האם צריך לתת הד תקשורתי לדברי הסתה ושיסוי? בעיה לא פשוטה. אם עונים בחיוב, אזי מענקים למסיתים ולמשסים את שביקשו: תפוצה נרחבת לדברי הבלע שלהם ואולי אף קהל שישתכנע. אם עונים בשלילה, אזי מסתכנים בהעדר התרעה על מה שעלול להפוך מדיבורים למעשים. אין לזה תשובה חד-משמעית, היא תמיד תלוית נסיבות, וגם הן לא בהכרח מסייעות להכריע.
לטעמי, התשובה פשוטה יותר בדור הטוויטר, הטיקטוק והפייסבוק. דווקא משום שכיום קל ביותר להפיץ שקרים ושטנה ולעשות זאת בלשון גסה ומשתלחת, התקשורת המקצועית אינה צריכה להדהד את הדברים. הם ממילא הגיעו לקהל נרחב, במיוחד למי שמעוניין בהם, אז למה לתת להם סוג של מכובדות על-ידי אזכור עיתונאי? למה להביא אותם לקהל רחב שאינו רוצה סירחון שכזה? הרי איש לא יפול מן הכסא למשמע הדברים, במיוחד כאשר עסקינן באנשי ציבור (ע"ע טלי גוטליב, דוד אמסלם ואחרים). העמדות ידועות, הסגנון מוכר, הפרובוקציות אינן חדשות.
לשקרנים ולצעקנים תמיד היה יתרון על פני אומרי האמת המדברים בשקט. השקר מעניין יותר, צבעוני יותר, מאפשר להפיל אשמה ולהתחמק מאחריות. הצעקות פשוט מנצחות בצורה פיזית. כיום אנו עדים לאבסורד עצום, ההפוך מזה שהיינו מצפים לו: זהו הדור עם הכי הרבה מידע והכי פחות ידע. דווקא כאשר כל המידע האנושי מצוי בקצות אצבעותינו, פורחים הדיסאינפורמציה והתעמולה והפייק ניוז והבורות. אז לכל הפחות, שלא יקבלו תגבורת מצד מי שאמור לדעת את האמת והעובדות.