מי שמובילים בעשרת החודשים האחרונים את ישראל מדחי אל דחי בכל התחומים – אין לי שום ציפיות שהם יעשו חשבון נפש. הם פועלים בכוונה תחילה, בעיניים פקוחות ובמצח נחושה. הנזקים הנוראים למדינה, לחברה, לצבא, לעם, למשק – כל אלו גלויים לעין. צריך להיות עיוור, חרש, שוטה וקטן כדי להתעלם מהם – או להיות אדיש לחלוטין. אני לא חושב שמישהו מהם עונה על ההגדרות הראשונות, ולכן נשארנו עם ההגדרה האחרונה. זוהי ריצת אמוק שיש לה רק הסבר רציונלי אחד: הם רוצים רודנות או סמכותנות, מלאה או חלקית, זה לא כל כך משנה. הם רוצים להבטיח את שלטונם לנצח או לפחות לעתיד הנראה לעין. לכן, כפי שאמרתי שוב ושוב, הם מנסים להשתלט על כל מה שאפשר וגם על מה שאולי אי-אפשר: על בתי המשפט, על המשטרה, על בנק ישראל, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על רכבת ישראל, על דואר ישראל, על רשות החברות הממשלתיות, על יד ושם, על הספרייה הלאומית – ובטח שכחתי עוד כמה. לכן הם מחלקים כסף ומשרות למקורביהם ולקהליהם על חשבון הציבור כולו. לכן הם מתעלמים מכללי היסוד החשובים ביותר של משטר דמוקרטי ומינהל תקין. אם ההסבר הרציונלי הזה איננו נכון, אנחנו מגיעים למחוזות שבין הזיה לבין מיסטיקה. אנחנו צריכים לומר שמדובר באובססיה קבוצתית הגובלת באובדן שפיות. או שאנחנו צריכים לומר שהקדוש ברוך הוא העניש אותם בשלילת הבחירה החופשית. יהא ההסבר אשר יהא – יריב לוין, שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ, איתמר בן-גביר וגם בנימין נתניהו ודאי לא יכו "על חטא".

אני מתכוון לציונות הדתית במובן האמיתי וההיסטורי שלה, לא למותג שנגנב בידי מי שאינם ציוניים ואינם דתיים, בידי מי שמסכנים את המפעל הציוני ומחללים שם שמים. אני מתכוון לאותו חלק מפואר בעם היהודי, אשר במשך למעלה מ-100 שנה התגאה בהיותו המקף המחבר: גם לאומי וגם דתי, המיישב את ארץ ישראל בידי עם ישראל על-פי תורת ישראל. הציבור אותו הנהיגו וממנו צמחו הרב יעקב ריינס, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יהודה לייב מימון, יוסף בורג, זבולון המר ואורי אורבך. הציבור ממנו יצאו קצינים בכירים, אקדמאים בעלי שם, סופרים מוערכים ואישי רוח דגולים. הציבור הזה, שהייתי כה גאה להשתייך אליו במשך 50 שנה, חייב לעשות חשבון נפש. כיצד קרה, שבאותן ערוגות עצמן צמחו עשבי פרא ארסיים – לאומניים, פשיסטיים, רצחניים. לפני למעלה מ-40 שנה הפיצו אצלנו בגאווה רבה את מאמרו של אפרים קישון "הכיפה הסרוגה", בו הסטיריקן החילוני והאנטי-דתי מדבר בהערצה גלויה על הפנים הטובות והראש הצלול שמתחת לסמל המובהק של הציונות הדתית. כיום מתחת לאותה כיפה יש לנו את נערי הגבעות, את מחוללי ההפיכה המשטרית, את הרוצח מכפר דומא, את מפיצי השנאה והשטנה כלפי פנים וכלפי חוץ. איפה טעינו?

אותו סיפור מתחולל בליכוד. המפלגה של מנחם בגין הממלכתי ושל יצחק שמיר נקי הכפיים, מובלת כעת בידי נאשם בפלילים העלול לשרוף את כל המדינה כדי להציל את עצמו. המפלגה שממשלותיה העבירו את חוק יסוד השפיטה ואת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, עלתה על מסלול המוביל להרס הדמוקרטיה. המפלגה ששמה הרשמי הוא "תנועה לאומית ליברלית", הפכה לתנועה לאומנית אנטי-ליברלית. המפלגה שהוקמה בידי יוצאי המחתרות, נותנת את ידה לריסוק צבא העם. מישהו יכול לומר מי זה הליכוד מודל 2023? נשים בצד את בנימין נתניהו, שתמיד חשב וחושב ויחשוב קודם כל (ואולי רק) על עצמו ועל משפחתו. האם הליכוד הוא יואב גלנט, אבי דיכטר, יולי אדלשטיין וניר ברקת? או שמא הוא יריב לוין, טלי גוטליב, דוד אמסלם, גלית דיסטל-אטבריאן ומאי גולן? במילים אחרות: האם המפלגה הגדולה בישראל היא אנשים מנוסים, מצליחים ושקולים – או שהיא אוסף של צווחנים גסי רוח? וכיצד קרה שהשאלה הזאת בכלל עולה? איפה הליכוד איבד את הדרך?

כן, רוב התקשורת הישראלית היא שמאלית ואפילו שמאלנית. אני לא מכיר מחקר בינלאומי משווה, אך יש לי תחושה שזה נכון בהרבה מדינות, ולו רק משום שהעיסוק בתקשורת (בצורה מקצוענית וברמה גבוהה) מחייב ראש פתוח, חשיבה מקורית ויצירתית, ביקורתיות וספקנות – והללו מצויים יותר בחוגים ליברליים מאשר בחוגים שמרניים. בארה"ב זה בולט מאוד: שני העיתונים הטובים ביותר – וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס – הם ליברליים/שמאליים, וכך גם רשתות CNN ו-MSBNC. המחיר הוא, שקהל הולך וגדל של שמרנים/ימנים מגיע למסקנה שכלי התקשורת העיקריים אינם משקפים את עמדתו במקרה הטוב ועוינים כלפיה במקרה הגרוע. התוצאה: חוסר אמון כלפיהם (לעיתים מוצדק) ונטייה לקבל את החדשות ממקורות אוהדים יותר (גם אם מהימנים פחות). הצורה הקיצונית היא צריכה של תעמולה, כולל כזו המתחזה לעיתונות וכולל כזו המשרתת את השלטון – ומקבלת ממנו טובות הנאה (ראיונות בלעדיים, העדפה במסיבות עיתונאים, הטבות רגולטוריות). כך נוצר מצב בו כל צד צורך את המידע ומקבל את הדעות ממקורות שאיתם הוא מסכים מראש – ואין בסיס עובדתי משותף עליו ניתן לנהל שיח. יתרה מזאת: אמצעי התקשורת מהדהדים את הקיצוניים בשני הצדדים, כי זה מה שנותן רייטינג. הקרע מעמיק עוד יותר, ההקצנה גוברת עוד יותר, ההטיה התקשורתית מחמירה עוד יותר – וחוזר חלילה. האם ניתן לתקן את המצב הזה?

אני לא מדבר על אקטיביזם (שבשלבים מסוימים היה מופרז). אני לא מדבר על זכות העמידה (שיש מקום לצמצם). אני לא מדבר על הדעות של השופטים (שתמיד משפיעות משום שגם הם בני אדם). אני כן מדבר על המדיניות לפיה "בית המשפט מדבר בפסקי דינו", אינו מגיב על התקפות נגדו ואינו מעמיד את הדברים על דיוקם. זה בהחלט תרם למשבר הקשה בו אנו מצויים. הדוגמאות מרובות. למשל: ההתקפות הגסות על בג"ץ אחרי התפרעויות האריתראים, אשר כללו שקרים של ממש בנוגע לפסיקתו בבעיית המסתננים. למשל: בלופים והוצאת דברים מהקשרים בקשר לפסיקה בסוגיה הפלשתינית. למשל: שליפת פסקי דין מלפני 30 שנה והתעלמות מכל מה שהתרחש מאז. למשל: הטעיות מכוונות בנוגע להליך בחירת השופטים. הכל דברים שראינו ושמענו וקראנו בשבועות האחרונים. בכל המקרים הללו, בית המשפט למעשה כובל את ידיו בכך שאינו מגיב, ודאי לא בצורה רשמית. הבעיה היא, שבית המשפט אינו יכול להגיב לכל אמירה ולכל ביקורת, כי אין לדבר סוף. ואם יגיב רק לחלק מהן – מה תהיה המשמעות? שהשאר נכון? שהשאר לא ראוי להתייחסות? ומה זה יעשה ליוקרתו ולמעמדו של בית המשפט, שגם כך סופגים מכה אחרי מכה? זהו מצב של "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי": העדר תגובות מוביל למצב הנוכחי, תגובות עלולות להחמיר אותו עוד יותר. האם יש פתרון שיעגל את הריבוע הזה?

יש לכולנו הרבה חשבון נפש לעשות, כיחידים וכחלק מן החברה הישראלית, בעודנו מצויים על-פי (ואולי כבר בתוך) התהום המסוכן ביותר בתולדות המדינה. אפשר לחשוב על התדרדרות השיח והאלימות המילולית. אפשר לחשוב על הפיכת היריב לאויב. אפשר לחשוב על חוסר הנכונות להקשיב לצד השני. אפשר לחשוב על שלילת הלגיטימיות של מי שניצב מנגד. אני רוצה להצביע על נקודת אחת, שהיא אולי החשובה ביותר ואולי הבסיס לכל השאר: איך קרה שהאמת איבדה כל משמעות? ראו שתי דוגמאות בלבד מהשבוע האחרון: בנימין נתניהו מדבר ואחרי שעתיים מספק גרסה שונה למה שכולנו שמענו; והשקרים הגסים בנוגע לעמירם בן-אוליאל הופכים לנחלתם של שרים וחברי כנסת ומסייעים לגייס כסף ותמיכה. כולנו מכירים עוד המון דוגמאות, מכל הכיוונים ובכל הנושאים. יש בזה משהו מייאש, במיוחד לעיתונאי המצביע על עובדות מוצקות ומתועדות – נתונים מספריים, מסמכים ברורים, עדויות חד-משמעיות – ונתקל בתגובות הנעות בין התייחסות לאמת כמטרד לבין הצגת שקרים בוטים מולה. אני לא תמים; כולנו מעגלים קצוות, מבלפים, אפילו משקרים בחיינו הפרטיים. אבל אני לא זוכר מצב בו דומה שלאמת אין שום משקל בדיונים הציבוריים החשובים ביותר, מצב בו השקר הוא הצידוק למהלכים הרי גורל. האם נוכל לחזור לערך הבסיסי הזה, שבלעדיו לא יכולה להתקיים חברה אנושית?