ישראל מעורבת באורח אינטנסיבי בחיזוק יכולותיה הצבאיות של יוון, בדגש על הכשרת טייסים. ישראלים הפכו להיות חלק ניכר מן התיירים ביוון והמשקיעים בקפריסין. במישור המדיני, ישראל תומכת בתוקף בעמדה המוסכמת בין מצרים ליוון לגבי גבולות המים הכלכליים במזרח הים התיכון, בניגוד לקו שהותווה על-ידי טורקיה ו"ממשלת ההסכמה" (השנויה במחלוקת) במערב לוב. בהמשך הדרך יוון צפויה להפוך אם לא למרכז, אזי לפחות לנתיב אספקה של אנרגיה ממזרח הים התיכון לאירופה. בינתיים, ישראל צריכה ויכולה להרגיע את יוון וקפריסין, כי לא יושגו עם ארדואן הסכמות הנוגדות את האינטרסים שלהן. הרמזים והלחצים החוזרים ונשנים מצד ארדואן וממשלתו, שמטרתם לשכנע את ישראל לייצא את הגז במזרח הים התיכון באמצעות צינור לטורקיה, ולסייע לה בכך להפוך לצומת אנרגיה מרכזי מול אירופה, לא יועילו, בסופו של דבר. כל פרויקט מסוג זה חזקה עליו שייקלע מיד לעימות באשר לשימוש במים הכלכליים של קפריסין. מעבר לכך, אין לישראל עניין להיות רתומה בחיבור קבוע מול הנהגה טורקית שכבר הוכיחה, כי היא יכולה לשנות את הלך רוחה במחי יד. נותרו בעינם המשקעים שהותירו גילויי העוינות שלה בעת משבר, ובייחוד בעת עימות עם חמאס. כל זאת, כמוסבר להלן, כאשר קיימות חלופות שגם הן עולות בקנה אחד עם האינטרס הטורקי. מנקודת מוצא זו, איך יעוצב סדר היום של בנימין נתניהו באנקרה, אם הוא אכן ידחה, ולו בנימוס, את ניסיונו של ארדואן לחלץ התחייבות ישראלית בנושא הגז? בנסיבות הנוכחיות, יש שורה של נושאים אחרים שבהם שתי המדינות – למרות המחלוקות המרות של השנים האחרונות – יכולות להגיע לעמק השווה, גם מבלי שישראל תתחייב לפרויקטים שלא לצורך או תקריב את השותפות האסטרטגית עם יוון וקפריסין. היקף הסחר (המוטה באופן חד לטובת הייבוא מטורקיה) הולך וגדל – 5.8 מיליארד ייבוא מטורקיה, מול 1.9 מיליארד דולר ייצוא ישראלי אליה, בשנת 2021; 6 מיליארד דולר ייבוא ו-2.5 מיליארד דולר ייצוא ב-2022 – למרות מצוקות הכלכלה הטורקית, הנתונה בסחרור אינפלציוני. ישראל עשויה אף להרחיב את הייבוא החקלאי מטורקיה במסגרת מאמציה להוריד את יוקר המחיה. חומרת המצב הכלכלי איימה בשנה האחרונה לערער את מעמדו הפוליטי של ארדואן – אם כי בסופו של דבר השכיל להיחלץ מקשייו – ומילאה תפקיד מרכזי בהחלטתו לשנות כיוון במדיניותו האזורית ולחתור לפיוס (וגיוס השקעות) עם איחוד האמירויות ועם סעודיה, ובתוך כך גם עם מצרים וישראל.

במישור האסטרטגי, כפי שהמחיש ביקורו של שר הביטחון יואב גלנט בבאקו לפני חודשיים, יש לישראל ולטורקיה גם יחד אינטרס מובהק בביצור יכולתה של אזרבייג’ן להגן על עצמה, בין היתר אל מול המתיחות הגוברת בינה לבין אירן. לצד מעמדה כבעלת ברית קרובה של טורקיה (ששפתה קרובה מאוד לטורקית), קיימה אזרבייג’ן במרוצת השנים קשרי ביטחון ומודיעין הדוקים עם ישראל, ולאחרונה גם פתחה שגרירות בארץ (לישראל יש שגרירות פעילה בבאקו זה למעלה מ-30 שנה). עמדתה של טורקיה בנושא האירני בכללותו, בדגש על פרויקט הגרעין, נותרה דו-משמעית. בעבר הצביעו רק טורקיה וברזיל במועצת הביטחון של האו"ם נגד הסנקציות. עם זאת, הן בסוריה – שבה טורקיה תומכת במורדים ואירן מחזקת את אסד – והן בשאלה האזרית, טורקיה ואירן ניצבות משני עברי המתרס, והטורקים אף פעלו במקרים מספר בשנה האחרונה לסיכול ניסיונות פיגוע אירניים (בין היתר נגד יעדים ישראלים) על אדמתם. באשר לעתידו של "המועדון" הים-תיכוני, ובניית זהותו ומוסדותיו, ישראל, יוון וקפריסין נקטו שוב ושוב שפה זהירה הרומזת לאפשרות של הרחבת מעגל השותפות, והותרת דלת פתוחה לכל מי שיענה להגדרה המקובלת כיום של מדינות שהן "בראש אחד" בהשקפת עולמן הבסיסית. בתקופה שבה פעל באופן מובהק במאפיינים "ניאו-עות'מאניים" באגן הים התיכון, היה ארדואן רחוק מאוד מלענות על הגדרה זו. הוא אף לא הוזמן לכנסים של מנהיגים דמוקרטיים שיזמה ארה"ב. השותפות הקואליציונית עם הימין הלאומני, שבראייתו מחצית הים האגאי וחלק גדול מאיי יוון צריכים לשוב לריבונות טורקית, גם היא מעוררת דאגה. עם זאת, מהלכיו האחרונים של ארדואן, כולל ההסכמה להרחבת נאט"ו והאיתותים בדבר רצון בהידברות עם יוון, יכולים להתוות נתיב אחר. ישראל יכולה לסייע בכך, ובהתוויית מסלול של הרחבת האינטגרציה האזורית, שיביא גם לשיפור מעמדה של טורקיה בוושינגטון. עם זאת, התנאי לכך הוא ביצור הקשר עם יוון וקפריסין, תיאום עמדות והתייצבות כחזית אחת במסגרת מאמצי ההסדרה מול טורקיה. בנוסף לייצוא הקיים לירדן ולמצרים – החשוב כשלעצמו, הן משיקולי ביטחון לאומי והן משום שהוא מבטיח שווקים חיצוניים יציבים – מה שישראל צריכה לחתור אליו במזרח הים התיכון (ולא רק שם) הוא לשמר את המידה הרבה ביותר, ככל האפשר, של גמישות בקבלת החלטות. צינורות גז, מעל ומעבר למחירם המופלג, אינם הפתרון גם בהיבט האסטרטגי. המענה גלום במתקני הנזלה, בין אם על אדמת קפריסין ובין אם במתקן ימי, שיאפשרו ייצוא באוניות לכל יעד שיש בו מתקן הגזה מחדש (הסיכויים להקמת מתקן יבשתי בחופי ישראל קלושים, בכל מקרה, בשל עמדת הרשויות המקומיות).

אפשרות נוספת היא הקמת תחנת כוח בקפריסין וחיבורה, יחד עם קווי כוח ישראלים ומצריים, לרשת האירופית. כל אלה הם פתרונות המחייבים שיתוף פעולה הדוק עם קפריסין ויוון. תידרש גם עמידה איתנה בכל הנוגע לתמיכת ישראל, כאמור, בעמדה היוונית-מצרית בנושא גבולות האינטרסים הכלכליים. אין פירוש הדבר שטורקיה תישאר בהכרח מחוץ למשחק. יכולות הנזלה מוגברות יוכלו לאפשר אספקה של גז – ישראלי, מצרי או אף קפריסאי – לטורקיה בספינות והתחברות למתקני הגזה מחדש, אך בדרך זו תישמר הגמישות ויימנע מצב של תלות הדדית קשיחה. אחת הסיבות לכך שישראל פועלת לקיים, לבסס ולהרחיב את שיתופי הפעולה במשולש הישראלי-יווני-קפריסאי, נוגעת לתפקיד ששותפותיה במזרח הים התיכון עשויות להתבקש למלא אם ישראל תמצא את עצמה מעורבת בעימות נרחב בצפון. מדובר באפשרות שסבירותה עולה נוכח פעולות ההתגרות של חיזבאללה בעת האחרונה, ועלול להתלוות לה גם ירי מעזה. לאור היקף הארסנל שבידי חיזבאללה (וחמאס), נמלי הים והאוויר של ישראל עלולים להיות נתונים לאיום ברמה שתרתיע חברות ספנות ותעופה זרות מלהגיע. בתרחיש מעין זה רק חברות ישראליות, שמבנה האחזקות בהן מייצר אחיזה ממשלתית בשעת חירום, כמו צים ואל-על, ימשיכו לקיים את עורקי החיים הלוגיסטיים של מדינת ישראל, ובסיסי המוצא הקרובים ביותר שעליהם יוכלו חברות אלה לסמוך יהיו בנמלי קפריסין ויוון. בנסיבות אלה לא ניתן יהיה לסמוך על טורקיה ולא על שותפות השלום מקרב שכנותיה הערביות של ישראל. ראוי לציין, כי פקידים קפריסאים בכירים ראו לנכון להזכיר את סוגיית "העומק האסטרטגי" עבור ישראל במסגרת דבריהם בכנס השנתי של הפורום הישראלי-הלני (בחודש יוני), אותו הקימו בני ברית, אוניברסיטת ניקוסיה ומכון IDIS היווני. שיקול זה מצטרף ליתרונות שצה"ל מפיק מאימון מסגרות הקומנדו שלו בתרגילים רחבי היקף בהרי הטרואודוס, בשנים האחרונות, במתארים התואמים ללחימה בלבנון. מכאן החשיבות עבור ישראל של שימור עצמאות ההחלטה של קפריסין בתחומי הביטחון והחוץ, ללא איום של וטו מצד טורקיה (את רעיון הווטו ההדדי העלה בשעתו מזכ"ל האו"ם דאז, קופי ענאן, במסגרת ניסיונות התיווך שלו). גם אם תתחדש ההתקדמות לקראת הסדר קבע מוסכם שיאפשר פיוס ושיתוף פעולה בין שני חלקי האי, התפתחות שישראל כמו גם רבות אחרות במרחב צריכות לברך עליה בחום, מרכיב זה של חופש ההחלטה חייב להישמר.