מדינת ישראל משולה לחולה המאושפז כמעט חסר הכרה במחלקה לטיפול נמרץ, עם חום של 42 מעלות ולחץ דם של 190/110. אחרי שבועות של הזנחה מוחלטת שדרדרו אותו אל סף המוות, החליט הרופא הראשי לתת לו אקמול. במקרה הטוב ביותר, החום ואולי גם לחץ הדם יירדו קצת. אם יעלה הרצון מלפני הרופא הראשי, הוא יוכל לתת טיפול של ממש שמתישהו יאפשר להעביר את החולה למחלקת אשפוז, ובהמשך – מי יודע – למחלקת שיקום. אבל אותו רופא עצמו יכול גם להחליט בכל רגע נתון לנתק את האינפוזיה. הנמשל ברור. בנימין נתניהו הוא לא רק הרופא הראשי המזניח; הוא גם מי שגרם למחלה מלכתחילה. הוא לא "נכנס לאירוע"; הוא יצר את האירוע. הוא נתן ליריב לוין לנהל את המו"מ הקואליציוני שחישק אותו בצורה חסרת תקדים, הוא נתן לו את תיק המשפטים, הוא אפשר לו לתת לשמחה רוטמן את ראשות ועדת החוקה ולאיתמר בן-גביר את המשרד לביטחון לאומי (והשבוע גם אמר בבג"ץ שכיום הוא משוכנע ביתר שאת בדבר התאמתו של בן-גביר לתפקיד). שאיפות הרודנות של נתניהו גלויות לחלוטין. מי שלא יישר קו איתו – יפוטר (או לפחות יגידו לו שהוא מפוטר). הזוטרים ממנו רואים, שומעים ומצייתים. הם מכוונים לרצונו, וכל המקצין – הרי זה משובח. במשך שנים נתניהו דחק בצורה שיטתית אל מחוץ לליכוד כל אדם מוכשר שעלול היה לאיים על מעמדו. עכשיו הוא עושה זאת בברוטליות נוסח פוטין וארדואן. האם נתניהו עודנו פועל בצורה רציונלית? האם הוא כשיר לתפקידו? האם הוא לא מבין את מאות האזהרות מכל הכיוונים ובכל התחומים? האם הוא מבין ולא אכפת לו? האם הוא מנותק מן המציאות? האם הוא שבוי בידי הקנאים המקיפים אותו בממשלתו ובידי הבלתי-יציבים הצרים עליו בביתו? אלו השאלות שחייבים להציף – בעיצומו של המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה, ועם איומים חיצוניים גוברים העלולים להתפוצץ בפניה של מדינה משוסעת. ידענו מלחמות, פיגועים, מחלוקות, משברים. חלקם נוהלו בידי מנהיגים כושלים, אבל מעולם לא בידי מנהיגים שיש סביבם סימני שאלה כאלה. עכשיו זה קורה.

אם נחזור לרגע למשל החולה, אזי אנחנו דומים לקרובים שנושמים לרווחה רק בגלל שכעת ניתן לקוות שהוא לא ילך לעולמו בימים הקרובים, ואחר כך נראה. שיהיה ברור: ההפיכה המשטרית עדיין כאן. לא השתנה כלום, חוץ מאשר נכונות של יוזמיה לדבר עליה. מה שהיה אמור להיות מובן מאליו לפני שלושה חודשים, מה שהיה ברור לכל ילד לפני חודשיים, מה שהפך להיות קריטי לפני חודש – זה מה שקרה עכשיו. לא פחות, אבל ממש ממש לא יותר. תנאי הבסיס לא השתנו. קואליציית הרודנות לא התחלפה. כל המובילים עדיין ליד ההגה. המניעים נותרו בעינם: רצון להנציח את השלטון, בוז בסיסי לדמוקרטיה מצד רבים מחבריה, שאיפה להשתלטות פוליטית על כל מוסדות המדינה, נקמנות, התקרבנות. גם הפעולות הנלוות ל"רפורמה המשפטית" לא הלכו לשום מקום, אלא התגברו: ההסתה של גלית דיסטל-אטבריאן, האלימות של איתמר בן-גביר, הבריונות של מירי רגב, השרלטנות של בצלאל סמוטריץ. על השהיית החקיקה הודיע בנימין נתניהו. האיש שהדבר הבולט ביותר שקנה ביושר כל ימי חייו, הוא ההכרה האוניברסלית בכך שמדובר בשקרן סדרתי. האקדח הטעון מונח על השולחן: תמיד הוא וחבורתו יכולים להודיע שהמו"מ נכשל ולהמשיך מהנקודה בה הפסיקו. הם עדיין מדברים על השלמת החקיקה עד סוף חודש יולי. הם עדיין מבהירים שמבחינתם היא יכולה לעבור בצורה חד-צדדית. מי שבאמת היה רוצה הידברות, לא היה גורר את המדינה לחודשי האימה שעברו עליה, ושנזקיהם ילוו אותה ואותנו עוד זמן רב. מי שבאמת היה רוצה להרגיע את הרוחות, היה נושא נאום ממלכתי מפייס ולא נאום מפלגתי מתסיס. מי שבאמת היה רוצה לאחות את הקרעים, היה לוקח חודש של הפסקה מוחלטת – ממילא כמעט אין ימי עבודה עד אחרי יום העצמאות. גם הנשיא יצחק הרצוג היה יכול להציע זאת. אבל מצד שני, כאשר יש לך עסק עם נתניהו – אולי באמת אין ברירה אלא לעשות הכל כאן ועכשיו. לכו תדעו על איזה צד הוא יקום מחר בבוקר.

גם אם מחר בבוקר יודיע נתניהו שההפיכה המשטרית יורדת מעל הפרק, וגם אם למרבה ההפתעה הוא יעמוד בדיבורו, את הנזק יהיה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לתקן – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אמיתות יסוד של ישראל, שאיש לא חשב לערער עליהן לפני חצי שנה, שוב לא יהיו ברורות, מובנות ומובטחות. קואליציית הרודנות יצרה תקדימים מסוכנים ביותר, בנוסף לכך שכאמור בפעם הראשונה יש לנו ראש ממשלה שקיים ספק ממשי בכשירותו. בפעם הראשונה אחרי 125 שנות ציונות ו-75 שנות מדינה, יש סכנה מוחשית ומיידית לדמוקרטיה הניצבת בבסיסן. כי בלי מערכת משפט עצמאית – אין דמוקרטיה. כי בלי כללי יסוד המחייבים את כולם כולל כולם – אין דמוקרטיה. כי בלי הכרה בכך ששלטון הרוב איננו עריצות הרוב – אין דמוקרטיה. גם אם נצא מהמשבר הזה עם חוקה נאורה ועם כללי משחק הוגנים ומאוזנים – שוב לא נוכל אי-פעם לומר "זה לא יכול לקרות", כי זה קרה או כמעט קרה. המדינה מעולם לא הייתה כה קרובה למלחמת אחים, וסכנה זאת טרם חלפה; האלימות מבעבעת ולכו תדעו מי ישלוף סכין ומה יקרה אחר כך. ההצהרות של טובי הלוחמים שלא יהיו מוכנים להתנדב לשירותה של ממשלה בלתי דמוקרטית, גם הן חציית קו אדום מבחינה לאומית וחברתית (וזו לא סרבנות; אי-אפשר להכריח מישהו להתנדב), ולכו תדעו לאן זה יוביל מכל הכיוונים. משקיעי חוץ יצטרכו להוסיף לגורמי הסיכון הידועים – המצב הביטחוני, הסכסוך עם הפלשתינים, הניתוק מהשווקים השכנים – את הסכנות שהציפה הקואליציה הנוכחית. הסכנות שממשלה כלשהי תרצה להחריב את האיזונים והבלמים, תשאף להשתלט על מערכת המשפט (שעצמאותה ומקצועיותה חיוניות גם למגזר העסקי), תנסה להציב את אנשיה בעמדות המפתח המקצועיות של המשק (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנק ישראל עדיין על הכוונת). זהו נזק כלכלי כבד וארוך טווח.

גם לאופוזיציה יש אחריות. כפי שציינתי כאן, רק 43 מבין 120 חברי הכנסת ה-25 נבחרו בפריימריז או בוועידות מפלגה; כל 77 האחרים הם מינויים של מועצות אנשי דת ואף של מנהיגים בודדים. זה בולט במיוחד באופוזיציה, עם השליטה של יאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן על לא פחות מ-42 חברי כנסת. הרודנות הזאת, מעבר לכך שהיא פסולה לחלוטין בפני עצמה, היא חלק מן האווירה האנטי-דמוקרטית עליה צמחה הקואליציה הנוכחית. מי שדורש דמוקרטיה במדינה, חייב להפעיל אותה גם וקודם כל בביתו-שלו. החשדנות של האופוזיציה כלפי נתניהו-לוין-רוטמן היא ברורה ומובנת. הראשון מתקשה מאוד לומר אמת ונושא באחריות העליונה להבאת המדינה אל פי תהום; האחרים יעשו הכל כדי להעביר את ההפיכה ככתבה וכלשונה. האופוזיציה צריכה לנהל את ההידברות כאשר עין אחת מופנית אל ההצעות והאפשרויות, ועין אחת – אל תרגילים ותרמיות מצד הממשלה. אבל האופוזיציה חייבת לעשות את המיטב כדי להגיע להסכמות. זה לא קל, כי הצד השני חסר תום לב ואינו מגיע לשולחן בלב פתוח ונפש חפצה. אך האופוזיציה צריכה להבין שאכן יש כאן ממשלה שנבחרה כחוק, שהיא מייצגת ציבור גדול מאוד ושזכותה לבצע מהלכים מוטעים (להבדיל ממהלכים בלתי לגיטימיים).

יש מקום לשינויים במערכת המשפט, כולל בתחומים עליהם לא דובר עד כה. גם בגלל שכל מערכת יכולה וצריכה להשתפר, גם בגלל שהסדרים בני שנים רבות מצריכים התאמה למציאות המשתנה במהירות, גם בגלל שאכן יש ליקויים המצריכים תיקון. פרסתי כאן לפני כחודש הצעה נרחבת, ואחזור רק על כמה נקודות מרכזיות. הרצוג צודק בכך שהוא מציע מתווה של מקשה אחת בתחום החשוב ביותר: החקיקה והביקורת השיפוטית עליה, ממנה נגזר הליך בחירת השופטים. יש לעגן בחוק יסוד את הליכי החקיקה ובמיוחד בנוגע לחוקי היסוד. יש לקבוע הליך ייחודי לפסילת חוקים בבג"ץ. יש לקבוע האם וכיצד ניתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. יש ליצור מנגנון התגברות ברוב מיוחס. יש להוסיף נציגי ציבור לוועדה לבחירת שופטים. יש להבטיח שכל מינוי – בוודאי לבית המשפט העליון – יצריך הסכמה רחבה. יש להרחיב את מעגל המועמדים לנשיא בית המשפט העליון. יש להגביל את זכות העמידה של עותרים ציבוריים. לצד זאת, צריך לטפל בעומס בבתי המשפט – הן בתוספת שופטים ועובדי עזר, הן בהעלאת רף הכניסה למקצוע עריכת הדין, הן בהעברת עניינים למסגרות חוץ-שיפוטיות, ואולי גם בהגבהת חסמי כניסה לאי-אלו הליכים משפטיים. צריך לפצל את משרות היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. יש לעגן בחוק את סמכויות היועץ המשפטי ואת דרכי עבודתה של הפרקליטות. צריך לאפשר לשר לבחור מבין שני מועמדים ראויים ליועץ המשפטי של משרדו. צריך לקבוע כללים לקבלת חוות דעת חיצונית וייצוג חיצוני עבור השרים. יש לחזק את נציבות הביקורת על הפרקליטות. כל זה מצריך הרבה זמן וחשיבה, הרבה בחינה ודיונים, הרבה ויכוחים והצעות, הרבה השוואות להיסטוריה ולעולם. אם גמל הוא סוס שתוכנן בידי ועדה, אזי גמל צולע הוא סוס שתוכנן במהירות בידי ועדה. אין אפשרות אמיתית לעשות את זה כמו שצריך בתוך ארבעה חודשים ברוטו. (תזכורת: מחוללי ההפיכה טוענים שחוק יסוד כבוד האדם וחרותו – שהכנסת עבדה עליו במשך שנה – עבר ב"מחטף"). לכן, מידת הרצינות של נתניהו ושות' תיבחן בנכונותם לתת את הזמן.

אלו היו שלושה חודשים קודרים, מדכאים, מאיימים. אנחנו לכל היותר בסוג של פסק זמן, שאיש אינו יודע כיצד ייראו החודשים שאחריו. יש דבר אחד מעודד שאפשר לקחת מהם: המחאה נגד ההפיכה המשטרית. לא נראה לי שמישהו מאיתנו, כולל מארגניה, היה מאמין שמאות אלפי ישראלים ייצאו לרחובות שבוע אחרי שבוע, בכל רחבי הארץ, כדי להגן על משהו אמורפי שאינו נוגע לחייהם היום-יומיים. זו לא מחאת הקוטג' על התייקרויות, זו לא מחאת יוצאי אתיופיה על אפליה מתמשכת. זו מחאה על זכויות יסוד, על דמותם העתידית של חיינו, על המדינה שנוריש לילדינו. היו במחאה הזאת גילויי אלימות פסולים. לטעמי אסור לחסום כבישים וצמתים, תהא הסיבה אשר תהא. אבל ככלל – מאות אלפים, כנראה מיליונים בחשבון כולל, יצאו מאזור הנוחות שלהם, נדחקו ברכבות, הלכו ברגל, שילמו תמורת הסעות, ויתרו על ימי עבודה, צעדו בגשם. הם באו מכל קצות הארץ, כמעט מכל מגזרי האוכלוסייה (למעט ערבים וחרדים, ואולי זה לא מפתיע), בכל הגילאים, מכל תחומי החיים. היו מולם אלפי שוטרים, שגם בשגרה אינם תמיד עדינים במיוחד, ושכעת נדחפו מאחור בידי שר פשיסט ופירומן. צריך לגנות ולהעניש את מפגינים שהרימו יד על שוטרים; צריך להצדיע לכל האחרים. צריך לגנות ולהעניש שוטרים שפעלו באלימות; צריך לחבק את כל האחרים. השיא היה אחרי פיטוריו של יואב גלנט. שר שאינו סוחף המונים, אדם שרובנו לא שמענו את קולו עד אותו נאום במוצ"ש שעבר, ובכל זאת רבבות יצאו באישון לילה, בצורה ספונטנית, כי הבינו שברגע הזה – ביטחון המדינה נרמס לטובת הרודנות. השבוע התברר, שאפילו חבורת שואפי רודנות בראשות אדם מנותק מן המציאות, אינם יכולים לעמוד בפני כוחו הדמוקרטי של העם. כעת אסור להירדם בשמירה. הסכנות עדיין כאן במלוא עוצמתן. ההשתלחויות השבוע בג'ו ביידן לימדו שוב עד כמה הקואליציה הזאת משיחיסטית ונרקיסיסטית, אטומה ויהירה. המערכה רחוקה מלהסתיים.