אחד הדברים שמאפיינים את כל שנות כהונתו הייתה האהבה הרבה לה זכה מכל המגזרים והחוגים: מבוגרים וילדים, יהודים ולא יהודים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, אנשי ההתיישבות ועסקני העיר. אהבה זו – לא מן ההפקר זכה בה. מזגו הנוח ונועם הליכותיו, מתינותו והארת הפנים לכל אדם, סגנונו היפה ואישיותו העדינה, שבו את לב הכל. ביטוי יפה לאופטימיות שהקרין גם בשעות צרה וצוקה, שמעתי לאחרונה מפי אבי שיחיה, הרב מנחם הכהן. כאשר חלה הרב עוזיאל את חוליו האחרון, הוא שבע ייסורים קשים ומרים עד מאוד. בעקבות מחלת הסוכרת הקשה שלקה בה, ציוו הרופאים לכרות את שתי רגליו. סבי ע"ה, הרב מרדכי הכהן, הלך עם אבי יבדלחט"א, הרב מנחם הכהן, לבקרו. כשבאו לחדרו בבית החולים, מצאוהו כשהוא שוכב על מיטת חוליו, נטול גפיים, נאנח מכאבים. אבל אך ראה אותם, שמח לקראתם – כדרכו בקודש מאז ומתמיד - שמחה גדולה, ולפתע נמתח חיוך גדול על פיו. משתמה סבא למראה חיוך זה, כאומר לרב: "לשמחה מה זה עושה?" השיבו הרב עוזיאל: תנוח דעתך, ייסורים של אהבה הם, ייסורים מתוקים. משתמה סבא עוד יותר למשמע דברים קשים אלה, מיהר הרב להפיס את דעתו: הרופאים אמרו לי שייסורים אלה, רובם ככולם, מחמת הסוכרת באו לי, וכי אין אלה - ייסורים של סוכר, מטיבם וטבעם, ייסורים מתוקים? בשבעים השנה שחלפו מאז שנתבש"ם – נתבקש הרב לישיבה של מעלה - נכתבו עליו עשרות רבות של מאמרים. לצידם הופיעו כמה קובצי מאמרים מדעיים הסוקרים את פועלו, אישיותו ויצירתו, ועליהם נוספו עוד עשרות מאמרים, בעיתונות הכתובה ובמאספים מדעיים, קצרים וארוכים, שמהם ובהם ניבטת דמותו הייחודית והמיוחדת. בכתבים אלה, כל אחד בתוכנו ובסגנונו, נבחנו פנים שונות בחייו: אישיותו, מעשיו, תורתו והגותו. עד כדי כך שדומה, כי כיום הזה, מעטים הם הרבנים בשני הדורות האחרונים – ובוודאי חכמי המזרח שבהם, אותם המכונים "ספרדים", שזכו כי פועלם ותורתם ייחקרו כל כך הרבה. די אם נזכיר בהקשר זה את עולם המשפט. בפסקי הדין של מדינת ישראל, מוזכר שמו של הרב עוזיאל בעשרות רבות, אם לא מאות, של פסקי דין, פי כמה וכמה מרוב עמיתיו הרבנים הראשיים לישראל ואף מחכמי הלכה אחרים. רבים מהם אינם פסקי דין שוליים, אלא כאלה שקבעו הלכות משמעותיות במשפט הישראלי. כך למשל פס"ד שליט שעסק בסוגיית מיהו יהודי; פס"ד ביארס שעיגן את חובת ההנמקה כתנאי בלתו-אין גם בביה"ד הרבני; פס"ד שקדיאל, שבו נקבעה זכותן של נשים לכהן כחברות במועצה דתית; פס"ד רסלר שדן בחובת השוויון בנטל ובפטור בחורי ישיבה משירות בצה"ל; ועוד כהנה וכהנה. למען הסר ספק: שמו של הרב עוזיאל נזכר לא רק בהקשרים המתבקשים מאליהם כגון סוגיות בענייני גיור, הקמת בית הדין הגדול לערעורים, מעמד האישה – ירושת הבת וזכות האישה לבחור ולהיבחר; היתר המכירה בשביעית וכיוצ"ב, אלא גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. ראו למשל את פסק דינו של בית המשפט העליון בנוגע לזכויות השידור של הפרמייר ליג האנגלית (ע"א 9183/09) שעשה שימוש בדרישת הרב עוזיאל מן "השופט או הפוסק התלמודי" להתייחס בפסיקתו גם אל "תנאי החיים, שינויי הערכים ותגליות הטכניקה והמדע", מכיוון שהם "מולידים שאלות ובעיות חדשות שדורשות פתרונן".

הרב עוזיאל לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים. הן בכתביו ההגותיים, הן בחיבוריו ההלכתיים, ועל כולנה – בשו"ת שלו, ביטא הרב עוזיאל עמדה תורנית, ערכית, הגותית, הלכתית ומוסרית. עמדתו משקפת לא רק אנושיות ואהבת אדם, כל אדם באשר הוא אדם, רגישות למצוקות באחר והזדהות עם כאבו, אלא גם מתכתבת ומהדהדת באופן מופלא את הזמן והמקום שבהם נכתבו הדברים, ואת העניין – ההקשר שבו הם נאמרו ונכתבו. חליפת המכתבים מרתקת במיוחד של הרב עם ביאליק, שפורסמה בתערוכה לראשונה, חושפת את יחסי הכבוד ההדדי בין השניים ואת דאגת הרב לצביונה של העיר העברית הראשונה. בין השאר, קרא לביטול "מצעד ההוללות" שליוו את העדלידע הפורימית בעיר, ותבע – עם עמיתו הרב שלמה אהרונסון – לבטל את טקס הכתרת "מלכת היופי" שנערך במסגרתה, ואשר לטעמו אינו מאדיר ומעצים את הנשים, אלא דווקא מחפיץ אותן ופוגע בכבודן. גישתו הייחודית הרב באה לביטוי גם במתן תעודת הכשר, לכאורה פעולת שגרה של רב מקומי. בשנת תר"ץ-1930, קודם חג הפסח, העניקו שני הרבנים הראשיים "למחוז יפו ותל אביב", הרבנים עוזיאל ואהרנסון, תעודת הכשר לפסח לסיגריות "גליל", "נדיב", "שלום אקסטרא" ו"סטמבול". בראש ההכשר נכתב נוסח שגרתי למדי, שלפיו הסיגריות מיוצרות בהשגחה, ואין בהן חשש חימוץ. אבל אז הם מוסיפים: "ויכולים כל אחינו בני ישראל אפילו מהדרין לעשן את הסיגריות הנזכרות הנעשות בידי אחינו בחג הפסח שנה זו, ובזה יסייעו ויחזקו את ידי בוני הארץ ישראל בתעשיה העברית". לא דובר אפוא רק בפעולה מסחרית גרידא, במתן הכשר, אלא בחלק מהמאבק על עבודה עברית ועמידה בתחרות עם תוצרת חוץ שבה היו תלויים "חיי נפש" ממש. במסמך מרתק וחשוב אחר שהוצג בתערוכה, נכללת קריאתו הנחרצת של הרב עוזיאל בגנות מעשי נקמה פרטיים ופיראטיים בציבור הערבי לאחר פעולות טרור. עיון במשנת הרב עוזיאל, דרכו והגותו, מלמדים שכוחם יפה לא רק לשעה אלא לדורות, ויש לקוות שינחו אותנו גם בעתיד.