אם כך היו פני הדברים במאה ה-19 ובמאה ה-20, על אחת כמה וכמה שזהו המצב במאה ה-21. אין בעולם אפילו ישות מדינית אחת – לא ארה"ב, לא סין, לא גרמניה, לא האיחוד האירופי – היכולה להתקיים לבדה. הסחר העולמי הוא המקור לחומרי גלם, מוצרים ושירותים חיוניים. בעיות כמו שינויי האקלים והטרור מחייבות שיתוף פעולה בינלאומי. קוריאה הצפונית מנסה להסתדר לבדה (בערך; היא סוחרת עם סין) – וכולנו יודעים כיצד זה נראה. מדינות הנתונות תחת עיצומים בינלאומיים נתקלות בקשיים עצומים – כלכליים, חברתיים, מדיניים.
הנה כמה נתונים למישהו שהוגה (או ליתר דיוק: הוזה) באפשרות שישראל יכולה לצפצף על העולם ולהסתדר בכוחות עצמה. תנובת החיטה בארץ היא 10% מן הצריכה השנתית, ומיועדת ברובה למאכל בהמות; למעשה כל הלחם שאנחנו אוכלים, מקורו בחיטה מיובאת. כשליש מן החשמל בארץ מיוצר מסולר ופחם מיובאים.
כמעט כל עמוד השדרה של צה"ל הוא תוצרת חוץ: כל מטוסי הקרב, כל מסוקי הקרב, כל מטוסי הפיקוד והביון, כל מטוסי התובלה, כל הסטי"לים, כל הצוללות. מנוע טנקי ה"מרכבה" הוא תוצרת ארה"ב. חלק ניכר מן המימון לפיתוח ולייצור של מערכות "כיפת ברזל" ו"חץ" הוא אמריקני. אשתקד הגיע הייצוא הביטחוני לשיא של 12.5 מיליארד דולר; בלי ייצוא זה, היה קשה עד בלתי אפשרי לפתח ולייצר את המערכות החיוניות של צה"ל.
ענף ההיי-טק, מנוע הצמיחה של המשק, בנוי ברובו המכריע על ייצוא וכמעט כל הדלק המניע אותו מגיע מחו"ל. בשנה שעברה הסתכמו ההשקעות בו ב-15 מיליארד דולר והיו 4% מכלל ההשקעות בעולם. השנה, "בזכות" ההפיכה המשטרית, ההשקעות בו צונחות בצורה חדה וירדו ל-2.5% מההיקף העולמי. הענף מספק 16% מהתוצר הישראלי (240 מיליארד שקל ב-2021), הוא הניב 45% מהעלייה בתוצר בשנים 2021-2017, המיסוי ממנו מכניס למדינה 60-50 מיליארד שקל בשנה, הייצוא שלו עמד לפני שנתיים על 67 מיליארד דולר – 54% מהייצוא הישראלי.
ישראל מייבאת חומרי גלם, מזון, מכונות, יהלומי גלם, מכוניות, מטוסים, ציוד ביטחוני, דלקים, מוצרי צריכה, מוצרי חשמל ביתיים. ישראל מייצאת תרופות, תוכנות ושירותי היי-טק, ציוד ביטחוני, יהלומים מלוטשים, מוצרי חקלאות. המשק הישראלי לא יוכל להתקיים בלי סחר החוץ הזה. ליתר דיוק: המדינה לא תשרוד בלעדיו. נקודה.