אגרת ששלח הרב אברהם יצחק הכהן קוק לפני יותר מ-100 שנה אל הביבליוגרף אליעזר רפאל מלאכי, כמה חודשים לפני שקיבל את ההזמנה לכהן כרבה של ירושלים, חושפת כי הרב קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון ברבנות הראשית ומי שנחשב לרבם של רבים מן המגזר הציוני-דתי, היה סבור באותה עת שהאפשרות הזאת אינה אפשרית. האגרת, שנשלחה ב-4 ביוני 1918, פורסמה בסוף השבוע שעבר על-ידי ארכיון המדינה לאחר שנסרקה מתוך מסמכי ארכיון אליעזר רפאל מלאכי. היא אינה מופיעה בקורפוס האגרות של הרב קוק, ספרי אגרות הראי"ה, שנערכו על-ידי בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק. בחלק ג' של ספרי אגרות הראי"ה מופיעה אגרת אחרת שכתב הרב קוק בתאריך כ"ה בסיון תרע"ח (אגרת תתפט). היא הגיעה אל ארכיון המדינה מארכיון יד יצחק בן צבי. "ואם כי זרים הם לי כל התיאורים המוגזמים שהצגת על חשבוני, אבל ביטחוני כי מצדך מלב טהור הם יוצאים ע"ד הרבנות בירושלים. מסופקני אם לפי המצב יהיה זה כעת דבר אפשרי מצדי צדדים, בייחוד כעת נתכונן שם ועד הרבנים אחשוב שאין כל כך מן הצורך באיזה אישיות מיוחדה", כתב הרב קוק באגרת ששלח בכ"ה בסיון תרע"ח ממקום מושבו אז, בלונדון שבבריטניה. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, בי"ט באלול תרע"ח (27 באוגוסט 1918), שלחה קבוצת רבנים ירושלמית מכתב לרב קוק ובו בקשה שיחזור לארץ ישראל ויכהן כרבה של ירושלים. המכתב מופיע בנספחים של הספר אגרות הראיה (חלק ג', אגרת ד' בנספחות, עמ' רצט-ש).

"בני ארץ ישראל - מיועדים להיות תוקעי השופרות"

באגרת שנחשפה בארכיון המדינה מתייחס הרב קוק לכך שאנשים כאליעזר רפאל מלאכי - שנולד בירושלים בשנת 1895 ואשר היגר לאירופה בגיל 17, בשנת 1912, והיה בן 23 בשנת 1918 שבה כתב לו הרב קוק - הם אלה שצריכים לעמוד בחזית ההסברה של תחיית האומה בארצה ואף מכנה אותם "תוקעי השופרות" של הגאולה החומרית והרוחנית של עם ישראל בארצו. בכך התייחס אל המסורת שלפיה קודמת תקיעת שופר לגאולה ("תקע בשופר גדול לחרותנו"), אך גם טען את הביטוי במשמעות דומה מאוד לזו שבה נהוג להשתמש היום ביחס לתועמלנים עבור רעיון מסוים. "הנני חושב שבני א"י פזורי הגולה הם המה המיועדים מאת ההשגחה העליונה להיות תוקעי השופרות ומאזרי הגבורה ותכונת הדרכת הגאולה החומרית והרוחנית ההולכת וקרבה. הם הנם היחידים שהאהבה לבניין הארץ ותחיית האומה עליה היא להם טבעית נפשית, בלא כחל סרק ופרכוס, והם יכולים כל חדא לפום דרגיה - לדבר דברים יותר ברורים על דבר גאולתנו ופדות נפשנו מכל בעלי לשון ובעלי עט אחרים שהתפקיד העזיז והטבעי הזה של הקישור החובי והחיותי לארץ חמדתנו חסר להם", כתב. עוד מציין הרב קוק במכתבו את עמדתו אשר לפיה ההתעלות הרעיונית של תחיית עם ישראל בארצו אמורה להתפתח על-ידי שומרי תורה ומצוות. "מה שחביב לי כעת הוא הרחבת הדברים על דבר ההתעלות האידיאלית של תנועת התחיה. וההסתעפות המעשית שצריכה לבוא בגללה. על-ידי ההארה של קדושת עולמים האצורה באוצר חיים הרוחניים שהם שכונים במעמקי הנשמות של כשרי ישראל אשר לא שינו את אורח חייהם וכלכלת הגיונם מתכונתה המסורתית של האומה ממקור קדשה", כלשונו. בהקשר זה ציין את תנועת דגל ירושלים, שאותה הקים ואת 'הסתדרות ירושלים' שמכתבים אחרים שלו בעניינה נכתבו באותו פרק זמן ואף כלולים בספר המאגד את אגרותיו של הראי"ה קוק. לדבריו, בשל רצונו להביא להתעלות אידיאלית של תנועת התחיה הוא הקים את הסתדרות ירושלים, ואף שלח למלאכי, ככל הנראה בצירוף למכתב, חוברת שפרסם על המטרות של דגל ירושלים באותם ימים. בשולי מכתבו התייחס הרב קוק לספרו ראש מילין, ספר קבלי העוסק במשמעות האותיות והניקוד, ומכנה אותו 'מסתורי'.