לפרקליטות המדינה כגוף ולעומדים בראשה כפרטים יש נטיית היבריס ברורה, אולי הבולטת ביותר במדינה. די קל להסביר מהיכן היא נובעת: זהו גוף רב-עוצמה, המייצג את המדינה על כל כוחה וסמכותה, ולמרות שהוא טוען ההפך – בפועל אין עליו בקרה של ממש, ואין בו אחריות אישית בכלל. נכון שבתי המשפט מדי פעם מזכים נאשמים או דוחים את עמדת התביעה בהליכים אזרחיים ומינהליים, אך דומה שזהו היוצא מן הכלל. נציבות הביקורת על הפרקליטות מוגבלת בסמכויותיה ובכוחותיה. בית המשפט העליון כמעט ואינו מתערב בשיקול הדעת של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. גם כאשר יש פשלות וגם כאשר בית המשפט מותח ביקורת על הפרקליטות, איש אינו משלם את המחיר. אני לא שמעתי אפילו על מקרה אחד בו פרקליט פוטר לאחר שבית המשפט מצא פגם בהתנהלותו. אולי זה קרה, אבל ברור שלא היה שום מרכיב של "למען יראו וייראו". ההיבריס הזה מוביל את הפרקליטות לזלזל בכל מי שאיננו נמנה על שורותיה. אפילו בית המשפט העליון אינו פטור מכך: שוב ושוב הפרקליטות אינה עומדת בזמנים המוקצבים לה אלא מציבה בפני בית המשפט עובדה מוגמרת: לא דיווחנו, לא עניינו, לא עשינו. ואז מה יעשה בית המשפט? יקנוס את הפרקליט שבחזית? יטיל הוצאות על המדינה, כלומר על כל אחד מאיתנו? יפסוק בצורה חד-צדדית נגד המדינה, דהיינו נגד הציבור? במבט מן הצד, זה גם מה שהוביל את פרקליט המדינה, עמית איסמן, להחליט לנהל את משפטו החוזר של רומן זדורוב. בזמן אמת טענתי שמוטב להימנע מכך ולא להסתכן בזיכוי העלול לערער את אמון הציבור בפרקליטות. הסברתי שזדורוב כבר היה בכלא 16 שנים; אם מאסר העולם שנגזר עליו היה נקצב כמקובל ל-30 שנות מאסר, היה לו סיכוי להשתחרר אחרי 20 שנה. לכן, חישוב מתימטי גרידא (וכמובן בלי לזלזל כהוא זה ברצח תאיר ראדה), היה צריך להוביל למסקנה שמוטב לוותר. אבל איסמן התעקש והפרקליטות הובסה.

לעיתים אני תוהה האם אנשים מסוג מסוים נמשכים לעבודות מסוימות, או שמקומות העבודה הם המעצבים את אופיים. למשל: האם אנשים בלתי יעילים וחסרי תודעת שירות מגיעים באופן טבעי לשירות הציבורי, או שההרגלים ודפוסי העבודה הופכים אותם לכאלה גם אם תכונותיהם הטבעיות שונות. במקרה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, שתי התשובות יכולות להיות נכונות. אני מתכוון להחלטתה שלא להסכים לגישור פלילי במשפטו של בנימין נתניהו, למרות שהשופטים למעשה המליצו על כך בחום. זהו היבריס משולש. ראשית, ככלל, אם בית המשפט מציע מסלול מסוים – בדרך כלל ראוי להיענות לו, במיוחד כאשר ההצעה מופנית למדינה. שנית, במקרה הספציפי הזה מדובר בשלושה שופטים החיים את התיק מזה שלוש שנים, כך שההצעה מבוססת על היכרות מצוינת עם האישומים והראיות. שלישית, אין מה להפסיד מגישור פלילי. הוא היה מתנהל במקביל להמשך הדיונים בתיק, שלכל היותר היו עוברים ליומיים בשבוע במקום שלושה ימים, הוא אינו מחייב ותמיד אפשר לסגת ממנו. אז למה מיארה סירבה? ההסבר היחיד שאני רואה הוא היבריס: אם הנאשמים רוצים הסדר טיעון – שיבואו אלינו. מאחר שמצד אחד מיארה גדלה בפרקליטות והייתה פרקליטת מחוז תל אביב, ומצד שני הגיעה לתפקידה הנוכחי מן המגזר הפרטי – אז ייתכן שההיבריס כבר היה טבוע בה וייתכן שהיא נדבקה בו במסדרונות ברחוב סלאח א-דין. מה שבטוח הוא, שזוהי החלטה מוטעית ואפילו אומללה.

"אני לא מסכים עם אף מילה שנאמרה לפנַי", הכריז השבוע בצלאל סמוטריץ' בכנס אלי הורביץ. הוא התייחס לביקורת שמתחו הדוברים הקודמים על המדיניות הכלכלית שהוא מוביל, ובמיוחד על 14 מיליארדי השקלים שהוענקו לחרדים בתקציב המדינה החדש. הביקורת נשמעה גם לאחר מכן, מקיר לקיר: נגיד בנק ישראל, הכלכלנית הראשית, ראש אגף התקציבים. לפני הכנס היא באה מפיהם של מאות כלכלנים ובכירים לשעבר במשרד האוצר. למי ששכח, רק לפני חודשיים-שלושה הזהירו מאות מראשי המשק מפני ההשלכות הכלכליות ההרסניות של ההפיכה המשטרית, שסמוטריץ' הוא אחד מתומכיה האדוקים ביותר. האזהרות באו מפיהם של חתני פרס נובל ופרס ישראל, מנהלי חברות ענק, ראשי כל הבנקים, בכירים לשעבר בשירות הציבורי (כולל בממשלות נתניהו), כלכלנים בכירים, יזמי היי-טק מובילים. סמוטריץ' נפנף אותם והבהיר שאינו מקבל את דעתם. ואילו כאשר חברת מודי'ס הורידה את אופק הדירוג של ישראל מיציב לשלילי, סמוטריץ' מיהר לקבוע שאנשיה אינם מבינים את הרפורמה המשפטית. אתה שומע וקורא את הדברים הללו, ופשוט לא יכול להאמין. אדם נעדר כל השכלה כלכלית, אדם שמעולם לא עסק במדיניות מקרו, אדם שמעולם לא ניהל עסק – מאיפה הוא שואב כזאת כמות עצומה ובלתי נדלית של היבריס, הגורמת לו לזלזל בצורה בוטה במאות על מאות של מומחים מובילים ואנשי עסקים מצליחים? באמת אין גבול?

היחידים שיכולים לתת לסמוטריץ' קרב רציני על תואר "אלוף ההיבריס" הם שמחה רוטמן ויריב לוין. גם הם שומעים ביקורת בלתי נגרמת על הרפורמה המשפטית – וזה לא מזיז להם. רוטמן ניהל את דיוני ועדת החוקה בבריונות וסתימת פיות, וממשיך להצהיר לכל מיקרופון אפשרי שהרפורמה תבוצע. ואילו מקורביו של לוין אומרים שלא אכפת לו מכלום: הוא לא ימנה שופטים בהרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים, ולא משנה כמה הציבור ייפגע. מדובר בשני אנשים שבאמת אפשר להגיד מילים טובות ואף נדירות בעולם הפוליטי: הם חכמים, הם אידיאולוגים, הם ישרים. לכן, איש אינו יכול לטעון שהם אינם מבינים מה שכולם אומרים להם; שהם פועלים רק מסיבות אישיות; או שהם מושחתים. ממש לא. אבל דווקא בגלל התכונות הללו, בלתי נתפס מדוע הם מתעקשים להמשיך במסלול העלול לקרוע לגזרים את החברה הישראלית, לפגוע אנושות בכלכלתה, לסכן את בטחונה ולערער את עצם קיומה. זה באמת היבריס בלתי נשלט.

"בהנחיית השר לביטחון לאומי ח"כ איתמר בן-גביר ומפכ"ל המשטרה רב-ניצב יעקב שבתאי, משטרת ישראל ממשיכה בטיפול שורשי וחסר פשרות בתופעת האלימות והפשיעה ברחוב הערבי, זאת במסגרת מבצע אכיפה 'מסלול בטוח ירוק'. מתחילת השנה הצליחה משטרת ישראל לסכל 29 מעשי רצח מתוכננים, כשבחלק מהאירועים נתפסו חשודים שברשותם כלי נשק טעונים כשהם בדרכם לבצע חיסול וירי ובכך מנעה משטרת ישראל פגיעה בעשרות בני אדם. מתחילת 2023 נרשמו במשטרת ישראל 992 אירועים של תפיסת אמל"ח לא חוקי". לא נגענו. זוהי הודעת דוברות המשטרה השבוע. במגזר הערבי גם נרצחו מאז תחילת השנה 81 בני אדם, אבל זה כנראה לא קשור למשטרה אלא "מן אללה"; גזירת גורל כזאת, שההנחיות של השר והמפכ"ל אינן נוגעות אליה. בן-גביר ושבתאי נושאות באחריות רק להצלחות; הכשלונות – "עלא באב אללה". ההודעה הזאת היא חלק מן ההיבריס בו מנוסחות תמיד הודעות דוברות המשטרה, המלאות "אכיפה מוגברת" ו"פעילות מבצעית נחושה" ו"מאבק עיקש וחסר פשרות" ו"חקירה מורכבת" ו"פעולות חקירה מהירות" ו"חקירה מואצת" ו"הפעלת אמצעים טכנולוגיים שונים" ו"חדירה מודיעינית ממוקדת" ו"סקירות מבצעיות" – וכל זה רק מהודעות שפורסמו אתמול (1.6.23). אלא שההודעה בה פתחנו איננה "רק" היבריס מרקיע שחקים. היא משהו הרבה יותר גרוע: או ניסיון להוליך שולל את הציבור ולגרום לו לחשוב שהמשטרה מצליחה במאבקה בפשיעה החמורה במגזר הערבי, או הולכת שולל עצמית ועיוורון מוחלט של המשטרה פנימה. כך או כך, דבר אחד ברור: כאשר זה מה שהמשטרה מספרת לצמה ולנו – המצב ברחובותינו רק יחמיר עוד יותר.

תסלחו לי אם אעבור מהעניינים הגדולים והלאומיים הללו למשהו הרבה יותר קטן ופרטי, אבל גם הוא שייך לממלכת ההיבריס. בחודש שעבר ביליתי כמעט עשרה ימים בלי אינטרנט בביתי, שירות (?) שאני רוכש מחברת סלקום. בשלושת הימים הראשונים טענה החברה שמדובר בתקלה איזורית, שאין לה מושג מתי היא תסתיים ושהיא לא תעדכן אותי לגביה ושאני צריך להתקשר מדי יום לברר מה קורה. אחר כך נאמר לי, שבעצם אין תקלה כזאת ושלחו אלי טכנאי. הוא בדק ומצא, לדבריו, שיש תקלה בתיבת החיבור של הבית. מתי יתקנו? – תוך חמישה ימים. אבל אני נאלץ להשתמש בתחליפים לשירות (?) שעליו אני משלם. – אני רק טכנאי, לא עסק שלי. כאשר טכנאי התקשר לתאם, אמרתי שאהיה בבית מהשעה 17:30. התשובה הייתה שאין כזאת שעה אצלם; החלון הוא בין 17:00 ל-19:00. אבל אני לא אהיה. – זה מה שיש, אז נדחה לערב החג. אחרי שיחה נזעמת, מספר מי-יודע-כמה למוקד השירות, שלחו טכנאי למחרת ב-17:30. הוא בכלל לא נגע בתיבה, אלא עבד מול החיבור בתוך הבית. האינטרנט חזר, אבל זה לא היה סוף הסיפור, כי התברר שהטכנטי טעה ברישום הססמה שנתתי לו לרשת האינטרנט הביתי. אז למחרת שוב הייתי 20 דקות על הקו עם סלקום, עד שזה סודר. מתישהו בדרך הבטיחו לי איזשהו פיצוי. ביקשתי לדבר עם שימור הלקוחות, כדי שיסבירו לי למה אני אמור להישאר לקוח שלהם. זה לא קרה, ובקרוב אני באמת לא אהיה לקוח שלהם. ומדוע כל זה התרחש? חזרנו להיבריס: לחברה עם הכנסות של מיליארד שקל ברבעון הקודם, ממש לא מזיז לקוח ביתי של כמה מאות שקלים.