הנימוק המוביל של מחוללי ההפיכה המשטרית: ניצחנו בבחירות, יש לנו רוב של 64 חברי כנסת, מותר לנו להעביר מה שאנחנו רוצים בצורה דמוקרטית. נימוק-משנה: הבטחנו את זה לציבור הבוחרים שלנו וכעת עלינו לקיים את ההבטחה. אלא שהנימוק הראשון הוא מופרך מבחינת יסודות המשטר הדמוקרטי, והשני הוא מופרך מבחינה עובדתית. נתחיל מן השני כדי להסיר אותו מעל דרכנו. את הקואליציה הנוכחית מרכיבות למעשה שבע מפלגות: הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס, אגודת ישראל, יהדות התורה ונועם. מבין השבע הללו, רק הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן הציגה תוכנית לרפורמה משפטית. לזכותם יש לומר, שהיא הייתה מפורטת מאוד ודומה מאוד למה שהם מנסים להוביל כיום. לסיעה זו יש שבעה מבין 64 חברי הכנסת בקואליציה. כל יתר הסיעות לא אמרו מילה וחצי מילה על רפורמה משפטית; בליכוד אף הורה בנימין נתניהו לסתום את הפה בנושא. אלו העובדות. נעבור לנימוק הראשון שהוא העיקרי. מחוללי ההפיכה מערבבים – ולא בטעות – בין שלטון הרוב לבין עריצות הרוב. אכן, בדמוקרטיה הרוב הוא הקובע וזה מחייב את כולם כולל כולם. אבל בדמוקרטיה – דווקא בדמוקרטיה – יש דברים שהרוב לא יכול לעשות. הוא לא יכול לעקור עקרונות יסוד ולהתעלם מזכויות יסוד. אמרתי ואומר זאת שוב: 120 חברי כנסת לא יכולים לבטל את הבחירות או לקבוע שיתקיימו בכל חודש. 120 חברי כנסת לא יכולים לסגור את כל הכנסיות או את כל בתי הכנסת. 120 חברי כנסת אינם יכולים להעניק את כל המשרות בשירות הציבורי לגברים או לנשים. 120 חברי כנסת אינם יכולים לשנות את שיטת המשטר בישראל, וזו המשמעות האמיתית של הרפורמה המשפטית. הרפורמה הזאת מבקשת להעניק כוח בלתי מוגבל לממשלה ולהפוך את ישראל למדינה סמכותנית ואולי אפילו לרודנית. שום רוב שבעולם אינו רשאי לעשות זאת. כל עוד הקואליציה הנוכחית תמשיך במסלול זה לתהום, חייבים להיאבק בה בכל דרך חוקית אפשרית.

מחוללי ההפיכה יוצאים בשצף-קצף נגד יחסן של רשויות האכיפה – המשטרה והפרקליטות – כלפי מתנגדיה והמפגינים נגדה. הטענה המרכזית היא לאכיפה בררנית: היחס למתנגדי ההינתקות ב-2005 היה הרבה יותר קשוח. לפעמים מעלים את אותה טענה בהשוואה למחאת יוצאי אתיופיה ב-2019. אכן, חלק מן המחאה הוא בלתי חוקי וככזה יש להתייחס אליו. גם כאן אחזור על עצמי: אסור לחסום צמתים וצירי תנועה, תהא הסיבה אשר תהא. המשטרה אפשרה זאת לנכים לפני מספר שנים, מסיבות של יחסי ציבור, ומאז איבדה לחלוטין את היכולת למנוע מראש את החסימות וגם חלקית את היכולת לפזר את החוסמים. הבעיה היא, שבכל מקום בו תרצה המשטרה לחזור ולמלא את חובתה בהקשר הזה – תקום זעקה. אבל לא זו הנקודה העיקרית. כאשר טוענים כיום ל"אכיפה בררנית", ההשלכה המעשית היחידה היא דרישה לפעול כלפי מתנגדי המחאה כפי שפעלו כלפי מתנגדי ההינתקות. בואו נגיד (לצורך הדיון) שאותו יחס אכן היה אלים, ברוטלי, בלתי חוקי. אז מה אומרים לנו? בגלל שעשו את זה אז, צריך לעשות את זה גם היום. במילים אחרות: מה שהיה פסול כאשר נעשה לנו, הוא מחויב המציאות כלפי מתנגדינו. זו המשמעות האמיתית של הדברים, ואין בלתה. תשברו להם היום את העצמות, כי אנחנו טוענים ששברו לנו אז את העצמות. אנחנו רוצים נקמה, אנחנו רוצים אלימות, אנחנו רוצים דם.

לטענת מחוללי ההפיכה, זהו היעד האמיתי שלהם: לאפשר לממשלה הנבחרת למשול. בהחלט יעד ראוי, בלי אף גרם של ציניות. השאלות המכריעות הן מה המשמעות שלו וכיצד משיגים אותו. אם הכוונה היא ליכולת למשול ללא תנאי וללא מגבלות – כבר אמרתי שזהו ההפך הגמור של דמוקרטיה. אם הדרך להשיג אותו היא הרס הביקורת השיפוטית – זהו סופה של הדמוקרטיה, לא פחות. אין דמוקרטיה בלי מערכת משפטית מקצועית ועצמאית, החייבת במידה רבה להיות לעומתית לרשויות האחרות: לשחרר חשודים, לזכות נאשמים, להעניק פיצויים, לבטל מכרזים, להגן על הקניין ועוד ועוד ועוד. וכן, גם להתערב בחקיקה הפוגעת בזכויות יסוד ולמנוע מן הממשלה לעשות ככל העולה על רוחה. הממשלה היא נאמן הציבור וממילא המשילות היא נאמנות לציבור. שימו לב: לציבור, לא לבוחריה. היא חייבת לנהוג בצורה תקינה ושקופה, בשוויון ובאחריות. כאשר הכנסת נמצאת בשליטת הממשלה, הדרך המעשית והמיידית היחידה למנוע עריצות היא בבתי המשפט. זה כולל גם את עילת הסבירות המצויה כעת בראש כותרות. נכון שהיא בעייתית משום שאיננה מוגדרת. נכון שהיא יכולה להשתנות בהתאם לשופט הספציפי והנסיבות הנקודתיות. אבל החלופה לעילת הסבירות היא השתוללות של חוסר סבירות. מי שרוצה למנוע מבית המשפט ביקורת על סבירות החלטותיו, יודע היטב עד כמה הן בלתי סבירות ומכאן שגם בלתי ראויות. ראו רק מקצת ממעלליה של הקואליציה הנוכחית: נסיונות להשתלטות פוליטית על הספרייה הלאומית והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כוונה למינויים-מטעם של מפכ"ל המשטרה ונגיד בנק ישראל, פעולות להשתלטות על תאגיד כאן וגלי צה"ל, הפיכת הרבנות הראשית לאחוזת משפחות יוסף ודרעי, חקיקה פרסונלית לטובת מקורב לאריה דרעי, כוונה להדיח מינויים מקצועיים כמו מנהלת רשות החברות והממונה על התחרות. בלי עילת הסבירות – זו תהיה רק ההתחלה. למעשה, זו תהיה רק התחלת הסוף של המשטר התקין בישראל.

הנמקה נוספת לצורך ברפורמה משפטית היא הירידה באמון הציבור בבית המשפט העליון. לכאורה זהו נימוק רציני יותר, שכן הוא נשען על סקרים עקביים שיש להם לפחות איזושהי משמעות מדעית. אבל רק לכאורה, כי יש לראות את הדברים בהקשרם. המדד האחרון של המכון לדמוקרטיה – מוסד ליברלי המתנגד בכל תוקף לרפורמה – הצביע (נתוני 2022) על שפל חסר תקדים של 42% באמון הציבור בבית המשפט העליון. אלא מאי? האמון בכנסת הוא 18%, ובמפלגות – 9% בלבד; ממוצע האמון במוסדות השלטון הוא 33% עם ירידה רצופה מאז 2013. אז אם הפוליטיקאים כל כך חרדים לאמון הציבור וכל כך חושבים שהוא עילה למהפכות, שיתחילו אצלם בבית ויתקנו את חוסר האמון הכמעט-מוחלט בהם עצמם. חוץ מזה, מעניין יהיה לבדוק ממה נובע חוסר האמון הזה, ועד כמה הוא מושפע ממסע השיסוי ולעיתים השקרים נגד בית המשפט. כדאי גם להעיף מבט לעבר ארה"ב, מושא החלומות של מחוללי ההפיכה ("שם הסנאט ממנה את השופטים, אז פה הכנסת תמנה אותם"). בסקר גאלופ בספטמבר שעבר, זכה בית המשפט העליון לאמון של 47% בלבד – צניחה של 20 נקודות בשנתיים והשיעור הנמוך ביותר מאז 1972. אבל סקר גאלופ מיולי אשתקד, שהשווה את כל המוסדות, נתן לבית המשפט העליון 25% מול 23% לנשיא ו-7% לקונגרס. כלומר: גם בארה"ב בית המשפט סובל מבעיית אמון, אך גם שם הוא גובר על המוסדות הפוליטיים. ועוד נקודה: הטענות של מפלגות השלטון ותומכיהן אצלנו כלפי בית המשפט העליון הן שהוא שמאלני-ליברלי מדי. בארה"ב הטענות הן שהוא ימני-שמרני מדי. עם כל ההבדלים העצומים בין המדינות והשיטות, דומה שניתן להסיק שבקיטוב חסר התקדים הנוכחי, לא משנה מה יהיה כיוונו של בית המשפט העליון – תמיד לכמחצית מן הציבור יהיו טענות כלפיו.

למחוללי ההפיכה יש מגוון של כינויי גנאי למתנגדיה. שניים מכוונים לכולם – "אנרכיסטים" ו"שמאלנים"; אחד מכוון לאנשי המילואים – "סרבנים". בואו ננתח אותם. רמז: זו תעמולה לשמה, בלי שום קשר למציאות ולעובדות (שכבר מזמן אינם משנים, במיוחד לא להם). מילון ספיר של איתן אבניאון מגדיר "אנרכיה": "העדר שלטון וסדרים חברתיים במדינה, הנגרם בדרך כלל בזמן מהפכה מדינית ושינוי משטר; אי-סדר, תוהו ובוהו, הפקרות, איש הישר בעיניו יעשה". ומה זה "אנרכיזם"? "תנועה חברתית שאינה מכירה בשלטון המבוסס על כפייה של החוק, שוללת כל משטר ושלטון ובעד שוויון כללי והענקת רשות להתאגדות חופשית ללא כפייה". אכן, חלק ממראות המחאה עלולים להיחשב לאנרכיה. אך מה שעושים מחוללי ההפיכה – הוא האנרכיה האמיתית: מהפכה מדינית ושינוי משטר, מתוך רצון להגיע להפקרות בה כאשר עסקינן בממשלה – איש הישר בעיניו יעשה. יותר קשה להגדיר מה זה "שמאלנים", כי המונח הפוליטי הזה עבר דרך ארוכה מאוד מאז הוגדר באסיפה הלאומית בימי המהפכה הצרפתית. אבל ברור לי שזהו שימוש מוטעה ומטעה במזיד, משום שלפי קואליציית הרודנות – גם אני איש שמאל, כי כזכור מי שמתנגד להפיכה הוא אוטומטית "שמאל". אז למען הסר ספק: אני התחלתי להצביע בעד מפלגות ימין כאשר יריב לוין היה בן 15, איתמר בן-גביר היה בן שמונה ובצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן היו בני ארבע. עשיתי את זה בכל הזדמנות אפשרית ב-40 השנים האחרונות, עד אשתקד; אז שלא יגידו לי מה זה "ימין". הם גנבו את המותגים של "ימין" בכלל ושל "ציונות דתית" בפרט, ומהפוזיציה הזאת מתייגים אותי – ועוד רבים-רבים כמוני – כ"שמאל". אין שום בושה. לבסוף: "סרבנות". מילון אבן-שושן אומר שהשורש סר"ב משמעותו "מאן, לא רצה, לא הסכים, השיב פנים". לכאורה, איש מילואים המסרב להתייצב לשירות – הוא אכן "סרבן". אך מבחינה מוסרית, יש הבדל עצום בין מי שמסרב למלא פקודה לבין מי שמסרב להתנדב. גם במשטר דמוקרטי יש היררכיה, ובוודאי בכוחות הביטחון; פקודה חייבים לבצע כל עוד אין היא בלתי חוקית בעליל. לעומת זאת, אי-אפשר להכריח אדם להתנדב, גם אם הוא הסכים לעשות זאת שנים על שנים וגם אם הצד השני בנה על כך שהוא ימשיך להתנדב. סירוב של טייסים, אנשי מודיעין ואנשי יחידות מיוחדות להתנדב – לעיתים על בסיס שבועי, לעיתים מהרגע להרגע, לעיתים לזמן בלתי מוגבל – הוא בעייתי ביותר, הוא מדאיג ביותר. אבל האנשים הללו, עמוד השדרה של ביטחון המדינה במשך עשרות שנים, הם לא סרבנים.

ההתבטאויות הצבועות ביותר והמסוכנות ביותר שייכות, איך לא, לאיתמר בן-גביר. השר לביטחון לאומי מעניק "גיבוי לשוטרים" ו"גיבוי ללוחמים" – בתנאי שהם פוגעים בערבים או במפגינים נגד ההפיכה. אם הם מפזרים מפגיני ימין ומתנחלים מחוללי פוגרומים, בן-גביר יתן על הראש למפקדיהם וידרוש למצות איתם את הדין. שוטרת שהיכתה פלשתינית היא גיבורה; שוטרים שרדפו אחרי אהוביה סנדק הם פושעים. וזה בכלל לא קשור למעשיהם, אלא אך ורק לזהותו של מי שניצב מולם. בן-גביר עושה את זה בצורה הכי גלויה, בלי שום בושה, בלי שום היסוס, בלי שום גמגום. הוא עושה את זה תוך ניסיון להלך אימים לא רק על השוטרים ומפקדיהם, לא רק על הפרקליטות, אלא גם על בתי המשפט. שופט שיעז לפסוק היום נגד שוטר שיפגע בערבי או במפגין "שמאל" – יודע בוודאות כמעט מוחלטת שהוא יחטוף מיד שיימינג ציבורי מפיו של שר בכיר. ואיך הוא יודע? כי זה בדיוק מה שכבר קרה. זו ממשלה מסוכנת ביותר ההורסת כל חלקה טובה בחברה ובכלכלה ומסכנת את בטחוננו ועתידנו. זו קואליציה מסוכנת ביותר המציבה איום קיומי אמיתי לישראל כדמוקרטיה וכמדינה. אפילו בתוך החבורה ההזויה והמוטרפת הזאת, בן-גביר בולט בחוסר המעצורים שלו, בהפקרות שלו, בסכנה הברורה והמיידית שהוא מציב לשלום הציבור ולשלום המדינה. וכל עוד בנימין נתניהו ממשיך להחזיק אותו בממשלתו, האחריות הישירה והמלאה – לכל אסון שבן-גביר יחולל יום אחד, וזה רק עניין של זמן – היא עליו.