"לכל אורכו של ספר זה אין צה"ל מוזכר, ומדוע? נשאלתי שאלה זו עשרות פעמים. לעיתים תכופות היו השואלים ישראלים, וברוב המקרים ניכר היה, כי השואלים הישראלים חשו פגועים, שכן הם חשבו שהתעלמתי מישראל. אך לא היה להם כל צורך להיפגע. נהפוך הוא: אדם צריך להיות גאה על שאין מזכירים את ארצו בספר אשר רובו מוקדש לדינמיקה של אוזורפציה צבאית". כך כתב הפרופסור סמואל פיינר בשנת 1982 בהקדמה למהדורה העברית של ספרו הקלאסי "האיש על גב הסוס: מקומו של הצבא בפוליטיקה". בהמשך הסביר פיינר באריכות מדוע אין סכנה של הפיכה צבאית בישראל, למרות תפקידו המרכזי של צה"ל במדינה המצויה באיום מתמיד ולמרות השפעתו הניכרת על החברה האזרחית. ואז הוא כתב: "שום פוליטיקאי ישראלי אינו צריך לחשוש שצה"ל יפעל נגד המוסדות האזרחיים. על הפוליטיקאים הישראלים לחשוש יותר מהיפוכו של דבר: כי בנסיבות של פילוג חמור מבית לא יוכל צה"ל לפעול למען המוסדות האזרחיים", כמו למשל לפינוי מתנחלים מיהודה ושומרון. "צבא זה לא ירצה ולא יוכל לפעול בזירת הפוליטיקה הפנימית, ובאותה מידה אי-אפשר לבקש ממנו להשליט סדר בפוליטיקה הפנימית. ברור, שצה"ל הוא האפוטרופוס על שלמותה הטריטוריאלית של האומה. במובן מעמיק יותר, האומה עצמה היא האפוטרופסית על שלמותו המבצעית של צה"ל". מה שאנחנו רואים כעת מאמת לחלוטין את דבריו של פיינר. אין שום סכנה של הפיכה צבאית בישראל, דומני שזה ברור. מה שכן יש הוא פילוג חמור מבית, בו מאות חיילים, לוחמים, מפקדים וקצינים – בחוד החנית של ביטחון המדינה – מודיעים שאינם מוכנים לשרת את המוסדות האזרחיים משום שהם הופכים את ישראל לדיקטטורה. התגובה של מנהיגי האומה נעה בין אדישות מופגנת לבין חרפות וגידופים על ה"סרבנים", אשר מעלים ספקות קשים בנוגע לכשירות הנפשית של הדוברים ולמידת ההבנה הבסיסית שלהם בביטחון ישראל. שיהיה ברור: אלה לא סרבנים. מדובר במי שמתנדבים לשירות מילואים, לעיתים בקריאה מהרגע להרגע, לעיתים על בסיס שבועי, לרוב בתפקידים חיוניים ביותר בהם לניסיון יש חשיבות מכרעת. הם נלחמים על הדמוקרטיה ונגד הדיקטטורה. זה לא קרה במחלוקות הגדולות ביותר שקרעו את ישראל, החל במלחמת שלום הגליל, דרך הסכמי אוסלו וכלה בהינתקות. זה קורה רק עכשיו, כי מדובר ביסוד-היסודות של קיום המדינה, בו יש רוב ברור בציבור (לפי כל הסקרים) נגד מהלכיה של ממשלת הרודנות. דווקא משום שצה"ל הוא צבא העם, המילואימניקים שלו – על המגוון העצום שלהם – אינם יכולים לעמוד מנגד. אם אפילו זה לא יבלום את ריצת האמוק לרודנות, אזי המסקנה המתבקשת היא שבראש המדינה עומדת חבורה בלתי לגיטימית המפקירה את הביטחון והחיים של כולנו.

ההתעלמות ממחאת אנשי המילואים והלשון הבוטה כלפיהם אינה חריגה בטרללת של החודשים האחרונים. במאפיין מובהק של שלטונות סמכותניים, קואליציית הרודנות עושה את זה לכולם כולל כולם. הכל עובר לה מעל הראש, הכל רק גורם לה להתחפר עוד יותר, הכל רק מביא אותה להחריף את צעדיה, הכל רק משחרר עוד יותר את חרצובות הלשון של שקרניה ומסיתיה. הם שמים פס על האופוזיציה ועל המפגינים ועל נשיא המדינה ועל נשיא ארה"ב ועל מנהיגי אירופה ועל המומחים ועל חתני פרס נובל ועל התקשורת ועל הסקרים. הם מתעלמים מכללי יסוד של משטר דמוקרטי ומעקרונות בסיסיים של מינהל תקין ומפסיקת בתי המשפט ומההיגיון הפשוט ומהנימוס המינימלי. הם דורסים כל מי שמנסה לעמוד בדרכם, בין אם בסילוק מדיוני החקיקה ובין אם בדברי נאצה חסרי תקדים ובין אם בדרישה להליכים פליליים. ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן יכולים ללמוד מהם.

יצחק קרויזר הגיש הצעת חוק לתיקון חוק יסוד הממשלה, כך שניתן יהיה למנות שלושה סגני שרים במשרד ראש הממשלה; החוק הנוכחי מגביל את מספרם לשניים. ולמה? כדי שניתן יהיה למנות את חברו לסיעה, אלמוג כהן, לתפקיד חשוב וחיוני זה. דוגמה קטנה לאופן בו קואליציית הרודנות מחלקת לעצמה שלל על חשבון הציבור כולו, גם כאן – תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שלא מתאים לה. בממשלה הזאת כבר יש 33 שרים, כולל בתתי-משרדים ובמשרדים מומצאים וחסרי כל חשיבות, וגם חמישה סגני שרים חסרי תועלת. העלות של כל שר היא 6.6 מיליון שקל בשנה, והעלות של כל סגן שר – 2.2 מיליון שקל בשנה. נניח שהממשלה הייתה מונה 18 שרים (כמו שנקבע בחוק יסוד הממשלה כאשר בראשותה כיהן אחד, בנימין נתניהו) ושני סגני שרים. העלות שלה לשנה הייתה 123.2 מיליון שקל, ולקדנציה מלאה – 492.8 מיליון שקל. הממשלה הנוכחית, יחד עם כהן, תעלה 231 מיליון שקל לשנה, דהיינו 924 מיליון שקל לארבע שנים. בזבוז משווע של 431.2 מיליון שקל. לכך יש להוסיף את החוק הנורבגי, במסגרתו כבר נוספו 19 חברי כנסת שעלותו של כל אחד מהם היא 1.7 מיליון שקל בשנה, כלומר: 32.3 מיליון שקל לשנה ו-129.2 מיליון שקל לארבע שנים. בסך-הכל: 1.05 מיליארד שקל ובזבוז של 512 מיליון שקל אם ממשלת האסון הזה תשלים את ימיה. לא רק הביזה הבוטה הזאת מקרבת את ממשלת ישראל ה-37 למעמד של ממשלה סמכותנית. ראו נא את הטבלה המצורפת, שהיא נוסח מורחב ומעודכן של מה שכבר פרסמתי כאן: מספר השרים ביחס לגודל האוכלוסייה. בצורה מאוד לא מדעית, ועם יוצאת דופן בדמותה של בלגיה, ניתן לשער שיחס של פחות ממיליון תושבים לשר, מאפיין מדינות שמשטריהן הם דמוקרטיים-למחצה או בכלל לא דמוקרטיים. זה לא חד-ערכי; יש מדינות רודניות עם ממשלות קטנות. אבל אולי יש בכך משום אינדיקציה נוספת. בכל מקרה, היחס בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם ובפער ניכר: שר לכל 229,000 תושבים. תחי אומת החדשנות.

מה בדיוק קרה לבנימין נתניהו בשבת שעברה? כיצד התייבשות הובילה לטיפול בליבו? האם אותו טיפול מגביל בצורה כלשהי את תפקודו? האם יש סכנה לאירועים דומים בעתיד? שאלות חשובות מאוד אשר לא זכו למענה כלשהו מצד לשכת ראש הממשלה. עוד התברר, כי הדוח הרשמי האחרון על מצב בריאותו של נתניהו בן ה-74 פורסם ב-2016, דהיינו לפני שבע שנים, חמש מערכות בחירות, חמישה מבצעים צבאיים וכתב אישום אחד. לכך מתווספת העובדה המדהימה, שאין בחוק יסוד הממשלה אמירה כלשהי לגבי מילוי מקומו של ראש הממשלה במקרי חירום רפואיים. אף מילה. כפי שראינו קודם, מפלגות השלטון – ובמיוחד אלו הנוכחיות – יודעות היטב כיצד להציף אותנו בשרים ובסגני שרים שקיומם הוא הסיבה היחידה לקיומם. אבל לקבוע מה קורה אם חלילה ראש הממשלה אינו יכול לתפקד – זה לא. למען הדיוק, החוק מדבר על כך שבמקרה כזה ייכנס לנעליו "ממלא-מקום ראש הממשלה" – אך החוק כלל אינו מחייב למנות אדם כזה. אהוד אולמרט החליף את אריאל שרון רק משום שעל-פי דרישתו, הוא קיבל את התואר הזה. מאז ועד היום, אין אדם שכזה. תארו לעצמכם שראש הממשלה לוקה בליבו בזמן מבצע נגד חמאס, או נחבט קשות בראשו בזמן מתקפה באירן. מה בדיוק קורה אז? הממשלה אמורה להתכנס ולקבוע את ממלא המקום, שזה עלול להיות יחסית ממושך וכרוך בקרבות פוליטיים, בעוד המדינה מצויה במצב חירום. רק שליטים רודניים מסרבים למסור לציבור דין וחשבון על מצבם הרפואי בכלל ואחרי אירועים משמעותיים בפרט. רק שליטים רודניים מסרבים למנות להם ממלא-מקום, מחשש שמא מעמדו יהיה חזק מדי. רק שליטים רודניים שמים את טובתם האישית והאנוכית לפני טובתם של המדינה ותושביה.

מנכ"ל רשות החברות, מיכל רוזנבוים, פסלה השבוע את מינויו של אלעד ברדוגו ליועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל. שם המשפחה מוכר לכם, ולא בכדי: מדובר באחיינו של יעקב ברדוגו, תועמלן מרכזי של בנימין נתניהו, שהוא עצמו פוקד חברים לליכוד. המכרז למינויו של ברדוגו היה תפור – זו משמעות הודעתה של רוזנבוים: תנאי הסף שונו בדיעבד לטובתו, ניתן ניקוד שונה למועמדים בעלי מאפיינים דומים, החלטות התקבלו מראש והוכתבו לחברי ועדת המכרזים ועוד. רוזנבוים נמצאת על הכוונת של דודי אמסלם, השר הממונה על רשות החברות, המתייחס אליה בגסות-ביבים (כרגיל אצלו; ע"ע אסתר חיות וגלי מיארה, ומותר לתהות מדוע נשים הן היעדים שלו) ומנסה בכל כוחו להעיף אותה מן התפקיד. רוזנבוים היא עצם בגרונו של אמסלם, משום שהיא מעזה לדרוש שהחברות הממשלתיות – בעלות פעילויות של עשרות מיליארדי שקלים בתחומים חיוניים ביותר (חשמל, מים, תשתיות) – יתנהלו כחוק ועל-פי כללי ממשל תאגידי תקין. בין היתר, היא עומדת על קיומה של נבחרת הדירקטורים – קבוצת מועמדים ראויים לדירקטוריונים של חברות אלו, אשר נוצרה בשנת 2013 (ניחוש אחד מי היה אז ראש הממשלה). זה כמובן מונע מאמסלם ועמיתיו להציף את החברות במינויים פוליטיים. אמסלם גם יצטרך בקרוב להסביר לבג"ץ מדוע הוא מסרב לחתום על מינויה של אלונה שפר-קארו ליו"ר חברת החשמל – מינוי של עמיתו למפלגה, השר ישראל כ"ץ. דה-מרקר טען לאחרונה, שהסיבה היא שמדובר בחברת ילדות של אחת מאחיותיו של יאיר לפיד; אמסלם לא הכחיש. והנה לנו תמונת מיקרו של רודנות: ניהול נכסי הציבור כאחוזות פרטיות לצרכים פוליטיים, תוך התעלמות מכל הכללים המחייבים.

שלמה קרעי פרסם השבוע את הצעת החוק שלו לשינוי מבנה שוק התקשורת האלקטרונית (טלוויזיה, רדיו ואינטרנט). השורה התחתונה: העברת הפיקוח ממועצות הכבלים והרשות השנייה (גופים מקצועיים) לגוף שרוב חבריו יהיו מינויים פוליטיים; איסור על פרסומות ברדיו והפניית תדרים מהשידור הציבורי לתחנות פרטיות; הטבות ניכרות לערוץ 14 (שאולי כדאי לכנותו BBTV); פגיעה בערוצים 12 ו-13. קרעי אפילו לא מעמיד פנים. הוא פועל בגלוי לרסק את הערוצים הנתפסים (בצדק או שלא בצדק) כמתנגדים לנתניהו/לימין/לממשלה (מה שאינו זהה בהכרח, אבל לא משנה כרגע) ועוד יותר בגלוי להעניק הקלות במיליונים לערוץ המזוהה בצורה מובהקת עם נתניהו/הימין/הממשלה. זה בא אחרי שאותו קרעי דיבר על רצונו לחסל את תאגיד כאן ואחרי שבראש גלי צה"ל הועמד דני בן-זקן המזוהה עם נתניהו/הימין/הממשלה. הנה לנו עוד מאפיין ברור של ממשלות רודניות: ניסיון להשתלט על אמצעי התקשורת. ברור שאנחנו לא נמצאים במקומות הקיצוניים של רוסיה וטורקיה; רחוק משם. אבל ההצעה של קרעי בהחלט מרחיקה אותנו מן המדינות שכיום ישראל דומה להן, כמו ארה"ב ובריטניה. חוץ מזה, גם פוטין וארדואן לא השתלטו בבת אחת על התקשורת בארצותיהם. במקרה הזה, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות רעות.