כנקודת מוצא לבחינת ההתנהלות הראויה של הדרג המדיני בממשק עם הדרג הצבאי, ניעזר במסמך שהתקבל בבריטניה ובו נוסחו כללי התנהלות של המכהנים בתפקיד ציבורי, בין שנבחרו ובין שמונו. המסמך מונה את "שבעת הכללים של החיים הציבוריים" ("כללי נולן", על שם יו"ר הוועדה שגיבשה אותם). מתוך הכללים הללו, נציין את אלה האמורים להנחות את ראש הממשלה והשרים בישראל בממשק עם הדרג הצבאי (או דרג ממלכתי אחר). הכלל הראשון (Selflessness) דורש מהמכהן בתפקיד ציבורי שיפעל על יסוד שיקולי טובת הכלל, ללא סטייה כלשהי מטעמים אישיים או מגזריים. הנחייה של ראש הממשלה לרמטכ"ל, כפי שפורסמה, לשמור על כשירות הצבא בנסיבות של מחאת אנשי מילואים, למשל, מעוררת תהייה. זאת, כאשר ראש הממשלה מנחה את הרמטכ"ל למלא את מלאכתו הבסיסית כראוי, מתבקשת ממילא השאלה מהו העניין הסמוי העומד ביסוד ההנחיה, שעל פניה היא ריקה מתוכן ואף עלולה להתפרש כמעליבה. הכלל השלישי דורש "אובייקטיביות" (Objectivity), כולל "שימוש בנתונים הטובים ביותר" והעדר פניות על בסיס אישי או מגזרי. הדרג המדיני חייב, במסגרת אחריותו כגורם הבכיר המפעיל את הפיקוח האזרחי על הצבא, להתייחס לדרג הצבאי כאל מקור מקצועי מובהק. חוות דעתו של הפיקוד הצבאי חייבת להידון לגופה, מתוך אמון מלא ביושרה שביסודה. טענות הנשמעות מפוליטיקאים בדבר "שיקולים פוליטיים" של הצבא כחלק מחוות דעתו לממשלה (כמו בהתייחסות לחוות הדעת של צה"ל בעניין ההסכם בדבר הגבול הימי עם לבנון) סותרות כלל זה. חוות דעת של הרמטכ"ל או של מפקדים אחרים צריכות להיות ולהתקבל כביטוי מובהק של אחריות ומקצועיות. גם במקרה אפשרי של חילוקי דעות בנושאים ביטחוניים, דוגמת אלה שנמצאים כיום על סדר היום בישראל, על דיונים בין הדרגים להתנהל מתוך כבוד ויושרה, לאמינות ולמקצועיות של כל המשתתפים בהם. ההכרעה בחילוקי דעות חייבת להיות של הדרג המדיני, אך עליה להיות עניינית ומושכלת. לפי כלל ה"אובייקטיביות", לא סביר שראש הממשלה יסרב לקבל את הרמטכ"ל המבקש להציג בפניו נתונים שיש להם חשיבות מיוחדת. יוזכר, כי כך קרה כאשר – על-פי דיווחים בתקשורת - סירב בנימין נתניהו לבקשת הרצי הלוי לכנס את הקבינט טרם ההצבעה על ביטול עילת הסבירות ולהציג בפניו את תמונת כשירות הצבא והשלכותיה. סירוב כזה נותן מקום לא רק לחשש בדבר איכות ההחלטות הביטחוניות של הדרג המדיני, המתקבלות ללא נתונים שהדרג הצבאי רוצה להציג בפניו, אלא גם לחשש בדבר קבלת החלטות ביטחוניות על יסוד שיקולים זרים, שלא לטובת הכלל. בהקשר הישראלי ראוי להוסיף כלל, שבהקשר הבריטי אולי לא היה עולה על הדעת, והוא שהחלטה של הדרג המדיני שמשמעותה הנחיה לדרג הצבאי, חייבת להיות חוקית, לפי הדין בישראל. על-רקע כל זה, מתעוררת לאחרונה דאגה רבה בהתייחס לרמת האמון השוררת בין הדרג המדיני הבכיר לזה הצבאי. תמיד היו מחלוקות בין הדרגים. אולם בהקשר הנוכחי, החדרת המחלוקות החריפות הקיימות בחברה הישראלית לשיח בין הממונים הראשיים על הביטחון הלאומי, יוצרת פגיעה קשה באמון ביניהם ובאמון הציבור המפולג גם בממשלה וגם בצבא. מדובר בתופעה הרסנית החייבת להיפסק לאלתר. כאשר הדרג המדיני מטיל דופי בדרג הצבאי הבכיר, ולהבדיל מביקורת עניינית, מאשים אותו בקבלת החלטות על בסיס שיקולים הזרים לביטחון המדינה, הוא יוצר שבר באמון הכללי בצה"ל ובמפקדיו. זאת ועוד: על-רקע שבר כזה, קשה לדרוש מאנשי המילואים לתת אמון במפקדיהם גם בשעה שהם אינם סומכים על הדרג המדיני, שכן התמונה המתקבלת היא של הפעלת לחצים לא עניינית עד כדי הליכת אימים על דרג הפיקוד הבכיר. לא במקרה חוזרים ומבהירים אנשי המילואים, שהפסקת התנדבותם מקורה בחוסר אמון בדרג המדיני, וכי אין להם עניין מול מפקדיהם. האחריות לתיקון השבר מוטלת על הדרג המדיני. במסגרת ההידברות על אודות הדרך לחלץ את המדינה מהמשבר החברתי-פוליטי-לאומי שהיא נתונה בו, יהיה מקום לגבש בהסכמה מערכת ערכים והסדרים מעשיים ברורים גם לעניין מסגרת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי בתחומים קריטיים וחיוניים, וביניהם נטרול הפוליטיזציה מהממשק ביניהם. יש הסוברים כי העמימות המצויה בחוק יסוד הצבא, היא מכוונת ונועדה להשאיר מרחב פרשנות. עתה מסתבר שאין מנוס מהסדרה מיטבית של ההתנהלות הראויה בין הדרגים, לטובת ביטחון המדינה, בחוק יסוד הצבא או בקוד אתי מיוחד לעניין זה.