בשונה מהמבנה שהציע השופט הנדל בעניין וולקוב, אני מצאתי לנכון לבחון בעניין זדורוב את שלושת ההיבטים במסגרתם של שלושה מבחנים. תחילה עמדתי על משקלן הפנימי של ההודאות – במסגרת זו דנתי בהגינותן של ההודאות; במידת הפירוט שבהן; ברציפותן; בעקביות שלהן; ועוד. כמו-כן התייחסתי ל"מיהותו של המערער" ולשאלה אם הוא נמנה על איזו מקבוצות הסיכון למסירת הודאת שווא. בהמשך הקדשתי דיון מפורט לשאלת ההתאמה בין ההודאות שמסר זדורוב לבין המציאות בפועל. כלומר, להתאמתן לממצאי הזירה ולממצאי נתיחת הגופה, ולעוד שורה ארוכה של נתונים רלוונטיים: כלי הרצח (ובפרט לשאלת להב הסכין); החבלות בראשה של תאיר ראדה ז"ל; ולשאלת ה"פרטים המוכמנים" שאותם מסר בנוגע לביצוע העבירה. לשאלת ההתאמה היה תפקיד חשוב בהערכת משקלן של הודאותיו של זדורוב, והיא תפסה נפח לא מבוטל בדיון שערכתי. רק בשלב זה עברתי לבדיקת הסוגיה הראייתית. המבחן השלישי התמקד בשאלה מהי התוספת הראייתית הנדרשת, בהתחשב במשקל שנתתי להודאותיו של זדורוב. במסגרת זו בחנתי את שאלת קיומו של "דבר מה נוסף" בחומר הראיות – כלומר, האם יש בנמצא ראיות שעשויות לספק את התוספת הראייתית הדרושה להרשעה על סמך ההודאות שאותן מסר זדורוב. בין היתר בחנתי את סימני הדם שנמצאו על מכנסיה של המנוחה; את סוגיית אוסף הסכינים של זדורוב; ואת החומר שנמצא במחשבו האישי. במישור הקבילות: לאחר שבחנתי בקפידה את הטענה לפיה בחקירתו ננקטו כלפי זדורוב שלושה אמצעים פסולים, הגעתי למסקנה שהודאותיו קבילות, שכן הוא מסר אותן מרצון חופשי, ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול שפגע בזכויות היסוד המוקנות לו או בהוגנות ההליך שהתנהל בעניינו. במישור המשקל: בחנתי את משקלן הפנימי של ההודאות השונות על-רקע סימני האמת העולים מהן, וכן את מידת התאמתן לממצאים אובייקטיביים חיצוניים. קבעתי, כי משקל ההודאות הוא בינוני (אילו היו בפניי מלוא הממצאים שהובילו לקיומו של המשפט החוזר, ייתכן מאוד שמסקנתי הייתה שונה). כן קבעתי, כי בנסיבות העניין, ובין היתר בשים לב לקיומן של ראיות אובייקטיביות שלא עלו בקנה אחד עם ההודאות, יש לדרוש "דבר מה נוסף" ברמה של ראיית סיוע. מהמסד הראייתי הגעתי למסקנה, כי קיימת בו ראיית סיוע בדמותו של מידע מוכמן שמסר זדורוב בנוגע לצורת עמידתה של המנוחה בשעת הרצח, כאשר לראיה זו הצטרפו מספר ראיות מחזקות נוספות. לכן, מחומר הראיות הייתה "לכאורה קיימת תשתית ראייתית המאפשרת את הותרת הרשעת המערער על-כנה על יסוד הודאותיו".

ואולם, בכך לא די. המשכתי וקבעתי: "אף אם מתקיימת במקרה נתון הדרישה הראייתית בדבר קיומו של 'דבר מה נוסף', שהיא דרישה הכרחית לצורך הרשעת נאשם על בסיס הודאתו, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול הדעת אם להרשיע את הנאשם או שמא לזכותו... גם אם בית המשפט השתכנע כי לכאורה קיימת תשתית ראייתית המאפשרת את הרשעת הנאשם, עליו לשאול עצמו אם תשתית זו מותירה בכל זאת ספק סביר באשמת הנאשם, שאז מוטלת עליו החובה לזכותו". בדיקה מקיפה וקפדנית של התשתית הראייתית בעניינו של זדורוב הראתה, כי לצד הראיות המפלילות קיימות גם ראיות מזכות בעלות עוצמה לא מבוטלת המעוררת שאלות ותמיהות. אמנה כמה מהן: • בהודאותיו של זדורוב לא הייתה התייחסות כלשהי לחתך העמוק והייחודי בשורש כף ידה של המנוחה. • זדורוב הודה (בעקביות) כי הוא חתך את מותנה של המנוחה, דבר שלא נמצאה לו כל אחיזה במציאות. • במהלך השחזור חלף זדורוב על פני זירת הרצח כשפניו מועדות לקומה העליונה, ורק לאחר שהחוקרים שליוו אותו עצרו את מהלכו, הוא הצביע לכיוון חדר השירותים. • בסנטרה של המנוחה נמצא חתך שנגרם על-ידי סכין משוננת, נתון שאינו מתיישב עם ההודאות. • קיומן של שלוש עקבות נעל מגואלות בדמה של המנוחה, במסלול יציאה מהתא, שאין חולק כי הן לא היו של זדורוב אלא של אדם שזהותו נותרה עלומה. כבר בפסק הדין בעניין דמיאניוק קבע בית המשפט העליון, כי "גם כאשר יש לפני בית המשפט ראיות הנראות אמינות לעילא, לא ניתן להשאיר בצד, כדבר שאין בו חפץ, מערך ראיות נוסף ומקביל, בלי שהוסבר איך הוא משתלב בגירסה השוקלת לחובת הנאשם". נוכח דברים אלה מסקנתי הייתה, כי "הראיות צריכות להיבחן זו לאור זו ולהשתלב זו בזו, מפלילות כמזכות, כדי לחרוץ את דינו של הנאשם לשבט או לחסד". כאשר הגעתי לרגע האמת, רגע ההכרעה, קבעתי, כי יש לזכות את זדורוב, לא רק בשל "קול מצפונו של השופט היושב לדין", אלא דווקא משום שלטעמי המדינה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של זדורוב. סברתי, כי הספק בעניין זה נעוץ בתמיהות שעלו מההודאות עצמן, כמו גם מקיומם של "דברי מה חסרים" ו"דברי מה סותרים". תמיהות אלה חתרו תחת גרסת המדינה באופן שלא אפשר לי "לעגל את הספקות". בדומה לשופט הנדל בעניין וולקוב, כך גם אני בעניין זדורוב סברתי, כי עקרון הספק הסביר אינו מהווה "עוד כלל" בדיני הראיות במשפט הפלילי. מדובר בעקרון ש"לו נתונה המילה האחרונה". נוכח דברים אלו, ומשמצאתי כי במסד הראייתי שהונח לפנינו היה לא רק "דבר מה חסר" אלא (ואולי בעיקר) "דבר מה סותר", הגעתי למסקנה, כי יש לזכות את זדורוב מחמת הספק.

קריאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, החובק מאות עמודים, מלמדת על עבודה שיפוטית בהיקף חסר תקדים של כל שופטי המותב. שופטי הרוב, אשר קולה ודני צרפתי, ניתחו בקפדנות וביסודיות רבה את המסד הראייתי ממסד ועד טפחות. הם גם בחרו להתמודד בפרוטרוט עם פסק הדין החולק של השופטת תמר נסים-שי. אני סבור שההבדל בין שופטי הרוב המזכים לבין שופטת המיעוט המרשיעה נעוץ ביחס השונה שלהם להודאותיו של זדורוב במשטרה ובפני המדובב. המבחנים שאותם קבעתי בחוות דעת המיעוט שלי יכולים היו אומנם להוביל אותי לקביעה, כי מדובר היה בהודאת שווא, אך מנגד הם יכולים היו להוביל (וכך אירע בפועל) לקביעה לפיה אין מקום לתת משקל משמעותי להודאה אך אין מקום להורות על בטלותה. אין זה המקום שאשוב ואבהיר מדוע בחרתי בנתיב שיפוטי מסוים בפסק הדין מדצמבר 2015, אך אולי זוהי הזדמנות נוספת להציג את עמדתי לפיה הגיעה העת לחדול ולראות הודאה כ"מלכת הראיות". נטיית ליבם הטבעית של שופטים היא לקבל את "הנחת העבודה" שלפיה אין אדם נוטל אחריות על פשע שאותו הוא לא ביצע ומודה באחריותו לפעילות העבריינית, אלא אם כן הוא אכן מבצע הפשע. אולם, בכתיבה המחקרית ברחבי העולם נקבע זה מכבר, כי לא אחת מודים נאשמים בביצוע פשע שהם אינם אחראים לו. הודאות כאלה ניתנות לא רק כאשר מופעל לחץ פיזי על הנחקר. הן ניתנות גם כאשר מופעל עליו לחץ נפשי (אציין כי חקירתו של זדורוב נמשכה ימים רבים כשהוא מבודד ואינו רואה איש. את הסניגור שלו ראה פעמיים בלבד, אחת מהן בבית המשפט), וכן במקרים שבהם נתון הנחקר במצב פסיכולוגי מורכב. לשימוש בשקרים, בפיתויים ובהבטחות סרק מצד החוקרים יהיה אפקט דומה שעלול לגרום למתן הודאת שווא. אזכיר רק שתיים מתופעות אלה שארעו בעניין זדורוב. החוקרים שיקרו לזדורוב פעם אחר פעם בעניין קיומם, כביכול, של ממצאים פורנזיים ואמרו לו שאין לו סיכוי להצליח לשכנע בחפותו; נאמר לזדורוב שהוא יקבל הקלה בעונש אם הוא "יודה בלב נקי". יתר על כן: שעה שמדובר בנחקרים מוחלשים (כאלה הסובלים למשל מבעיה קוגניטיבית מסוימת ואולי אף מפיגור) יש לפקפק באמיתות הודאותיהם אף יותר מאשר בהודאתו של נחקר "רגיל". אני מבקש לסיום לצטט מתוך דברי בפסק הדין: "תוצאה זו עשויה להותיר חשש מסוים שמא היא חוטאת לאמת. אך לטעמי זו התוצאה המתחייבת מהדין ומעקרונות היסוד של המשפט הפלילי, המצווים עלינו להרשיע אדם רק אם עמדה התביעה ברף ההוכחה הנדרש. רף ההוכחה הגבוה בפלילים מבטא את שאיפתנו היסודית להימנע מהרשעת חפים מפשע וזאת גם במחיר של שחרור אשמים... יישום ראוי של הדין הפלילי עשוי להוביל לעיתים לתוצאה משפטית שיתכן שאינה מתיישבת באופן מלא עם האמת העובדתית". באותו הקשר ציטטתי את המלומד סלמונד: "המשפט הוא התיאוריה של הדברים, כפי שנתקבלו וכפי שפועלים על פיהם בבתי המשפט, ותיאוריה זו יכול שתהא תואמת ויכול שלא תהא תואמת את המציאות האמיתית שמחוץ למערכת המשפט. עינו של המשפט אינה רואה ללא משגה את הדברים כמות שהם... תיאוריה משפטית ואמיתותם של דברים יכולים לאכזב מבחינת התיאום המלא ביניהם". קשה היא מלאכתו של שופט שדן בהליך פלילי מורכב ומתוקשר. מלאכתו קשה שבעתיים כשהוא אמור להכריע אם יש מקום להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת רצח המיוחסת לו ולגזור עליו עונש מאסר עולם. ההתלבטויות וחיבוטי הנפש, קשים הם. ואולם, גם שעה שמדובר בתיק מורכב, טעון ומתוקשר, על השופט לזכור שאף אם מונחות לפניו ראיות המסבכות את הנאשם בביצוע העבירה, שעל פניהן נראות אמינות (ובפרט הודאה שבה נטל הנאשם אחריות לביצוע העבירה ודבר מה נוסף שיש בו כדי לאששה), אין הוא רשאי להתעלם מראיות אחרות המלמדות על "דבר מה חסר" או "דבר מה סותר" במסד הראייתי שאותו הציגה בפניו המאשימה. ראיות אחרות אלה מצדיקות, במקרים המתאימים, את זיכויו של הנאשם, אף אם תחושתו של השופט היא שהנאשם הוא זה שביצע את העבירה. כך נהגתי בעניין זדורוב.