עם זאת, מאז 2015 חלה הידרדרות ביחסים, בעיקר בשל "הצלחות יתר" של הכורדים שהחלו להוות איום על ארדואן. דמירטאש הציג את מועמדותו לתפקיד הנשיא מול ארדואן באוגוסט 2014 וזכה ב-10% מהקולות. אומנם זהו שיעור זניח לעומת זה של ארדואן, שהשיג למעלה מ-50%, אבל עצם הצגת המועמדות והדימוי של דמירטאש הכריזמטי כ"אובמה של הכורדים" עוררו חששות כבדים אצל המנהיג הבלתי-מעורער. התחזקות ה-PKK בסוריה הייתה גורם נוסף להידרדרות: ביולי 2014 החלו התקפות דאעש על קובאנה שבסוריה – התפתחות שהיוותה מפנה בתהליך התחזקותה של השפעת ה-PKK במרחב הכורדי שבסוריהץ המלחמה נגד דאעש התנהלה על-ידי כוחות כורדים סורים - ה-YPG - שהם למעשה סניף של ה-PKK. כמחצית מהלוחמים היו אנשי PKK, שהגיעו מבסיסיהם בעירק. המעורבות האמריקנית לטובת הכורדים הוסיפה גם היא שמן למדורת חששותיו של ארדואן. הקש ששבר את גב הגמל היו הבחירות לפרלמנט שנערכו ביוני 2015. מפלגת השלטון, ה-AKP, לא השיגה את הרוב הדרוש לשינוי שיטת הממשל מפרלמנטרית לנשיאותית. מי "שגנב" ממנה את הקולות היה מפלגת ה-HDP הכורדית, שזכתה בהישג חסר תקדים – 13% מהקולות ו-80 מושבים בפרלמנט. ניסיונותיו של ארדואן להקים קואליציה איתה לא צלחו - מה שדחף אותו לזרועות המפלגה הלאומנית הקיצונית, ה-MHP. מהלך כורדי אחר שנתפש כאיום חמור על טורקיה היה משאל העם על עצמאות, שנערך בחבל הכורדי בעירק בשנת 2017. מאז 2015 נקט ארדואן שורת מהלכים נגד שלושת חלקי כורדיסטן. ב-2016 פתחה טורקיה במתקפות על כל האזור הכורדי שבטורקיה, שבמהלכן נהרגו 6,366 אנשים, רובם אנשי ה-PKK. מאז ועד היום, גם המפלגה האזרחית והאוכלוסייה הכורדית בכללותה נמצאות על הכוונת. המהלך הקיצוני ביותר היה השלכת דמיטרש לכלא יחד עם אלפי פעילים כורדים, בשל קשריו עם ה-PKK - קשרים שארדואן עצמו עודד בשעתו. בו זמנית, צבא טורקיה פתח במתקפה על אזור ג'ראבלוס בסוריה כדי למנוע השתלטות של ה-YPG על האזור, והמשיך בשתי מתקפות קרקע גדולות ב-2018 וב-2019. במקביל, המשיכה טורקיה לפגוע בבסיסי ה-PKK בחבל הכורדי שבעירק וכמובן לחבל במהלכי החבל להשיג עצמאות. תפיסתו ודרכי פעולתו של הארגון הכורדי המרכזי בטורקיה, ה-PKK המחתרתי, שהוקם בשנות ה-1970, הן למעשה תמונת ראי לזו של ארדואן. כמותו, הארגון רואה בכל חלקי כורדיסטן מרחב המחיה שלו. לכן, ה-PKK פועל בכל הזירות: הוא הקים בסיסים בחבל הכורדי בעירק וארגונים בדמותו ובצלמו הן בסוריה (ה-PYD) והן באירן ׁ(ה-PJAK).

כאשר קמה בטורקיה בשנות ה-1990 תנועה אזרחית כורדית שביקשה להשתתף בפרלמנט, ה-PKK ביקש להכתיב גם לה את התנאים ובינו לבין התנועה נוצרה תחרות סמויה. ייתכן שבלחץ ה-PKK לא הסכימה ההנהגה האזרחית ב-2015 לתמוך בארדואן ולהיכנס לקואליציה איתו, וכך דחקה את הנשיא לזרועות המפלגה הלאומנית הקיצונית. טעות חמורה אחרת הייתה שההנהגה הצבאית של ה-PKK הקימה את בסיסיה בלב האוכלוסייה האזרחית בדרום מזרח-טורקיה. כך קרה, שכאשר צבא טורקיה ערך באזור את תקיפותיו ב-2016 וב-2017, הפגיעה החמורה ביותר הייתה באוכלוסייה הכורדית ובכלל זה פגיעות בנפש, הרס בתים ותשתיות ומחיקת רבים מההישגים של המפלגה הכורדית האזרחית. התבססות ה-PKK בכורדיסטן העירקית הביאה להקמתם של כ-40 בסיסים טורקיים בשטח החבל ולהתקפות מתמשכות נגד ה-PKK כביכול, אבל עם מסר חזק להנהגה הכורדית בעירק. מדיניות ה-PKK הביאה גם לחיכוך בין הנהגת החבל לבין ה-PKK. משגה נוסף של ה-PKK היה אי-הנמכת הפרופיל בחבל האוטונומי הכורדי שבסוריה, שגרר התקפות טורקיות קשות שם. בעיה נוספת שנתקלים בה כל הכורדים היא המפה הגיאו-אסטרטגית והטכנולוגית שהשתנתה מאז שטורקיה פיתחה כטב"מים ואמצעים מודיעיניים שונים, שלארגונים הכורדים לא הייתה היערכות הולמת נגדם. כך הופרכה האמירה הכורדית לפיה "לכורדים אין ידידים מלבד ההרים", שכן גם ההרים לא יכולים כיום לשמש הגנה מפני הכטב"מים הטורקיים, שתוקפים בשלושת חלקי כורדיסטן באין מפריע. יתר על כן: הארגונים הכורדים בעירק, בטורקיה ובסוריה לא השכילו לשתף פעולה אלה עם אלה ונפלו בפח של "הפרד ומשול" שטמן להם ארדואן. ניתן לומר שהמפלגות והארגונים הכורדיים לא השכילו לגלות גמישות פוליטית וחסרו להם כישורים דיפלומטיים, ועל כך שילמו מחיר כבד ביותר. לקראת הבחירות שנערכו במאי 2023, התעוררו ציפיות שארדואן יגביר את התקיפות נגד הכורדים בסוריה ובחלקי כורדיסטן האחרים, וזאת כחלק ממימוש איומים שהפריח בעת האחרונה. למרבה הפלא, הוא נקט מדיניות הפוכה והפחית במידה ניכרת את ההתקפות בכל חלקי כורדיסטן בהשוואה להיקפן בשנה הקודמת. הרציונל שהפעיל ארדואן הפעם היה רצון לא לדחוק את המצביעים הכורדים לזרועות המפלגה הכורדית. אשר למפלגת ה-HDP, היא שינתה את שמה ערב הבחירות והתחברה למפלגת שמאל אחרת וזאת מחשש שתוצא מחוץ לחוק, כפי שקרה שמונה פעמים קודמות למפלגות הכורדיות. אך למרות שהיא תמכה מבחוץ באופוזיציה בראשות כמאל קיליצ'דרגולו, היא לא זכתה לתמיכה ממנו בסבב השני, כאשר יצא בהצהרות לאומניות ואנטי-כורדיות כדי להביס את ארדואן. בסבב השני של הבחירות הפכו אם כך הכורדים לשק החבטות של שני הצדדים ויצאו קרחים מכאן ומכאן. מצד אחד, ארדואן ומפלגת השלטון תקפו אותם והכניסו את מנהיגיהם למעצר ערב הבחירות באשמת תמיכה בטרור. מצד שני, גם האופוזיציה ניסתה לנער חוצנה מהם כדי לזכות בקולות הלאומנים הטורקים. עם היוודע תוצאות הבחירות, דמירטאש הודיע על הפסקת פעילותו במפלגה וקרא לריענון השורות ולעריכת רוויזיה בדרכי פעולתה של המפלגה הכורדית. במבט לעתיד, הניצחון בו זכה ארדואן בסבב השני עשוי לדחוף אותו להמשיך לפעול בשלוש החזיתות: בסוריה הוא ינסה להגיע להבנות עם הנשיא בשאר אסד כדי לחסל את האוטונומיה הכורדית, בעירק ימשיך במעין סיפוח זוחל, ובטורקיה ישאף להחליש את המפלגה הכורדית, שתמכה לאורך כל הדרך באופוזיציה לשלטונו.