בראיון לפריד זכריה ב-CNN בתחילת החודש התייחס הנשיא ג’ו ביידן – בלא גינונים דיפלומטיים יתרים – לעמדתה של ארה"ב בסוגיות הנוגעות למערכת הפוליטית ולסדרי השלטון בישראל. הוא הגדיר את הממשלה הנוכחית כקיצונית ביותר, תוך אזכור לכך שהוא מעורה בנעשה בישראל מאז ימי גולדה מאיר (כאשר ביקר בארץ כסנאטור צעיר). בה בעת, תיאר בנימה מעט חיובית יותר את בנימין נתניהו כמי שמנסה להתמודד עם מגמות מסוימות בממשלתו. באשר לשאלת הזמנתו של ראש הממשלה לוושינגטון ציין ביידן את ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג כהמחשה, במשתמע לכך שארה"ב עדיין מחויבת לישראל, גם אם היא מסויגת מהרכב ממשלתה הנוכחית.
בהודעה של המטה לביטחון לאומי בבית הלבן לרגל "יום השיבוש" (11 ביולי) והמחאה בישראל, התייצבה ארה"ב במפורש לצד זכות המחאה והקריאה לאפשר את קיומה ולהימנע מהפעלת יד קשה. שוב הוזכר באותו הקשר גם הצורך, שאליו התייחס הממשל פעמים מספר במפורש בחודשים האחרונים, לקדם שינויים במערכת המשפט רק על בסיס הסכמות רחבות בציבוריות הישראלית, עמדה שגם היא משקפת גיבוי למאמצי הגישור של הרצוג, וביקורת על המשך מהלכי החקיקה. לא במפתיע הופיעו באחרונה דגלי ארה"ב בהפגנות.
כל זאת, בנלווה לגילויים של מורת רוח אמריקנית עמוקה נוכח עמדותיהם של גורמי ממשלה בסוגיה הפלשתינית, הן ברמה העקרונית (שלילת האפשרות של פתרון שתי המדינות) והן באשר למתרחש בשטח: המשך הבנייה בהתיישבות, ומה שנתפס כהעדר טיפול הולם באירועי האלימות נגד פלשתינים. ההתקפה על הכפר תורמוס עיא, שרוב תושביו מחזיקים גם באזרחות אמריקנית, הותירה משקעים קשים באופן מיוחד בקרב דרגי העבודה העוסקים במכלול הישראלי-פלשתיני. בה בעת העניק הממשל גיבוי לפעולת צה"ל בג’נין ולמניעיה.
סוגיית היסוד המנחה את ממשל ביידן – אף שהוא מנסה לשמר עמדת יסוד מסורתית של תמיכה בישראל, מול לחצים מן הקצוות הרדיקליים במפלגה הדמוקרטית – היא השאיפה המסורתית והמקובעת, כי יש להותיר פתוחה את האפשרות של פתרון שתי המדינות. בראיון ל-CNN שב ביידן ושיקף את העמדה העקרונית שאותה נקט גם ממשל אובמה בנושא, ולפיה פתרון זה חיוני לעתידה ואף לביטחונה של מדינת ישראל. מהלכיה האחרונים של הממשלה, בדגש על הרחבת הבנייה בהתיישבות, נתפסים כמאיימים על אפשרות זו, וכמפרים את ההתחייבויות שישראל קיבלה על עצמה במסגרת תהליך עקבה.
בראייתו של הממשל – ושל אחרים בוושינגטון, כולל ידידי ישראל מסורתיים בקונגרס – יש זיקה ישירה בין מכלול זה לבין סוגיות הפנים המובהקות הנובעות מן המאבק סביב הרפורמה המשפטית. כפי שהדברים באו לידי ביטוי כבר בעת "משבר גלנט", האמריקנים מזהים קו שבר פנימי החוצה את הממשלה הנוכחית, ומשקף גם מתח בין חלקים מסוימים של הדרג הפוליטי הנבחר לבין הדרג המקצועי הבכיר.
בראייתם, יש מידה רבה של הלימה בין העמדות שנוקטים שני צידי המחלוקת – מחד-גיסא בסוגיות הנוגעות לפלשתינים (היחס לתהליך עקבה; התמיכה הכלכלית ברש"פ; התגובה לאירועי האלימות מצד יהודים ביהודה ושומרון, כביטוי מובהק של מתח זה), ומאידך-גיסא באשר לקידום מהלכי החקיקה, בין היתר בשל רגישותם של מערכת הביטחון, ושל הגורמים הבכירים בדרג הפוליטי המזוהים איתה ועם דאגותיה, להשלכותיהם של המתחים הגוברים מבית ולדרך שבה השסע הפנימי משפיע על דימויה ההרתעתי של ישראל.
מכך נובעת הנכונות להשמיע דברים מפורשים ואף בוטים, וברוח זו יש לפרש גם את דבריו של ביידן, לפיהם הוא מצפה מנתניהו להתמודד עם המגמות הבעייתיות בממשלתו – בבחינת נקיטת צד בוויכוח הפנימי בשורות הממשלה, כפי שהוא מצטייר בוושינגטון (ולאו-דווקא התייצבות לצד מנהיגי האופוזיציה, כפי שטענו גורמים בממשלת ישראל). יש יסוד להניח כי גם עתה – כפי שאירע, בין היתר, בימי האינתיפאדה בסוף שנות ה-80 – עמדת הממשל מושפעת גם ממסרים המגיעים מגורמים מובילים ביהדות ארה"ב, שביידן קשוב לדאגותיהם. מנקודת ראותם, ישראל נמצאת בסכנה (בלשונו של השגריר בירושלים, טום ניידס, המסיים את כהונתו) של "ירידה מן הפסים".
מאמרו של בעל הטור רב-ההשפעה תום פרידמן בניו-יורק טיימס מצביע על אפשרויות חמורות יותר, תחת הכותרת (המוכרת מאז ימי המחלוקת ב-1975 בין ממשל פורד לממשלת רבין הראשונה) של "הערכה מחדש": כנראה לא בתחום הביטחוני והמודיעיני, אבל בהיבטים אחרים שבהם ארה"ב מגינה כיום על ישראל, כמו בפורומים בינלאומיים. עם זאת, יש לנהוג זהירות בהערכותיו, המבוססות לא אחת על השקפתו האישית יותר מאשר על מידע קונקרטי. [בהמשך ציטט פרידמן את ביידן במישרין כמי שדורש מנתניהו לעצור את החקיקה לטובת צעדים בהסכמה רחבה – News1].