כזאת הפקרות בביטחון המדינה לא הייתה פה מעולם. יש לנו שר ביטחון על תנאי: בנימין נתניהו הודיע ליואב גלנט שיפטר אותו, מקורביו הסבירו שהוא איבד את האמון בו – אבל הפיטורים "הושהו", תהא המשמעות אשר תהא. נדמה לי שאין לזה תקדים בשום מדינה מתוקנת: חרב הפיטורים מונפת על שר הביטחון והוא לא יודע האם ומתי תנחת; הספק הזה מרחף מעל כל מי שצריך לעבוד אותו ומקבל ממנו הנחיות. קל וחומר בשגרה של מדינה שאויביה מצהירים בגלוי על רצונם להשמידם. קל וחומר בן-בנו של קל וחומר בתקופה של פיגועים ורקטות ורמדאן ואירן. נזכיר מה היה חטאו של גלנט: אחרי שנתניהו סירב לאפשר לו להשמיע בקבינט את חששותיו מן ההשלכות של ההפיכה המשטרית, גלנט יצא לציבור וביקש לעצור אותה לצורך הידברות. למחרת נתניהו הודיע לו שהוא מפטר אותו, אך לא עשה זאת בצורה רשמית. עבר עוד יום, ונתניהו עצמו עשה בדיוק את מה שגלנט ביקש. מאז, התפקיד השני החשוב ביותר במדינה מאויש בידי מי שליד שמו יש כוכבית: שר הביטחון בספק. נתניהו תמיד היה בריון כלפי בכירים בליכוד שהרימו יותר מדי את הראש (לעומת הכניעות הבלתי-פוסקות שלו לסחטנים במפלגות אחרות, החל מן החרדים וכלה בלאומנים). תשאלו את אביגדור ליברמן ודן מרידור ומשה כחלון וגדעון סער ועוד רבים וטובים. הפעם הבריונות שלו פוגעת במישרין בביטחון המדינה. עוד הוכחה לכך שהאיש אינו כשיר לתפקידו.

זה שאיתמר בן-גביר הוא בריון מילולי ומעשי – כבר הוכח שוב ושוב, כולל בבית המשפט. זה שהפשיסט הזה רוצה משטרה פוליטית – כבר די ברור לכל. זה שמדובר בפירומן העלול להצית את כל המזרח התיכון – התריעו גדולים וטובים ממני. לכן, ממש לא מפתיע שהבריונות שלו מופגנת לעין כל, במיוחד כלפי המפכ"ל קובי שבתאי. אבל כמו במקרה של נתניהו-גלנט, זו הפקרות שהמחיר שלה עלול להיות בחיי אדם. בן-גביר מנע משבתאי להגיע לדיון בכנסת ואסר עליו להשתתף בישיבת הממשלה בנוגע להקמת המשמר הלאומי. השבוע באה ההדלפה מתוך הקלטה של שיחה ביניהם, הקלטה והדלפה שיכלו להיעשות אך ורק בידי בן-גביר. לפי הפרסום בחדשות 12, שבתאי אמר שהערבים רוצחים זה את זה משום שזו המנטליות שלהם. כצפוי, קמה סערה ומצד שמאל של המפה הפוליטית דרשו ששבתאי יתפטר (דרישה מטומטמת לחלוטין: יש לכם ספק שבן-גביר רק מחכה לזה כדי למנות מישהו שייכנע לכל גחמותיו?). שבתאי טען שהדברים הוצאו מהקשרם, ובינינו – הוא לא אמר משהו שצריך להפיל אותנו מהכסא. למרבה הצער, בחברה הערבית יש הרבה מאוד מקרי רצח בתוך המשפחה ומעט מאוד נכונות לסייע למשטרה לפענח אותם, ואך הגיוני לראות בכך מאפיין תרבותי ולא צירוף מקרים. אבל העיקר הוא עצם ההקלטה וההדלפה (בן-גביר לא הכחיש: תגובתו, השקרית יש לומר, הייתה שהוא לא מכיר טענות כאלה נגדו) והשימוש בהן נגד המפכ"ל. איך יכול כעת שבתאי לדבר עם בן-גביר? איך אפשר לסמוך עליו שמידע חסוי יישאר כזה? התשובה: הוא לא יכול ואי-אפשר. יש לו ולכולנו עסק עם בריון חסר מעצורים, מעריצו של הטובח ברוך גולדשטיין, ששום דבר לא יבלום אותו בשאיפותיו הפשיסטיות והרודניות. ואת האחריות העיקרית שוב יש להטיל לפתחו של מי שנתן לו את התפקיד, הצהיר בבג"ץ שכעת הוא משוכנע ביתר שאת בדבר התאמתו אליו ואינו עושה דבר כדי לרסן אותו: בנימין נתניהו.

נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, עושה מזה שנה את מה שעושים עמיתיו בארה"ב ובאיחוד האירופי ובבריטניה ובאין-ספור מדינות אחרות: מעלה את הריבית כדי להיאבק באינפלציה. אין בזה שום דבר חדש ומקורי. התפקיד המרכזי של הבנקים המרכזיים בכל העולם הוא לשמור על יציבות מחירים, ברוב המדינות המפותחות יעד האינפלציה הוא 2% בשנה, בכולן היא גבוהה בהרבה ומזה עשרות שנים יודעים הכל שהעלאת ריבית היא הכלי הטוב ביותר והזמין ביותר כאשר האינפלציה עולה. כולם יודעים שהעלאות ריבית גובות מחיר כבד מן האזרחים ועלולות לפגוע במשק, אבל גם שהחלופה – אינפלציה היוצאת משליטה – היא הרבה הרבה יותר גרועה. כולם – חוץ מן הכלכלנים הדגולים שלמה קרעי, עמיחי שיקלי ועמיחי אליהו. הם תקפו השבוע את החלטתו של ירון להעלות את הריבית בעוד רבע נקודה, וכדרכם של אנשי קואליציית הרודנות – עשו זאת בצורה שהוכיחה שהם גם בורים וגם בריונים. לא נחזור על הדברים, כדי שלא לתת להם הד נוסף. נאמר רק זאת: אם נעשה את מה שרוצה השלישייה הזאת, נגיע לתוצאה של כלכלן בינלאומי דגול אחר – רג'פ טאיפ ארדואן. הלה כפה על הבנק המרכזי הטורקי להוריד את הריבית בטענה שזה מה שירסן את האינפלציה, וקיבל אינפלציה של 80% והתרסקות של הלירה ב-50%. אלו לא רק בורות ובריונות. זו סכנה מוחשית נוספת למשק הישראלי, מעבר לאלו של ההפיכה המשטרית (שגם עליה הצביע השבוע ירון בצורה ברורה, מתוקף תפקידו החוקי כיועץ הכלכלי לממשלה, ומובן שגם על זה יצא הקצף). עצמאותו של הבנק המרכזי היא אבן יסוד במשקים מפותחים ופגיעה בה נתפסת בחומרה רבה במיוחד בידי משקיעים, חברות דירוג ושוק ההון. אז נכון שמדובר בשרים זוטרים וצעקניים, אבל צריך לשים לב לשתיקה של בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' שבאה בעקבות דבריהם. אולי זה לא מפתיע, אחרי שנתניהו וסמוטריץ' ביטלו בנפנוף יד את כל האזהרות בנוגע למחיר הכלכלי הנורא של ההפיכה, אותן השמיעו מאות כלכלנים בכירים (כולל במשרד האוצר וכולל חתני פרס נובל) ואנשי עסקים מובילים (כולל מי שעומדים בראש חברות השוות מיליארדי שקלים רבים). סמוטריץ' – החף מכל ידע וניסיון בכלכלה – אף ניסה למנוע את פרסום הנתונים שהציגו בפניו בכירי האוצר ולאחר מכן הציג אותם כנובעים ממניעים פוליטיים. כי זה מה שעושים בריונים: אם משהו לא מתאים להם, הם מכסחים.

עוד קצת בריונות בצמרת משרד האוצר. בצלאל סמוטריץ' הנחה השבוע להגיש תביעה נגד ההסתדרות בשל השביתה הכללית בשבוע שעבר, שביתה שהיה לה תפקיד מרכזי בהחלטתו של בנימין נתניהו לקחת פסק זמן מוגבל בהליכי ההפיכה המשטרית. לא ברור מהדיווחים האם סמוטריץ' כבר הורה להגיש את התביעה או רק לבדוק זאת, ולא ברור האם הדבר אפשרי מבחינה משפטית. אבל עצם הדיבור הוא איתות בריוני: אל תתחילו איתנו. השביתה הזאת אכן לא הייתה פשוטה מבחינה משפטית. ככלל, אסור לשבות מסיבות פוליטיות. שביתה היא נשק ביחסי עבודה ולכן היא לגיטימית רק במסגרת סכסוכי עבודה – על שכר, תנאי תעסוקה, תקנים וכדומה. מי שרוצה למחות על מהלכים פוליטיים, מוזמן להשתמש בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. לכן, על פניו, אותה שביתה הייתה לכל הפחות בעייתית. מצד שני, השובתים היו עובדים במגזר הפרטי והשביתה הייתה בהסכמת הארגונים היציגים של המעסיקים הפרטיים. זכותו של מעסיק לומר לעובדיו: אתם יכולים לא לעבוד עכשיו. מצד שלישי, הייתה פגיעה בציבור – כמו בכל שביתה. אבל האם המדינה יכולה להיות מעין תובע ייצוגי בשמו של הציבור? אם אין אזרחים שתובעים, האם לממשלה יש זכות עמידה במקומו של הנפגע הישיר שלא תבע? מכל מקום, כאמור, הדבר המרכזי הוא העיקרון. השביתה הייתה חלקית ובת כמה שעות בלבד, ולכן נראה שההנחיה/האיום של סמוטריץ' הם בעיקר צופי פני עתיד: אל תעזו לשבות שוב, אם נחדש את הליכי ההפיכה המשטרית. נזכיר גם שחבר בכיר מאוד בסיעתו של סמוטריץ, שמחה רוטמן, כבר הציע להגביל בחוק את זכות השביתה (ובכך רק ניתן עילה ברורה לשביתה כללית). ואחרי כל זה, לבריונים הללו עוד יש חוצפה לכנות את המוחים "אנרכיסטים".

"מהרגע שמירי רגב התיישבה על הכורסא של מרב מיכאלי, היא בחרה להתעלם ממשבר התחבורה ולצאת במסע למחיקת כל המינויים והיוזמות של מיכאלי, מוצלחים או לא" – סיכם בצורה מצוינת אודי עציון בוואלה את 100 הימים הראשונים של שרת התחבורה. רגב מינתה את מקורבה משה בן-זקן למנכ"ל בפועל של המשרד, למרות שוועדת המינויים פסלה אותו בשל זיקה פוליטית והעדר כישורים. היא הדיחה את מנכ"ל רשות שדות התעופה, אלוף (מיל') חגי טופולנסקי, שנכנס לתפקידו רק שבעה חודשים לפני כן, ואת ראש מינהל התשתיות, שי קדם. ראש רשות התחבורה הציבורית, רן שדמי, וראש אגף הרכבות, אליאס מטר, התפטרו. היא מובילה לפיטוריו של מנכ"ל הרכבת, מיכה מייקסנר. נזכיר שמדובר במינויים מקצועיים ולא במשרות אמון; אבל את רגב – בריונית מנוסה במיוחד – זה באמת לא מעניין. במקביל ביטלה רגב את נתיב ההעדפה לתחבורה ציבורית בדרך לירושלים, מהלך של מיכאלי. שבועות בודדים לאחר כניסתה לתפקיד היא הכריזה על רפורמת מחירים חדשה בתחבורה הציבורית, במענה לדרישותיהם של החרדים (שבממשלה הזאת מצליחים עוד יותר מן הרגיל לפגוע בכולנו – ממש בכולנו – משיקולים אנוכיים מקוממים), אך הרפורמה נתקעה בשל העדר תקציב. לפחות לפי פרסום או שניים לפני שבועיים, רגב הייתה מועמדת לתפקיד שר הביטחון אם נתניהו אכן יפטר את גלנט. הניסיון מלמד שקשה מאוד לדעת עד כמה יש אמת בפרסומים כאלה; לעיתים מדובר במועמדים מטעם עצמם, החושבים שלא יזיק להם אם יוכלו לדחוף לקורות החיים שלהם "מועמדות" כזאת. אבל באווירה המופרעת בה אנחנו חיים, לא הייתי פוסל לחלוטין את האפשרות הזאת. מה שמוכיח, ולא בפעם הראשונה, שהבריונות משתלמת – במיוחד אם מצרפים אליה נאמנות בלתי מסויגת למשפחת נתניהו.

חבורת הבריונים בראשותו של בנימין נתניהו נטפלת בהיקף נרחב במיוחד ובצורה בוטה במיוחד, ממש מאז יומה הראשון של הממשלה הנוכחית, לגלי מיארה. מנתניהו ומטה, הבוז שלהם כלל אינו מוסתר: לא מבחינה רטורית ולא מבחינה מעשית. הם פשוט שמים פס על עמדותיה, למעט במקרים הנדירים שהן מתאימות להם. ברור לחלוטין, שהבריונים היו שמחים מאוד אם מיארה הייתה מתפטרת. היא עצמה באמת לא צריכה את כאב הראש הזה: ביכולתה לחזור בתוך דקה למגזר הפרטי, לחיים הרבה יותר שקטים ולמשרות מן הסתם הרבה יותר משתלמות. אבל מיארה כנראה מבינה היטב, שברגע שהיא תתפטר – החבורה תמנה מישהו צייתן וכנוע, שגם יתן לה חותמות הכשר למהלכיה הרודניים ואולי גם יחסל את משפט נתניהו. יתרה מזאת: התפטרות שלה תוכיח לבריונים שהשיטה עובדת, הבא בתור עלול להיות קובי שבתאי, ונזכיר שלפני הבחירות אמר שמחה רוטמן שאפילו הרצי הלוי אינו חסין בשל החטא הנורא של מינויו בידי יאיר לפיד ובני גנץ. לכן, מיארה שוכבת על הגדר למען המדינה ולמען הרוב השפוי (משני הצדדים, הסקרים מלמדים זאת בבירור) שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית ומתנגד למפת הדרכים לרודנות של הקואליציה הנוכחית. על זה לבד מגיעה לה כל ההוקרה האפשרית. הבעיה היא, שאם הבריונים הרודנים יפטרו את מיארה, שבתאי או כל בכיר אחר שיעמוד בדרכם, ספק אם בית המשפט יוכל להתערב. כלל יסוד הוא, שאם הנפגע הישיר אינו פונה לערכאות – אין זכות עמידה לעותר ציבורי המבקש לריב את ריבו. סביר להניח שבכירים בעלי כבוד עצמי לא ינהלו מאבק משפטי נגד פיטוריהם, מה עוד שקשה מאוד לראות את בית המשפט אוכף את העסקתם אל מול משבר אמון עמוק בינם לבין הדרג המדיני. אם וכאשר הדברים יגיעו לידי כך, ייתכן שבתי המשפט (בית הדין לעבודה או בג"ץ) יידרשו להחליט האם מדובר בנושא ציבורי כה חשוב ומכריע, עד שעליהם לדון בו גם בהעדר זכות עמידה – ואולי אפילו לתת פסק דין הצהרתי שיבהיר האם מדובר במהלכים לגיטימיים או בעריצות ובריונות.