יתר על כן: נתניהו פנה ללארי סאמרס, פרופסור לכלכלה בהרווארד ונשיאה לשעבר של האוניברסיטה ושר האוצר של הנשיא ביל קלינטון, בבקשה שיבהיר, כי החקיקה אינה מסכנת את הכלכלה הישראלית. סאמרס סירב ובראיון לרשת החדשות בלומברג אמר את ההפך: "יש הסבורים כי רפורמה במערכת המשפט שתיעשה בצורה מהירה מדי וללא מחשבה, עלולה לעורר שאלות רציניות ועמוקות על שלטון החוק". אנשי עסקים רבים עלולים להוציא את כספם מישראל, הזהיר, ו"לזה, נראה לי, עלולות להיות השפעות שליליות די חמורות על הכלכלה הישראלית". נתניהו פטר עצומות מחאה וחוות דעת מקצועיות של רוב מכריע של משפטנים וכלכלנים בארץ, שהזהירו מפני הפגיעות המשטריות והכלכליות של הרפורמה, ככאלה שנובעות "מאידיאולוגיה שמאלנית" ואנטי-ממשלתית. אבל את המשפטנים והכלכלנים האמריקניים הרבים ואישים כמו דרשוביץ, קוטלר וסאמרס אי-אפשר לתייג "כשמאלנים עוכרי ישראל". כשנשיא ארה"ב מזהיר מפני הרפורמה, זה כבר סיפור אחר. הביקורת של ביידן משפיעה על משקיעים וחברות ששוקלים אם לחסל את עסקיהם בישראל או להוציא כספים מהארץ. כדי להצדיק את החקיקה הרבו נתניהו, השר יריב לוין, ח"כ שמחה רוטמן ודוברים בכירים של הקואליציה לטעון שבארה"ב פוליטיקאים ממנים שופטים לבית המשפט העליון. הואיל ומדובר באנשים משכילים, לא נותר אלא להסיק שבמקרה הטוב הם מסלפים ומטעים. לעיתים קרובות האמריקנים שופטים תהליכים בעולם על-פי הניסיון ההיסטורי שלהם, וכך הם התייחסו למרכיבי החקיקה. הם הסתייגו מהטענות של תומכי הרפורמה בארץ לגבי השיטה שנהוגה אצלם. בית המשפט העליון בארה"ב שונה לגמרי ממקבילו בארץ. הוא מתפקד כבית משפט לחוקה וליחסים בין 50 המדינות לבין הממשל הפדרלי. הוא בורר בקפידה מקרים בודדים עקרוניים שבהם הוא דן. בארה"ב קיימת חוקה נוקשה. השינויים של הרפורמה דומים מאוד לשינויים בחוקה האמריקנית. מול הקלות הבלתי-נסבלת של חקיקה משפטית פזיזה ושרירותית בכנסת, בחוקה האמריקנית כמעט אי-אפשר לעשות שינויים. כל תיקון דורש שיתוף פעולה של מחוקקים משתי המפלגות הגדולות. כדי למנוע שינויים שרירותיים, החוקה מחייבת אישור של שני שלישים בשני בתי הקונגרס, בבית הנבחרים ובסנאט, ואישור של שלושה רבעים של מדינות ארה"ב (38 מתוך 50). לכן, משנת 1789 אושרו רק 27 תיקונים בחוקה. האמריקנים השתאו מול הדיונים השרירותיים שניהל רוטמן בוועדת החוקה של הכנסת. הוא לא היה יכול לנהל דיונים כאלה בוועדות המשפט של בית הנבחרים או של הסנאט.

מארה"ב הגיעו סימנים לסדקים נוספים ביחס לישראל. דעת קהל תומכת הייתה תמיד יסוד חשוב ביחסים המיוחדים שכוננה ארה"ב עם ישראל. הקונגרס שיקף תמיד את התמיכה הזו, שבאה לידי ביטוי בכמה תחומים: אישור הסיוע הצבאי הניכר לישראל, חקיקה, החלטות פרו-ישראליות וביקורת פרלמנטרית על נשיאים שנקטו מהלכים אנטי-ישראלים. סקר דעת קהל של מכון גאלופ שנערך בפברואר השנה מורה על כרסום ניכר בתמיכה של הציבור האמריקני בישראל, ועל העמקת הקרע עם הדמוקרטים. הסקר משקף במידה מסוימת את השלכות החקיקה המשפטית והמתח ביחסי ארה"ב-ישראל. הסקר חשף שינוי דרמטי ביחס הציבור האמריקני לעימות הישראלי-פלשתיני. עד היום, ישראל נהנתה מפער של שתיים לאחת בתשובות לשאלה: "למי נתונה אהדתך בעימות, לישראל או לפלשתינים?" בסקר הנוכחי נמצא ש-54% אוהדים יותר את ישראל ואילו 31% אוהדים יותר את הפלשתינים. ב-2020 הייתה התוצאה 60% מול 23% לטובת ישראל. התפלגות התוצאות בין הדמוקרטים לרפובליקנים מדאיגה עוד יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הדמוקרטים אוהדים יותר את הפלשתינים, בשיעור של 49% מול 38%. ההפרש נטו בין התוצאות של שני הצדדים, 11%, הוא הגרוע ביותר שאי פעם נרשם לישראל במדד הזה. התוצאה לגבי הרפובליקנים הייתה 78% מול 11% לטובת ישראל, אבל גם כאן נרשמה ירידה, כי ב-2020 היה הפער 86% לעומת 9%. בקרב צעירים בני 34-18 נרשם שוויון, 41% לכל צד. בסקר נמצא שרוב הציבור האמריקני, 55% מול 35%, תומך בהקמת מדינה פלשתינית בעזה ובגדה. זוהי תוצאה חסרת תקדים. גם בקרב הרפובליקנים נרשמה עלייה ניכרת בתמיכה בפתרון שתי המדינות. במפלגה הדמוקרטית פועלת קבוצה המכונה "פרוגרסיבית", שעוינת את ישראל. הרפורמה ועמדות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר כלפי הפלשתינים מחזקות אותה, אבל גם נציגים של הזרם המרכזי. הקבוצה הזאת, שבחלקה מביעה עמדות אנטישמיות, תומכת מזה זמן בעיצומים נגד ישראל, כולל התניית הסיוע הצבאי בשינויים במדיניות, בעיקר מול הפלשתינים. הבעיה אינה הסכום של 3.8 מיליארד דולר שארה"ב מעניקה לישראל כל שנה ובו ישראל רוכשת נשק מתקדם, כמו מטוסי הקרב 35F. גם הוא חשוב. אבל ארה"ב עלולה לעכב אספקת נשק מתקדם ולהתנות את אספקתו במדיניות שתואמת את האינטרסים האסטרטגיים שלה; היא עלולה להסיר את ההגנה שהיא מעניקה לישראל בארגונים בינלאומיים עוינים; ולצמצם את שיתוף הפעולה בתחומי המודיעין, פיתוח משותף של אמצעי לחימה ותמרונים צבאיים. עד היום הבחינה ארה"ב בין תחומים ובין שרים והחריגה את נושאי הביטחון. הרמטכ"ל האמריקני, מארק מיליי, ביקר בישראל ב-3 במרס ושר ההגנה, לויד אוסטין, הגיע כמה ימים אחריו, ב-9 במרס. שניהם דנו בסכנות של הגרעין האירני, אבל גם בחקיקה המשפטית וביחסים עם הפלשתינים. היה ברור שארה"ב אינה רוצה לפגוע בביטחון, אבל העריכה שהמחאות וההפגנות כן פוגעות בביטחון ישראל. הם גם רמזו ששר הביטחון יואב גלנט הוא שותף ראוי, לעומת סמוטריץ, השר השני במשרד הביטחון, שאינו כזה. החשש הוא שהמשבר יחלחל ויפגע גם ביחסים הביטחוניים.

עד היום לא דנו הממשלה והכנסת ביסודיות הנדרשת בהשלכות השליליות של הרפורמה על יחסי החוץ של ישראל בכלל, ועל היחסים עם ארה"ב בפרט. הנושא הזה לא נראה מעניין את יריב לוין, שמחה רוטמן ואחרים בקואליציה. הוא היה צריך לעניין מאוד את נתניהו ולהיות נידון ביסודיות, לפחות בקבינט ובוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לאור מעשי הממשלה עד היום, נראה שהיא לא לקחה ברצינות את העמדות והאזהרות האמריקניות. התוצאה עלולה להיות קשה והרסנית. ישראל אינה יכולה לאבד את המשענת האמריקנית. הביקורת הקשה של ביידן על נתניהו וממשלתו חשפה את מה שהיה ידוע מזה זמן: הממשל הדמוקרטי רותח על נתניהו על כך שלא עמד בהבטחותיו. הוא זלזל והתעלם מאזהרות ישירות ששמע מפיו של הנשיא ומעוזריו הבכירים ביותר לענייני חוץ וביטחון. תגובות חסרות אחריות ומתגרות של שרים וחברי כנסת של הקואליציה רק החמירו את המשבר. הנזיפות של ביידן בנתניהו ובממשלתו ב-28 במרס היו צפויות כבר כמה שבועות. הן לא הופיעו בנאום או הוקראו בצורה מסודרת מתוך מסמך כתוב; הן באו באורח ספונטני במענה לשאלות של עיתונאים. הן מייצגות ללא מסננים דיפלומטיים מה שביידן חושב על נתניהו; והוא נשיא שנתניהו עצמו הגדיר כאחד מגדולי הידידים של ישראל. החקיקה המשפטית התקדמה במהירות ובשרירותיות, ואיתה גם המחאות ההמוניות והאיומים של אלפי אנשי מילואים שאם הרפורמה תושלם - הם לא יתייצבו לשירות. בסופו של דבר עצר נתניהו את החקיקה והסכים להידברות, אך מאידך-גיסא הבטיח לבן-גביר שהחקיקה תעבור פחות או יותר במתכונת המקורית. כמו במקרה אריאל שרון בזמנו, האמריקנים תוהים על איזה נתניהו אפשר לסמוך. הפיטורים של גלנט היו הקש ששבר את גב הגמל האמריקני. גלנט ייצג לאמריקנים את הצד היותר מתון וענייני בממשלת נתניהו, בניגוד לסמוטריץ' ובן-גביר. בראש משרד ההגנה האמריקני עומד גנרל, לויד אוסטין. הוא וגלנט מדברים באותה שפה צבאית וביטחונית. גלנט, כמו גם ביידן ואוסטין, יודעים היטב את ההשלכות השליליות של הרפורמה על הקרע בעם ובצה"ל. הם קוראים את מפת האיומים על ישראל מצד אירן ובנות החסות שלה בעזה, לבנון, סוריה ותימן, שמטרתן המוצהרת היא להשמיד את ישראל, או לפחות להכריע אותה. קיימת סכנה שהללו ינצלו את הקרעים בישראל ואת היחלשות צה"ל להנחית על ישראל בעתיד הקרוב מכה צבאית מפתיעה ומשולבת מכמה חזיתות. פיטורי גלנט על כך שהציג לנתניהו תמונה מדויקת של המצב האסטרגי המידרדר, הדהימו את וושינגטון. לחץ אמריקני כבד תרם לנסיגתו של נתניהו מהפיטורים.

נתניהו לא גינה את האמירות הבלתי-שקולות של שרים בממשלתו ושל חברי כנסת של הקואליציה. הממשל תוהה איזו מבין שתי האפשרויות הבאות היא גרועה פחות: האם בניגוד להבטחותיו נתניהו אינו שולט באנשיו והקיצונים שולטים בו; או גרוע מכך, הוא כן שולט בהם ומכתיב להם מסרים אנטי-אמריקניים. העובדה שעד עתה לא הזמין ביידן את נתניהו לביקור רשמי בוושינגטון, היא פגיעה ממשית במעמדה של ישראל בארה"ב עצמה, במזרח התיכון ובעולם. המסר של ביידן הוא שהתמיכה בישראל היא על תנאי. יש עוד גורם למשבר עם ארה"ב, והוא יחס הממשלה לפלשתינים. הנושא ראוי למאמר נפרד, אבל כאן ייאמר שהאינטרס האמריקני הוא למנוע התלקחות אלימה רחבה, ולקיים את האפשרות ליישם בעתיד את פתרון שתי המדינות. ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד תמכו תמיד בפתרון הזה. ממשל ביידן מבין שכרגע אין היתכנות למו"מ ולהסכמים, אבל חושב שתוספות בנייה משמעותיות בכל אזורי יו"ש יחסלו את האפשרות לממש את חזון שתי המדינות. ביידן חושש שהמטרה של הקואליציה הנוכחית, בלחצם של בן-גביר וסמוטריץ, היא לעשות הכל כדי למנוע הקמת מדינה פלשתינית. ממשלת נתניהו הכריזה על הלבנת תשעה מאחזים בלתי חוקיים ובניית אלפי דירות ביו"ש. במגמה לצמצם את הטרור והאלימות ביו"ש לקראת רמדאן, יזם ממשל ביידן שני מפגשים בין ישראל לפלשתינים בעקבה ובשארם א-שייח בהשתתפות נציגים של ארה"ב, מצרים וירדן. הושגו הבנות, לרבות הקפאת הבנייה בהתנחלויות מעבר להודעת הממשלה, חיזוק הרשות הפלשתינית וחידוש התיאום הביטחוני, אבל רגע אחרי כן התבטאו סמוטריץ' ובן-גביר נגד ההבנות עם האמריקנים. הממשלה ביטלה את חוק ההינתקות, שריה מצהירים על חזרה לחומש ולצפון השומרון, והשרה אורית סטרוק הגדילה לעשות והוסיפה שאיפה לחזור לעזה. באופן חריג למדי הוזמן שגריר ישראל בוושינגטון, מייק הרצוג, לשיחת נזיפה בעניין זה. קשה להאמין שנתניהו, שמכיר היטב את הפוליטיקה האמריקנית, אינו רואה או אינו מבין את המשבר ואת ההשלכות החמורות שהוא עלול לגרום לישראל. ייתכן שהוא חושב שיחזיק מעמד עד בחירות 2024 לנשיאות ארה"ב, שבהן ינצח מועמד הרפובליקנים, אולי אפילו דונלד טראמפ. אבל ממשל ביידן ישלוט בוושינגטון עד 20 בינואר 2025, לא ברור אם טראמפ יהיה בכלל מועמד של הרפובליקנים, ואם יהיה – האם יצליח לנצח את מועמד הדמוקרטים. עד אז המשך המדיניות הנוכחית עלול לגרום לנזקים קשים, ובחלקם לא הפיכים, ליחסי ארה"ב-ישראל. האמריקנים רואים בנתניהו את האחראי העיקרי למהלכי הקואליציה, ומצפים ממנו להתחשב בעמדות שלהם. המשבר התעצם בעיתוי אסטרטגי גרוע במיוחד. נתניהו רצה להרחיב את הסכמי אברהם, לצרף אליהם את סעודיה ולתכנן מהלך צבאי שיעצור או יפגע בפיתוח נשק גרעיני באירן. התוצאה של הרפורמה ושל המחאות נגדה הובילו לשיתוק של ממשלת ישראל. ישראל נתפסת כחלשה ובעימות עם ארה"ב, וייתכן שגם בשל כך העדיפו הסעודים, בתיווך סיני, לחדש קשרים דיפלומטיים עם אירן. נתניהו טרם הוזמן לביקור באמירויות, ובוטל כינוס של פורום הנגב במרוקו. למרות הקפאת החקיקה והמו"מ בבית הנשיא על פשרה מוסכמת, בארץ, וגם בוושינגטון, לא בטוחים מה תהיה התוצאה. סביר להניח שהסכמה רחבה תעצור את המשבר, והעדרה עלול להעמיק אותו. נזקים כבדים כבר נגרמו, ונתניהו ייאלץ לעשות מאמץ גדול כדי לצמצם אותם.