ר' ישראל מרוז'ין נכנס פעם לבית מדרשו ואמר לחסידים שהיו מסובים שם: אספר לכם מעשה. כפרי אחד בא פעם בראש השנה לעיר הסמוכה, וכמו רבים מבני הכפר בימים קדמונים, לא ידע להתפלל. כאשר בא בבוקר לבית הכנסת, הסתכל אנה ואנה מבלי לפצות את פיו.
כאשר הגיע הציבור לתפילת עמידה והמתפללים התחילו לבכות, תמה הכפרי: מה זו הבכייה? הרי לא הייתה שום קטטה בבית הכנסת, ומה פתאום התחילו לבכות? והחליט, שמן הסתם הם בוכים על שמאחרים כל כך בבית הכנסת, כי רעבים הם, ומאחר שגם הוא היה רעב, התחיל אף הוא לבכות.
אחרי תפילת העמידה, משהפסיקו לבכות, חזר ותמה: למה זה אינם בוכים עתה? ועלה בדעתו, כי מאחר שראה באכסניה לפני שהלך לבית הכנסת, שנתנו בתוך החמין חתיכת בשר קשה שצריכה בישול רב, וכל מה שיצטמק הבשר יהיה החמין טוב יותר – לכן אין להצטער על איחור הזמן. נתקררה דעתו אף הוא, וחדל מלבכות.
כאשר הגיעו לתקיעת שופר והקהל התחיל שוב לבכות, חזרה תמיהתו למקומה, עד שנתיישב לו: הן אמת שהחמין יהיה טוב יותר ככל שיתארך הזמן, אבל הלא אין בכוחנו לחכות כל כך הרבה זמן. והתחיל אף הוא לבכות בקול יחד עם כל הקהל. סיים הרבי ויצא. אמרו החסידים: הרי זה משל על הגלות.