אני כבר לא יודע כמה מיליארדים סחטו וקיבלו הסיעות החרדיות במסגרת דיוני התקציב, ועושה רושם שהמספר הזה רק הולך ועולה, ומי יודע לאן יגיע עד הקריאה השנייה והשלישית. מה שאני כן יודע בבירור, זה שלחברי הכנסת החרדיים אין שום בושה על כך שהם דורשים להעביר סכומי עתק ממי ששירתו ומשרתים בצבא, עובדים ומשלמים מיסים – לטובת מי שעושים מעט מזעיר, אם בכלל, מכל אלה. מעבר לסחטנות הרגילה, דומה שהפעם יש עוד מניע: הרצון להדק את השליטה בציבור הבוחרים, שבבחירות האחרונות היו בו מי שהעזו שלא להצביע ליהדות התורה ולש"ס אלא לציונות הדתית. 4% בבני ברק, 8% בביתר עילית, 11% באלעד, 12% בבית שמש – אלו מספרים שוודאי מדאיגים את הסיעות החרדיות. אז מה עושים? שופכים על הבוחרים כסף, בתקווה שהם יחזרו למי שמשפיע עליהם כל טוב. ברור ששום טיעון של הגינות והיגיון לא ישכנע אותם, כמו ששום הסבר כלכלי וחברתי לא יזיז להם את קצה הציפורן. אז אולי ההלכה, זו שהם מתיימרים לחיות על פיה? "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הזה, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה". פסיקה חד-משמעית וחריפה ביותר של הרמב"ם, שבעצמו היה רופא. אבל יהדות התורה מן הסתם תנפנף אותו משום שמדובר בספרדי שהתגורר במצרים, וש"ס – משום שהוא איננו המרא דאתרא של ארץ ישראל.

עקרון היסוד של המיסוי המקומי הוא פשוט ביותר: בעלי נכסים במקום משלמים כדי לממן את השירותים במקום. הדבר בולט במיוחד באגרות ובהיטלים, הנגבים אך ורק כנגד שירותים מוניציפליים ספציפיים, אך נכון בהחלט גם לגבי הארנונה: אנחנו משלמים אותה לרשות המקומית כדי שזו תוכל לממן את צרכינו המקומיים. די בסיבה זו כדי להבין מדוע קרן הארנונה היא צעד שערורייתי שספק אם יעמוד במבחן בג"ץ (והוא גם נראה כמו עוד ניסיון של קואליציית הרודנות להשתלט על כל מה שזז – המשטרה, הספרייה הלאומית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בצלאל סמוטריץ', אבי רעיון העיוועים הזה, נימק אותו השבוע (כך שמעתי מצטטים) בכך שאם המדינה מימנה את המטרו בתל אביב – אזי תושבי תל אביב יכולים לממן את המדינה. הדברים נאמרו בלא כל בושה, למרות שיש רק שתי דרכים להתייחס אליהם: או שלשר האוצר שלנו אין מושג, או שיש לו והוא מבלף ביודעין. תראו כמה כזבים אפשר לדחוס למשפט אחד. ראשית, המטרו יעבור ב-20 ערים מכפר סבא ועד לוד, ולא רק בתל אביב. שנית, הרשויות המקומיות משתתפות במימונו. שלישית וזה אולי העיקר: אנחנו התל אביבים כבר מממנים בהיקפי ענק את התחבורה של כל יתר ישראל. לפי הנתונים האחרונים שמצאתי, לתושבי תל אביב יש 230,000 מכוניות ועוד 500,000 נכנסות אליה מדי יום. שלא לדבר על התחבורה הציבורית שמכניסה לעיר שלנו רבבות בני אדם נוספים. זה אומר, ששני שלישים מהתחבורה הפרטית בעיר – בכבישים וברמזורים ובגשרים ובמנהרות ובזיהום – אנחנו מממנים וסובלים. מבחינתנו, שלא יהיה מטרו ושלא תהיה רכבת קלה; העבודות עליהם רק הופכות את העיר הזאת לאתר בנייה אחד גדול. אז בבקשה, אל תנופפו לנו במטרו.

נכון, התיק נגד אפי נוה בפרשת מינוי השופטים נסגר – לא כל כך משום שהוא חף מפשע, אלא משום שהראיות הושגו בצורה בלתי חוקית (גניבת הפלאפון שלו) ונותר ספק בדבר הזיקה בין הרומן שלו עם אתי כרייף לבין מינויה לשופטת. נכון, ההרשעה שלו בפרשת הכניסה לארץ היא בעבירה קלה וערעורו תלוי ועומד. נכון, החוק מאפשר לו להתמודד על ראשות לשכת עורכי הדין. אבל אין שום בושה? תראו עובדה אחת: פרשת השופטים העלתה, כי נוה – שהיה נשוי באותה עת – ניהל במקביל יחסים אינטימיים לפחות עם שלוש נשים נוספות (המאהבת וכיום רעייתו, בר כץ; כרייף; ועוד אישה שפרטיה אסורים בפרסום). אולי אני שמרן ומיושן, אבל לדעתי הצנועה – זה מלמד לכל הפחות על ליקוי אופי חמור ועל אישיות בעייתית. עצם ההתמודדות של נוה היא שוב תסמין לבעיה יסודית בתפיסות הציבוריות בישראל, ולפיה הכל בסדר כל עוד זה לא פלילי (ולפעמים גם אם כן). אתיקה, מוסר, נראות, הגינות, שכל ישר, בושה מינימלית – כל אלו לא קיימים.

אני משתדל מאוד להימנע מלהתייחס בצורה כלשהי לטלי גוטליב, כנראה האדם גס הרוח ביותר שאי-פעם אייש מושב בכנסת (והתחרות לא קלה, במיוחד בשנים האחרונות). לפחות אני לא אתן לה את מה שהיא הכי רוצה: פרסום להתנהגותה הצעקנית, הדוחה, הבוטה. אבל הפעם אני חורג ממנהגי, כי הגברת שוברת את כל שיאי חוסר הבושה. השבוע גוטליב שוב צווחה, הפעם בסיעת הליכוד, נגד מינויו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון (אם יישמר עקרון הסיניוריטי). זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא משתלחת בו, בלשון הביבים האופיינית לה. מה גוטליב אינה אומרת? שהיה זה עמית שלפני עשור פסל את מועמדותה לשיפוט, בנימוק – כמה מפתיע – שהיא נעדרת מזג שיפוטי. מאז היא מנהלת מסע חורמה נגדו, עם שלל נימוקים שכל אחד מהם יותר הזוי מאשר חברו, ורק את הנימוק האמיתי האחד והיחיד היא אינה אומרת: נקמנות.

השגריר באו"ם ולשעבר שר התקשורת, גלעד ארדן, אמר השבוע במשפט נתניהו – בנונשלנטיות וכאילו הדבר המובן מאליו – שחברי כנסת תמכו בחוקי ישראל היום בין היתר משום שקיבלו סיקור אוהד בידיעות אחרונות. בזמן אמת אמרה זהבה גלאון, שהיא נמחקה בקבוצת ידיעות משום שהתנגדה לחוק. גלאון התריעה, אבל ארדן אפילו לא התבייש. סניגורו של בנימין נתניהו, עמית חדד, הכריז כמובן שזה בסדר גמור ואיש לא חשב שזה פלילי ורק על מרשו הפרקליטות מתנפלת בכתב אישום מטורף (כלשונו). שיהיה ברור: אם זה היה המניע, אזי הוא נע איפשהו בין הפרת אמונים לבין שוחד. ולא משנה כמה חברי כנסת עשו את זה ולא משנה כמה זה היה מקובל ולא משנה כמה כולם ידעו על כך. וגם אם לא, אז שלפחות יהיו כמה גרמים של בושה: כן, פעלנו כמחוקקים המחויבים לטובת הכלל מתוך שיקולים אנוכיים של פרסום וחשיפה, וזה לא היה בסדר גם אם זו דרכו של עולם. אבל לא – שום כלום. הרושם היה שארדן באמת משוכנע שאין עם זה שום בעיה – לא פלילית, לא אתית, לא ציבורית. ואם כך חושבים – כך גם מתנהגים. מי יודע אלו עוד חוקים עברו, עוברים ויעברו משיקולים דומים.

מה שמוביל אותנו לנקודה האחרונה והרוחבית. פוליטיקאים ישקרו לנו ללא כל היסוס, ולא יתביישו לרגע גם אם ייתפסו. הם יספרו לנו על טובת המדינה בעוד מחשבותיהם נתונות לאינטרס המפלגה. הם יבטיחו לנו גדולות ונצורות, בעוד במקום הראשון מבחינתם ניצבים האינטרסים שלהם. הם ימצאו ק"ן טעמים להכשיר את שרצי הכזבים של עצמם, בעוד ישפכו אש וגופרית על אלו של יריביהם. אם פוליטיקאי משתמש בשורש ב.י.ש, זה תמיד כדי לתאר משהו שעשו בעברו השני של המתרס. הוא תמיד ימצא משהו מבייש אצל האחר, ולעולם לא יגיד שהוא מתבייש בגלל עצמו. הוא תמיד יכריז בגוף שלישי על הצורך להתבייש, ולעולם לא יאמר זאת בגוף ראשון. כי זו דרכם של פוליטיקאים: הבושה היא רק לאחרים.