מזה עשור וחצי צועק בנימין נתניהו מעל כל במה אפשרית – החל ביד ושם וכלה בעצרת האו"ם – שתוכנית הגרעין האירנית היא סכנה קיומית למדינת ישראל. מזה עשור וחצי מבטיח בנימין נתניהו בכל הזדמנות אפשרית – מהשבעת ממשלותיו ועד ראיונות לתקשורת האמריקנית – שלאירן לא יהיה נשק גרעיני. התוצאה? במקרה הטוב ביותר, אירן תהיה מדינת-סף במרחק של החלטה בלבד מייצור נשק גרעיני והרכבתו על פצצות וטילים. זה קורה במשמרת של נתניהו, באשמתו המלאה. בתחילת העשור שעבר נמנע נתניהו מהתקפה צבאית על מתקני הגרעין האירניים. הסכם הגרעין משנת 2015 היה גרוע ונתניהו לא הצליח למנוע אותו. החלטתו של דונלד טראמפ לצאת מן ההסכם ב-2018, בעידודו הנלהב של נתניהו, התבררה כמשגה הרסני שאפשר לאירן להגיע למרחק נגיעה מפצצה. ג'ו ביידן מתקרב להסכמות חלקיות עם אירן (מה שלא עשה בזמן ממשלת לפיד-בנט), ישראל טוענת שהן גרועות – אך התנגדותה אינה מועילה. הכתובת בירושלים היא אחת: בנימין נתניהו. מצבה הביטחוני של המדינה קשה בכל הזירות והחמיר משמעותית בששת החודשים הראשונים של ממשלת נתניהו השישית. פיגוע רודף פיגוע, טבח רודף טבח. בזירה הפלשתינית ישראל עסוקה בהתגרויות, במקום להתכונן ליום שאחרי אבו מאזן ובמקום לנסות לנהל את הסכסוך. צה"ל מדבר על סכנה מוחשית לעימות רב-זירתי: אירן, יהודה ושומרון, עזה, לבנון. נתניהו עלול להסכים לתוכנית גרעין סעודית בתמורה לנורמליזציה איתה. היחסים עם ארה"ב ואירופה נמצאים בשפל שלא היה כמותו מזה שנים, בשל ההפיכה המשטרית שנתניהו מקדם. החוסן הפנימי הישראלי נמצא בסכנה מאותה סיבה. וכל זה אצל מי שמשווק את עצמו כ"מר ביטחון". אם כבר, אזי הוא ביטחון מר.

בכל שנת 2022 נרצחו במגזר הערבי 116 בני אדם – נתון נורא שאסור להשלים עימו ואפילו עם מקצתו. ובכל זאת, הייתה זו ירידה של 8% לעומת 2021 (במגזר היהודי נרשמה ירידה של 18%, בשני המקרים – אחרי שנים של עלייה). בששת החודשים הראשונים של 2023 מגיע מספר הנרצחים במגזר הערבי ל-104, דהיינו קצב שנתי של 208 – זינוק של 80% לעומת השנה הקודמת. זה כבר לא מקרה. זה כבר לא מצב בו ניתן לומר שהסטטיסטיקה תתיישר. זו אינה מציאות מדממת. זו מציאות של שטף דם פורץ. מה השתנה לעומת השנה שעברה? המשטרה, על מחדליה ומפקדיה הכושלים, היא אותה משטרה. התושבים הם אותם תושבים. נקמת הדם ו"כבוד המשפחה" נותרו בעינם. מאגרי הנשק לא הלכו לשום מקום. הדבר היחיד שהשתנה הוא הממשלה, העומד בראשה והשר המופקד על ביטחון הפנים. המסקנה המתבקשת היחידה: השינוי הזה הוא האחראי למרחץ הדמים הבלתי-פוסק. בן-גביר הפסיק את תוכנית "מסלול בטוח" שהפעילו נפתלי בנט ויאיר לפיד בהובלתו של יואב סגלוביץ. למה? כי זה של הממשלה הקודמת. בדיוק מאותה סיבה שסירב לאשר את חוק האיזוק האלקטרוני והציג גרסה מסורסת שלא תמנע את האלימות ומעשי הרצח הבאים. מה בא במקום "מסלול בטוח"? כלום ושום דבר. דיבורים על פרויקטור, דרישה למהלכים בלתי-דמוקרטיים כמו הפעלת השב"כ ומעצרים מינהליים, האשמות כלפי היועצת המשפטית. בקיצור, בן-גביר כמו בן-גביר – רוקד על הדם במקום להתיישב לעבוד, מתלהם ומאשים במקום לתכנן בשטח ולבצע ברצינות. דומה שיש סיבות נוספות, האחת מיידית והשנייה ארוכת טווח. המיידית: לא אתפלא אם יתברר, שערביי ישראל מרגישים שדמם הותר בידי ממשלה ימנית קיצונית, המבקשת לרמוס את הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולספח חד-צדדית את יהודה ושומרון. במצב כזה, אין פלא שגוברת בקרבם הנטייה הוותיקה ליטול את החוק לידיים ולחסל בעצמם, פשוטו כמשמעו, את הבעיות והמחלוקות. ארוכת הטווח: כל ממשלות נתניהו נכשלו בטיפול במגזר הערבי ובפתרון בעיות היסוד החברתיות והכלכליות, עליהן משגשג הפשע. התוכניות הגרנדיוזיות נותרו ברובן על הנייר, וכאשר חברי הממשלה הנוכחית היו באופוזיציה – הם תקפו בגסות את ההקצבות שהובטחו למגזר. מה שלא הפריע להם לכלול אותן בתקציב הדו-שנתי החדש – אבל בואו נראה אותם גם מבצעים, לשם שינוי.

האחראי הישיר להתדרדרות הקשה במצב ביטחון הפנים (או כפי שהוא דורש לקרוא לו: הביטחון הלאומי) הוא איתמר בן-גביר. לא רק משום שהוא השר, אלא גם ובעיקר בשל התנהגותו והתבטאויותיו חסרות המעצורים. בשום מדינה מתוקנת לא היה מתמנה עבריין סדרתי, גזען ותומך טרור לממונה על רשויות אכיפת החוק; אבל ישראל כבר מזמן איננה מדינה מתוקנת, ובממשלות של נתניהו הכל אפשרי. בן-גביר מתסיס בזירות פיגוע ורצח. הוא נותן גיבוי פומבי לשוטרים אלימים, בתנאי שהם מרביצים לערבים ולמפגינים נגד ההפיכה המשטרית. הוא מתערב במינויים מקצועיים ובפעילות מבצעית, ותמיד תוך הטיה פוליטית מובהקת. הוא רוצה להפעיל את השב"כ מול הפשיעה, תוך פגיעה חמורה בזכויות אדם ובחשאיות המתבקשת של השירות. הוא רוצה להקים משמר לאומי שיהיה כפוף במישרין אליו. עושה רושם שאם היה יכול, הוא היה עוצר את מתנגדי הממשלה ומעלים את הערבים. אם מישהו רוצה דוגמה לדמות שאסור בשום פנים ואופן למנות לשר המופקד על ביטחון הפנים – שיסתכל על בן-גביר. אם מישהו רוצה הסבר להתרסקות חסרת התקדים של הביטחון האישי – שיסתכל על בן-גביר. אם מישהו רוצה לדעת למה המצב רק יחמיר עוד יותר – שיסתכל על בן-גביר.

גם לשר המשפטים יש תפקיד חשוב ומרכזי בהבטחת הביטחון האישי. הוא ממונה על הפרקליטות, הוא מופקד על תקנות בתחומי האכיפה והענישה, הוא יכול ליזום חקיקה, הוא יו"ר הוועדה לבחירת שופטים הממלאת את התקנים ברשות השופטת. מה מכל זה עשה יריב לוין בששת חודשי כהונתו? כלום. לוין שקוע כל-כולו במסע האובססיבי להשתלטות פוליטית על מערכת בתי המשפט, וכל השאר אינו קיים מבחינתו. לוין יכול היה להנחות את הפרקליטות להקדיש מאמץ ומשאבים למאבק בפשיעה בכלל ובמגזר הערבי בפרט. הוא לא עשה זאת. לוין יכול היה לדרוש עוד תקציבים לפרקליטות. הוא לא עשה זאת. לוין יכול היה ליזום החמרה בענישה על עבירות אלימות וגוף. הוא לא עשה זאת. לוין יכול היה ליזום הוראות שעה אשר יקלו לפגוע בכיסיהם של עבריינים. הוא לא עשה זאת. לוין יכול היה לדרוש שכל גופי האכיפה יפעלו יחדיו, כמו בימי "מסלול בטוח". הוא לא עשה זאת. לוין יכול היה לאייש עשרות תקנים פתוחים ברשות השופטת וכך לסייע במיצוי הדין עם העבריינים במהירות. הוא לא עשה זאת. איתמר בן-גביר אחראי משום שזהו התפקיד המרכזי שלו ומשום שהוא בריון חסר מעצורים שיש לו אפס אחוזי התאמה לתפקידו. יריב לוין אחראי משום שהוא יושב בצומת חיונית, מבין לא מעט בתחומי משרדו אך עסוק בהרס כללי של המערכות אותן אמור היה לחזק כדי לשמור על החיים, הרכוש והרווחה של כולנו.

איתמר בן-גביר התגאה בכך שהשיג למשטרה תוספת תקציב של 9 מיליארד שקל. המפכ"ל קובי שבתאי אמר את האמת: אולי מיליארד, בקושי (מן הסתם אמירת האמת הזאת הייתה אחת הסיבות שבן-גביר החליט שלא להאריך את כהונתו). כפי שנראה מיד, אפילו אם כל תשעת המיליארדים הללו היו זמינים, מרחף מעליהם סימן שאלה משמעותי. נעיר, שלחרדים הקציבה ממשלת נתניהו 14 מיליארד שקל, כאן ועכשיו; סדרי העדיפות שלה ברורים. ניתוח מקיף באתר וואלה הראה, שהמספר 9 מיליארד בנוי מכמה שכבות, כולל מחיקה של קיצוץ קודם ומיליארדים המותנים בכך שהמשטרה תצליח לגייס מאות שוטרים. בן-גביר עצמו הודה שמדובר בתהליכים ארוכי טווח: חלק משמעותי מהתוספת הוא להקמת המשמר הלאומי השנוי במחלוקת, חלק נוסף מותנה כאמור בגיוס שוטרים, ונדרשים חודשים רבים ואפילו שנים כדי לממש צעדים אלו – אם בכלל. ועד שזה יקרה, הפשיעה תמשיך להשתולל, וכבר הסברנו מדוע. המצב הכלכלי המחמיר מעמיד בספק את ההקצאה בפועל של הכספים הללו. הגרעון התקציבי כבר מזנק, וככל שהממשלה תתמיד בתוכנית ההפיכה המשטרית – יהיו פחות השקעות, פחות פעילות, פחות צמיחה וכך גם פחות הכנסות ממיסים. הגדלה נוספת של הגרעון עלולה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל, שממילא מצוי בסכנה בגלל ההפיכה. לכן, סביר להניח שיידרש קיצוץ נוסף בתקציב – כולל בזה שהובטח למשטרה. שלא לדבר על המשמעות הכלכלית של התלקחות ביטחונית, שמדיניותה של הממשלה מגבירה משמעותית את סכנת התממשותה. בשולי הדברים נזכיר, כי מי שמופקד על תקציב המדינה פוגע גם הוא משמעותית בשלטון החוק. בצלאל סמוטריץ' עמד מאחורי הקמת המגורונים של הישיבה בחומש, בניגוד מוחלט לדיני התכנון והבנייה. כאשר הממשלה משדרת זלזול גמור בחוק, התוצאה המתחייבת היא פגיעה רוחבית בו וביכולת לאכוף אותו, וממילא – במאבק בפשיעה ובביטחון האישי.

האחריות של בנימין נתניהו להפקרת הביטחון הלאומי והאישי איננה מתמצה בכשלונו המוחלט בתחום הגרעין האירני. זהו האיש אשר מינה את איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי, נכנע לכל דרישותיו ואף הצהיר בבג"ץ שכיום הוא משוכנע ביתר שאת בדבר התאמתו לתפקיד. זהו האיש אשר מינה את יריב לוין לשר המשפטים, בידיעה ברורה מה הוא עתיד לעולל. זהו האיש אשר מינה את בצלאל סמוטריץ' לשר האוצר, בהכרה מלאה בדבר הקנאות המשיחית שלו והעדר כישורים מינימליים לתפקיד. מעל הכל: בנימין נתניהו הוא האיש המאפשר לקדם את ההפיכה המשטרית, למרות הנזקים העצומים שהיא גורמת לכל חלקה טובה בישראל, כולל ובעיקר ליכולתה להתמודד מול אויביה מבחוץ ומול הפשיעה מבפנים. הוא האיש המתעלם בצורה שיטתית ממאות האזהרות שמשמיעים טובי המומחים בכל התחומים. הוא האיש העוצם את עיניו ואוטם את אוזניו מול מאות אלפים שיוצאים לרחובות מדי שבוע. יש לו מטרת-על אחת ויחידה: לשרוד בשלטון למרות כתב האישום נגדו. כל השאר הוא בעל חשיבות שולית, אם בכלל. לא היה בתולדות ישראל מנהיג שהפקיר בצורה כזאת את ביטחון המדינה ותושביה.