האלה". מיכאל: "הפרויקט נמצא בעיר טבריה אבל אנחנו לא קושרים אותו לעיר טבריה, אלא לכנרת. אנחנו רוצים לבדל אותו מטבריה. הכנרת היא דבר בלעדי למדינת ישראל בתכונות שלה שאין באף מקום בעולם, ונהפוך את האזור הזה למקום שימשוך אליו את כל עם ישראל". נעמי פלג, סמנכ"לית ויועצת משפטית באב-גד אומרת כי בשל העובדה שמדובר בקרקע בבעלות פרטית עם תב"ע מאושרת, יש צפי לקבלת היתר בנייה כבר בשנה הקרובה ולכן יש צפי לאכלוס הפרויקט מהר מאוד. החזון של רצון יחד עם שאר יזמי הפרויקט הוא לא רק לעשות כסף, אלא לממש ציונות כלכלית אמיתית, עם כ-3,000 מקומות עבודה חדשים והכנסות רחבות היקף לישובים בסביבה.

קשה להגדיר מה זה מזל, אומר מיכאל, אבל בלי סיעתא דשמיא שום דבר לא קורה. פרויקט עיר כנרת הוא פרויקט לכל החיים ואני מקווה שהבנייה שלו תסתיים בתקופה של בין 10-7 שנים. עכשיו חובת ההוכחה היא עלינו, לראות שאנחנו באמת מסוגלים להגשים את החזון הזה. תמיד צריך מזל, הוא מודה בחיוך, אבל אם לא תעשה, מזל לא יעזור לך.