אני סבור מזה חודשים, כי בסופו של יום השאלה המכרעת תהיה אחת ויחידה: האם הממשלה תציית לבג"ץ כאשר הוא יפסול (ואין ספק שהוא יפסול) את חוקי ההפיכה המשטרית. שאלה בל-תיאמן במדינת חוק, בה תמיד וללא יוצא מן הכלל ובכל נושא ובכל הזדמנות, המילה האחרונה היא של בית המשפט. רק במדינות רודניות המילה האחרונה, ובמיוחד בנושאי ממשל ומשטר, היא של הפוליטיקאים.
יריב לוין הבהיר השבוע שמבחינתו התשובה היא נחרצת: לאו מוחלט. "זו תהיה חציית כל קו אדום, בוודאי לא נקבל את זה", אמר. ניר ברקת מיהר לומר שיש לציית לפסק דין שיפסול את חוקי ההפיכה. הליכוד הגיב: "לבג"ץ אין שום סמכות או עילה להתערב בתיקון לחוק יסוד שקובע כיצד ימונו השופטים... העיקרון שלבג"ץ אין סמכות להתערב בחוקי יסוד מופיע בכל המתווים, לרבות מתווה הנשיא, והוא יעוגן ברפורמה המשפטית. לכן אין שום מקום למשבר חוקתי".
תגובה שקרית, כי המתווה של יצחק הרצוג הוא מקשה אחת שגם אמורה למנוע חוקי יסוד בלתי דמוקרטיים. אבל היא גם מעניינת: שימו לב שלא מדובר בה על אי-ציות לפסק דין, אלא יש בה חזרה על העמדה המסורתית של הליכוד – שיש גם שופטים ומשפטנים התומכים בה – בדבר חוסר סמכותו של בג"ץ להתערב בחוקי יסוד. אבל מה קורה כאשר חוק יסוד סותר חוק יסוד אחר – מה שקרוי "התיקון החוקתי הבלתי-חוקתי"? לטריטוריה הבלתי-מוכרת והמסוכנת הזאת גוררים אותנו מובילי ההפיכה.
לפי אחד הספינים הבלתי-פוסקים שאופפים את ההפיכה, התגובה של ברקת הייתה מתואמת עם נתניהו (אשר אמש לא אמר מילה וחצי מילה בנושא). קראתי פרשנות לפיה נתניהו בונה על כך שבג"ץ יפסול את ההפיכה: הנזק יימנע והוא יוכל לגלגל את האחריות על השופטים (כדרכן של ממשלות ישראל, במיוחד מן הימין, מימים-ימימה). אם זה נכון, אזי נתניהו מוביל אותנו בעיניים פקוחות אל סף התהום בתקווה שברגע האחרון תימנע בדרך נס הנפילה לתוכו. זה אומר שהוא הפוליטיקאי הכי ציני ואפילו הכי אכזרי בתולדות המדינה.