כשפורסם הספר הראשון, "וויני הפו" (או בתרגומו לעברית, פשוט "פו הדוב") ההצלחה הייתה מיידית והמכירות עלו על כל התחזיות. תהילתו של פו יצאה מהר מאוד מחוץ לגבולות האיים הבריטיים: הספר תורגם ליותר מ-30 שפות, ביניהן אפילו לטינית. לעברית תורגם "פו" ארבע פעמים לפחות. הכתיבה העשירה של מילן, גם אם נכתבה בשפה ברורה לילדים, אינה קלה לתרגום. המתרגמים בחרו לתרגם מחדש בכל פעם את המונחים ושמות המקומות, וכך יש לנו יער שפעם קראו לו יער ת"ק הפרסאות, אבל הוא גם יער מאת האקרים, אלף הדונם או אלף הצעדים. ההתלהבות מדמותו של הדוב חובב הדבש הייתה עצומה, ועוד לפני עידן דיסני, שרכשה את הזכויות ויצרה את סדרת הסרטים האייקונית, הסיפור עוּבַּד בכל העולם למחזות, הצגות ילדים, ותסיכתי רדיו. כך כריסטופר רובין, הילד עם השיער הארוך שאמו נהגה להלביש כילדה, הפך כמעט בן-לילה למפורסם. דמות מוכרת בכל בית בו גדלו ילדים. אבל האם הוא אכן היה ההשראה האמיתית לסיפורים? האם הקשר בינו לבין פו שאנחנו מכירים היה טכני וחיצוני גרידא או שבאמת הספרים מספרים עליו? כדי לענות על השאלה הזו, צריך להכיר קצת יותר לעומק שתי משפחות מילן נפרדות – זו שאלן היה בה ילד בעצמו, וזו שאלן היה בה האב. אלן היה כבר בן 30 כשפגש את דורותי דה-סלינקור (שכונתה דפני בפי ידידיה הקרובים) ב-1912. הוא התאהב בה מיידית ולמחרת פגישתם הראשונה הוא ביקש את ידה. היא נענתה והם נישאו בשנה שלאחר מכן. אבל נישואיהם לא היו מאושרים. מכרים של בני הזוג נהגו להתלוצץ על כך שאם יש דמות בספרי פו שמבוססת על דפני, הרי היא איה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלן התנדב לצבא ונפצע בקרב על הסום. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן שירותו, אבל חזר, כמו רבים אחרים, אדם שקט ומכונס אף יותר ממה שהיה קודם. בני הזוג חיו בקוצ'פורד בחדרים נפרדים. זה של אלן תואר על-ידי בנו כ"קטן ואפלולי" ואילו זה של דפני היה "מרווח ונאה". אלן לא היה אדם תובעני ובבדידות הכפרית הוא הרבה לשחק גולף (בעצמו או עם בנו. אשתו לא הצטרפה למשחק מעולם), להתבודד ולכתוב. הוא כן כתב עבורה, בכל עוצמת התשוקה של אהבה שאינה נענית במלואה. כי גם אם לא אהבה אותו כפי שאהב אותה בפגישתם הראשונה, היא העריצה את כתיבתו ותמכה בה. "ללא עידודה, ההנאה שהפיקה והצחוק שעורר בה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. למי אכפת היה כמה עותקים מכרו בהוצאת מת'ואן?" (כריסטופר מילן, המקומות הקסומים).

כאשר כריסטופר הצטרף למעגל המשפחתי, הוא הכניס משהו חדש למערכת היחסים הזו. אבל זה לא היה מספיק. בשנותיו הראשונות הוא היה נתון להשגחתה של "נאני" – האומנת היקרה שלו שאהבה אותו בכל ליבה, והוא השיב לה ככל שיכול לב פעוט להשיב אהבה כזו. את הוריו הוא פגש פעמים מעטות במהלך היום. וכך, גם אם אהב אלן את בנו, לא היו לו הזדמנויות רבות לבלות איתו. קריאה בספריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר, מעלה תמונה של ילד בודד שאהב את ילדותו השקטה והמוגנת בקוצ'פורד, והתפעם מהיופי שהיה מוקף בו. נראה כי הוריו עשו מאמצים כלשהם להגן עליו מפני הפרסום, לפחות בשנים הראשונות, אבל כשגדל מעט וכבר לא נשמר תחת סינרה של נאני, איש לא יכול היה להגן עליו מפני נערי בית הספר "גיבס" שלעגו לתספורתו ובגדיו. ומשם רגשותיו לגבי בן דמותו הספרותי הלכו והידרדרו. כריסטופר מעולם לא סלח לאביו על שהפך אותו לילד ההוא, שכולם מכירים את הסיפור שלו. עיתונאים ותחקירנים רבים לא היססו לעוט על הכביסה המלוכלכת של המילנים, וכך חזר הנרטיב הזה וסופר שוב ושוב – בעיתונות, בספרים ואף בסרטים. אבל האמת הייתה, ככל שניתן להבינה ממרחק השנים, שפרט למעטפת החיצונית, הסיפורים לא היו באמת אודות כריסטופר ומעלליו. הם לא היו יכולים להיות. לכריסטופר לא היו אחים, ואף לא היו לו כמעט חברים בני גילו איתם יכול היה לשחק ביער. סיפורי פו וחבורתו עולים על גדותיהם מרוב הערכה לעוצמתה של חברות אמת ואהבת אחים. הם מלאים בתום ובמשחקיות שקשה לדמיין כשקוראים את תיאורי ילדותו של כריסטופר עצמו, שהיה מוקף במבוגרים והסתדר איתם הרבה יותר מאשר עם ילדים אחרים. אלן נדרש למקור אור אחר ממנו הוא שאב את הרעיונות לכתיבתו, מקור שיספק לו את הקסם והרוך שנגעו בקוראים רבים כל כך בכל העולם.

"לפני שנים רבות, חי אדם, ולו שלושה בנים. כך התחלנו. כך תמיד התחילו סיפורי האגדות". במילים אלה פותח מילן את האוטוביוגרפיה שלו, ששני שלישים ממנה מוקדשים לימי ילדותו ונערותו. "האומנת שלנו, היא שהייתה מקריאה לנו את הסיפורים הללו, ובשעה שעשתה זאת בארי הביט ב-קן ושניהם הביטו באלן… בעוד רגע, בארי יהפוך לפטריה, וקן לדוב דו-ראשי". אלן גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו שגדל בה בנו. היו לו שני אחים גדולים, קרובים זה לזה בגיל, ויחד הם היו חבורה עליזה להפליא. הם ביימו יחד מחזות פרטיים, המציאו מעשי קונדס ששיגעו את האומנות ובאופן כללי התנהגו כמו שהיינו מצפים מחבורת אחים להתנהג. ילדותו של אלן הייתה כל מה שלא הייתה ילדותו של כריסטופר – רועשת וחמימה. מוקפת במגעם התמידי של אחים אוהבים, אב קרוב ואם דואגת. מלאת שמחה והרפתקאות קטנות של יום יום. בארי היה האח הגדול; אבל את קן, האח השני, אלן אהב והעריץ בכל ליבו ונפשו. הם היו בלתי נפרדים, כילדים וגם מאוחר יותר – כנערים וכגברים צעירים, עד למותו של קן. "הדרך היחידה שלי לתאר אותו, למרות שהמילים האלה אינן משקפות היטב את עליונותו על פני, היא שהוא היה טוב יותר ממני. אדיב יותר, בעל לב גדול יותר, סבלן יותר, בעל טבע מתוק יותר, ראוי יותר לאהבה. כל אלה ואף אחד מאלה, מתארים אותו. לו הייתם מכירים את שנינו, הייתם מעדיפים אותו". (אלן מילן, אוטוביוגרפיה). למרות שאלן היה המוכשר מביניהם, הם הלכו יחד ללמוד בקיימברידג', וכתבו יחד למגזין הסטיודנטים "גרנטה" תחת ראשי התיבות המשותפים שלהם – א.ק.מ.

• "חזרזיר יקירי", אמרתי, "כל הספר הוא עליך". "אה, אז הוא על פו" הוא צייץ. את פו אנחנו באמת מעדיפים, על זה אין ויכוח, אבל חזרזיר זוכה להרבה דברים טובים ש-פו לא. כי את פו אי-אפשר לקחת לבית הספר בלי שכולם ישימו לב, אבל חזרזיר כזה קטן, שהוא מחליק בקלות לתוך הכיס… וככה הוא מקבל הרבה יותר חינוך והשכלה מאשר פו. אבל לפו לא אכפת. יש כאלה שיש להם שכל, הוא אומר, ויש כאלה שאין להם. ככה זה". (מתוך ההקדמה ל"פו הדוב")

את "פו הדוב" הקדיש אלן לדפני אישתו, באחת ההקדשות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, אבל את האוטוביוגרפיה שלו אלן מקדיש לאחיו קן, שנפטר כעשור לפני שזו יצאה לאור: "לזכרו של קנת ג'ון מילן. מי שנטל את הרע שבי ויצר את הטוב שבי". וזהו. כמיטב המסורת חשוקת-השפתיים הבריטית, מותו של קן, שניתן לנחש שהשפיע עמוקות על אלן, לא מתואר בספר, ואיש לא זכה מעולם לשמוע על רגשותיו בנושא זה. קן חוזר להופיע באוטוביוגרפיות של כריסטופר רובין. לא כדוד חי או מישהו אהוב שדובר עליו בבית, אלא כדמות עמומה שאביו חיפש תמיד. אם זה היה במשחקיו עם בנו או בבחירת מיני המתיקה בשעת התה – הוא חיפש לגעת שוב ברוחו של אחיו שלא היה עוד איתו. אבל היה מקום אחד שבו הוא אִפשר לעצמו להשתעשע בזכרונות ולהביא לידי ביטוי את רגשותיו הנוסטלגיים, האמיתיים – וזה היה בכתיבתו. בספרי פו הדוב הוא הקים לתחייה את הימים התמימים והרחוקים בהם יצאו האחים יחד להרפתקאות בנוף הכפרי האנגלי. גילו קטבים צפוניים ומצאו פילים נפילים. פו שלו הוא בן דמותו של האח הזה, שאולי לא היה חכם כשני אחיו האחרים, אבל היה טוב יותר. מבין יותר מהם הדברים החשובים באמת בחיים. אהוב יותר. "פו-הדובי" יותר. ושאליו הוא כל כך התגעגע. "והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו" (הבית בקרן פו).