לא בדקתי את הנתונים, אנחנו ממילא רק אחרי שליש של שנת 2023, ואין מספרי השוואה בני-תוקף לכל שנותיה של המדינה. התחושה היא של תוהו ובוהו מוחלט בתחום הפשיעה והביטחון האישי, וברור שיש לה על מה לסמוך. בשבועות האחרונים כמעט ולא עובר יום בלי מעשה רצח, ואם במקרה יש כזה – אזי מהר מאוד יש שניים-שלושה ביום. לזה יש להוסיף שורה ארוכה של מעשי אלימות אקראיים ותאונות דרכים איומות פרי מעלליהם של שיכורים ומסוממים. אם משטרת ישראל הייתה חברה מסחרית, היא כבר מזמן הייתה קורסת – מהסיבה הפשוטה שהיא אינה ממלאת את תפקידיה והלקוחות היו נוטשים בהמוניהם. ברור שלא ניתן לסגור אותה ולהתחיל מחדש (למרות שלפעמים נדמה שזה הפתרון הטוב ביותר), אז מה כן? הכי חשוב: להבין שיש בעיה שורשית המצריכה פתרון יסודי, ולא חולאים נקודתיים עליהם ניתן לשים פלסטר. המשטרה כושלת מזה שנים. צריך לבחון אותה מן המסד ועד הטפחות. את זה צריכה לעשות חברת ייעוץ בינלאומית חיצונית – ויש הרבה כאלה – שתקבל תקציב בלתי מוגבל וגישה בלתי מוגבלת, ותוכל להמליץ בצורה בלתי מוגבלת. הממשלה צריכה להתחייב מראש ברמה העקרונית ליישם את ההמלצות, בליווי צמוד של אותה חברה ובדיווחים שוטפים לציבור. סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה נכשל וצריך ללכת הביתה – בהדרגה, אך בהחלטיות. אולי צריך למצוא קצינים מבריקים ויצירתיים בדרגים הנמוכים יותר, אולי צריך לייבא מפקדים מצה"ל ואפילו מחו"ל. איתמר בן-גביר חייב להיות הראשון שיעוף, גם משום שפשוט לא ייתכן שפשיסט מורשע יהיה הממונה על המשטרה, וגם משום שהוא גורם מתסיס ומפלג, הקורע לגזרים את המשטרה ובמקביל נותן גיבוי לשוטרים אלימים (בתנאי שהם מרביצים למפגינים ולערבים). כל עוד המשטרה, מפקדיה והשר שלה יישארו כמות שהם – הפשיעה תחמיר עוד יותר.

לא נפלתי מן הכסא למשמע ההצעה שמגלגלים בקואליציה, ולפיה היועץ המשפטי לממשלה ימונה בידי כל ממשלה. ברמה העקרונית זה הגיוני: הוא היועץ שלה וזכותה לבחור את עורך דינה בדיוק כמו כל אדם וארגון אחרים. אפשר גם למצוא לזה מקבילות בדמוקרטיות גדולות ומתוקנות, אם כי אני ממש לא אוהב את ההשוואות לשיטות משטר שונות לחלוטין. אלא מאי? הממשלה הזאת חשודה מיידית, ובצדק מוחלט, בכך שיש לה אינטרסים זרים בכל הקשור למערכת המשפט על שלוחותיה. מי שמנסה לבצע פוליטיזציה של המשפט ולהפוך את ישראל למדינה סמכותנית/רודנית, ברור שלא ניתן לסמוך על תום ליבו גם כאשר הוא מעלה הצעה שעושה שכל. במידה מסוימת, הממשלה הזאת היא היפוכה של האמירה המפורסמת של המלאך למלך כוזר בתחילת "ספר הכוזרי" לר' יהודה הלוי: "כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים". אצלה המעשים יכולים להיות רצויים, אבל הכוונה בעייתית ביותר. אפשר לחיות עם מינוי פוליטי של היועץ המשפטי לממשלה, בשלושה תנאים. האחד: ייקבעו תנאי כשירות מחמירים ותיאסר כל זיקה פוליטית שלו לשרים ולמפלגות הקואליציה. השני: המשנים ליועץ ימשיכו להיות מינויים מקצועיים באמצעות ועדות איתור. השלישי: בג"ץ יהיה עצמאי לחלוטין ויחיל ביקורת של ממש על היועץ; כיום היועץ מקבל ממנו גיבוי של קרוב ל-100%. זהו האיזון הנכון: יועץ משפטי שיתאים לממשלה, אך לא יתן לה שיק פתוח לעשות ככל העולה על רוחה.

הגיע הזמן לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה, בין תפקיד היועץ לבין תפקיד ראש התביעה הכללית. קבלו תיקון: הזמן הגיע לפני עשרות שנים. למעשה, אין שום סיבה לכפילות הזאת. ההסבר האמיתי היחיד ששמעתי הוא, שכובעו של היועץ כראש התביעה נותן יתר תוקף לכובעו כיועץ המשפטי. אם אני מפרש נכון את האמירה הזאת, אזי משמעותה היא: השרים יצייתו ליועץ כי הם יודעים שראש התביעה יכול להיכנס בהם. אם אכן זו הכוונה, אזי זוהי סחטנות לכל דבר. עוד כמה נימוקים. מדובר בשני תפקידים שכל אחד מהם הוא משרה מלאה ויותר מכך. בראש התביעה עומד ממילא פרקליט המדינה, אז למה צריך עוד שכבה מעליו? עלול להיווצר ניגוד עניינים בין התפקידים, אם שר יטען כלפי הפרקליטות שהוא פעל על-פי עצת היועץ המשפטי למשרדו (הכפוף ליועץ המשפטי לממשלה). מי שיכול להעמיד לדין שרים, אין זה סביר שבמקביל יישב איתם ליד שולחן הממשלה. ראינו בבירור את הסתירה כאשר אביחי מנדלבליט כיועץ המשפטי התערב במימון הגנתו של בנימין נתניהו בפני כתב האישום עליו חתם אביחי מנדלבליט כראש התביעה. גדעון סער הבהיר מראש לגלי מיארה, כי ייתכן שהתפקיד יפוצל בקדנציה שלה – כך שגם אין בעיה מינהלית לעשות זאת כעת (וחבל מאוד שסער לא עשה זאת לפני המינוי שלה). באותה הזדמנות גם נכון היה לעגן בחקיקה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה. הבעיה האמיתית היא זו שעמדתי עליה בפסקה הקודמת: הממשלה הזאת חשודה מראש במניעים זרים שמטרתם לסייע לנתניהו ולחרדים, ובכך שיש לה תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית (הבאה לידי ביטוי לא רק בהפיכה המשטרית, אלא גם בנסיונות להשתלט על גופים כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והספרייה הלאומית). לכן, ספק רב האם ניתן להפקיד בידיה משימה זו – חיונית והגיונית ככל שתהיה.

הנושא הזה הוא חלק מן ההפיכה המשטרית. ההצעה הנוכחית – הפיכת היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה (ואולי גם ביחידות הסמך) למשרות אמון – פסולה לחלוטין. יועץ משפטי חייב להיות עצמאי, כך שיוכל להגיד "לא" חד וברור למי שמינה אותו. ואגב, אני עדיין מחכה לשר-לשעבר אחד (אחד!) שיקום ויוכיח שהייעוץ המשפטי של משרדו מנע ממנו לבצע מהלך ראוי ותקין. אבל הרי העובדות לא משנות לחבורת השקרנים והמסיתים שמובילים את ההפיכה. מצד שני, אני מאוד לא אוהב "בחירה" שמשמעותה: אתה יכול לבחור בין פלוני לבין פלוני (מאותה סיבה גם הצעתי שנשיא בית המשפט העליון ייבחר מבין שלושת השופטים הוותיקים ביותר). כיום, ועדות איתור לתפקידים בכירים בשירות המדינה (הכוללות בעיקר עובדי מדינה) "מציעות" לשר/לממשלה מועמד אחד לכל משרה, ובג"ץ קבע שחובה למנות מועמד שכזה אלא בנסיבות מאוד יוצאות דופן. זה לא תקין עקרונית בדמוקרטיה, וזה מאוד לא תקין כאשר השר נושא באחריות למינוי שנכפה עליו. הפתרון שלי, שכבר העליתי כאן מספר פעמים: כל ועדת איתור לכל תפקיד, כולל היועצים המשפטיים, תחויב להציג לשר לפחות שני מועמדים ראויים ושקולים מבחינת כישוריהם והתאמתם, ללא זיקה פוליטית כלשהי, והוא יבחר ביניהם. זהו האיזון הנכון.

הדוח שפרסם השבוע המבקר מתניהו אנגלמן בנוגע למחלקה לחקירות שוטרים, מצביע הן על כך שבפועל היא בית קברות לתלונות והן על ניגודי העניינים בהם היא מצויה, בשל היותה חלק מן הפרקליטות ומשום שהיא נאלצת להסתמך בתחומים רבים על המשטרה. בעל-פה המליץ אנגלמן לשקול להוציא אותה מן הפרקליטות, והוא צודק לגמרי. מה שכמובן לא זהה להצעה של משה סעדה, שיש לו חשבון אישי קשה עם מח"ש, להכפיף אותה במישרין לשר המשפטים – ובכך להפוך אותה לכלי פוליטי. לפני שנחשוב מה עושים עם מח"ש, נזכיר שיש במשרד המשפטים עוד שתי יחידות חשובות המצויות בניגוד עניינים מול יחידה חשובה ביותר. הסניגוריה הציבורית (בתחום הפלילי) והסיוע המשפטי (בתחום האזרחי) ניצבות כמעט תמיד מול פרקליטות המדינה. את מי אמורים להעדיף השר והמנכ"ל בחלוקת משאבים ובדיונים מקצועיים? האם ראשיהן של שלוש היחידות הללו – אנשי מקצוע מצוינים וישרים, ללא ספק – יכולים להוות יחדיו חלק מן ההנהלה הבכירה של המשרד? הנה ההצעה שלי: להוציא ממשרד המשפטים את מח"ש, הסניגוריה והסיוע. אפשר למשל לשלוח את מח"ש לנציבות שירות המדינה, ואת הסניגוריה והסיוע – למשרד הרווחה. ויש אפשרות טובה עוד יותר. אם מוציאים את שלוש היחידות הללו, אפשר להקים נציבות עצמאית שתכלול אותן – וגם את נציבות הביקורת על הפרקליטות ואת נציבות תלונות הציבור על שופטים. הגוף הזה יכול לכלול אפילו את הדין המשמעתי של רשויות האכיפה (ובמיוחד של המשטרה, שהיום הוא אפילו לא בדיחה עצובה). ניתן להכפיף אותו מבחינה מינהלית בלבד למשרד ראש הממשלה, תוך הבטחת עצמאותו המקצועית.

הבעיה מספר אחת של בתי המשפט היא העומס. למעלה מ-800,000 תיקים חדשים מדי שנה על בערך 800 שופטים ורשמים. ברור שלא כולם בעלי אותו משקל: יש תיקי פשע חמור ויש עבירות תעבורה, יש סכסוכים על מאות מיליונים ויש תביעות קטנות. אבל בכל מדד שהוא, המערכת עמוסה בהרבה מאשר מקבילותיה בעולם. כמי שמכיר היטב ומן השטח את המערכת על כל דרגיה, אני אומר שוב ושוב: זה מתחיל מעודף עצום של רבבות עורכי דין גרועים וחסרי פרנסה, המייצרים תיקים מיותרים, מגיעים לדיונים באיחור אם בכלל, מושכים את הזמן, מכבידים בהליכי סרק ופוגעים קשות בלקוחותיהם ובציבור. אבל הם לא לבד. יש הרבה יותר מדי הליכים פליליים שחייבים להפוך להליכים מינהליים. את "תביעות הפח" בין חברות הביטוח היה צריך מזמן להעביר למערכת חיצונית. התנגדויות לביצוע שטרות צריכות להתברר, לפחות בשלב הראשון, בהליך מינהלי ולא בהליך שיפוטי. המזכירויות לא עושות עבודה מספיק טובה בווידוא ההתייצבות לדיונים. יש שופטים לא-יעילים שמאפשרים לצדדים לבזבז זמן יקר. הרוב המכריע של השופטים מתייחסים בסלחנות למי שאינם מתייצבים, כולל חשודים ונאשמים. הפתרון לעומס איננו בהכרח תוספת שופטים (המחייבת גם תוספת אולמות ותוספת עובדי מינהלה), אלא בראש ובראשונה טיפול בבעיות השורשיות. וזה אומר: להעלות משמעותית את רף הכניסה למקצוע עריכת הדין. להחמיר בדין המשמעתי ולהעיף מלשכת עורכי הדין, זמנית או לצמיתות, את מי שאינם ראויים להיות בה. להטיל הוצאות ממשיות ואף עונשיות בהליכי סרק, כולל על עורכי הדין כאשר ברור שהם הנושאים באחריות. להוציא מבתי המשפט רבבות תיקים שאפשר לטפל בהם בדרכים אחרות. להפוך את המזכירויות לפרו-אקטיביות מול הצדדים. להנחות את השופטים, ובמידת הצורך לבצע שינויי חקיקה, לתת פסקי דין במעמד צד אחד (ולהבטיח שיהיה קשה מאוד לבטל אותם) בהליכים אזרחיים, ולקנוס/לעצור מי שאינו מתייצב להליך פלילי. אלו צעדים שאינם מסובכים, לא מצריכים תוספות תקציב, ואפילו יכניסו כסף לקופת המדינה ובעיקר יחסכו זמן ומשאבים.