שירתתי ביחידה 8200 פחות מעשור אחרי מלחמת יום הכיפורים. למרות שהיחידה עשתה את מלאכתה על הצד הטוב ביותר וסיפקה את כל המודיעין הנכון על המלחמה הקרבה (הכרתי אישית את מי שקלט את אחת הידיעות החשובות ביותר) והכשל היה בחטיבת המחקר, היחידה נשאה את צלקות המחדל. בין השאר החדירו בנו היטב את המילה "מַשְרוּע" – מילולית "פרויקט" – שהייתה הכינוי הסורי למלחמה הקרבה: אם תשמעו אותה, תזעיקו מיד את מפקדיכם. לא שהיה בזה הרבה היגיון – הסורים לא ישתמשו שוב באותה מילה – אבל זה בהחלט חלחל; עובדה שאני זוכר זאת 40 שנה מאוחר יותר. עוד מילה שאמורה לגרום לכל האזעקות לצלצל ברעש מחריש אוזניים, והפעם מהצד הישראלי, היא "קונספציה". זה היה אבי-אבות המחדל: תפיסת היסוד לפיה מצרים לא תצא למלחמה לפני שתהיה לה עוצמה צבאית מסוימת ושסוריה לא תצא למלחמה לבדה. כל העובדות וההתראות ניגפו בפני הקונספציה של אמ"ן ומפקדו, אלי זעירא. לכן, כאשר הרמטכ"ל משתמש שוב באותה מילה, אנחנו חייבים להזדעק. זה בדיוק מה שעשה השבוע הרצי הלוי, ולא במקרה, בטקס לציון 50 שנה למלחמה: "להניח כי צה"ל חסין מהשלכות הקיטוב ההרסניות – קונספציה מסוכנת", אמר. הפירוש שלי: התעלמות מהקרע בעם היא רשלנות פושעת בדיוק כמו המחדל של יום הכיפורים. וכולנו יודעים מה גורם לקרע הזה: ההפיכה המשטרית שמוליכה הממשלה. אבל הדברים זכו לכותרות של כמה שעות ונמוגו. הם חלפו מעל הראש של בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן. למי ששכח, נתניהו פיטר את יואב גלנט כאשר התריע מפני הסכנות הביטחוניות של ההפיכה. כעת זהו הקצין במדים הבכיר ביותר – וכלום. המשמעות היא שהממשלה הזאת מפקירה את ביטחון המדינה. לכו, בשם אלוקים, לכו!

מה שאירע ביום הכיפורים ברחבי תל אביב – כיכר דיזנגוף הייתה רק אחד המוקדים – הוא לא פחות מאשר מלחמת תרבות. באירוע הנקודתי הזה, האחריות המרכזית היא של רון חולדאי שביקש לקושש קצת קולות אנטי-דתיים במאבקו מול אורנה ברביבאי על ראשות העירייה. אשמים גם הבריונים שבאו בכוונה להפריע לתפילה, שהרוב המכריע של משתתפיה הם חילוניים שאין להם בעיה עם הפרדת גברים ונשים בהתאם למסורת ישראל. במבט רחב יותר, היה זה היבט בוטה ואלים של הליברליזם המזויף, במסגרתו מותר להגיד ולעשות הכל – בתנאי שזה ליברלי; הפלורליזם שלהם אינו חל על שמרנים ודתיים. הבעיה היא שזה ממש לא "רק" יום הכיפורים, שעד השנה היה אחד הימים היחידים שאיחדו רוב גדול מבין היהודים בישראל. זהו תסמין למאבק תרבותי כולל בין שמרנים לליברלים, בין דתיים לחילוניים, בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית. את המאבק הזה מלבים פוליטיקאים מכל הצדדים, הסבורים שבקריאות להקצנה יזכו לתהודה ולתמיכה. הוא נמצא על אש קטנה מזה שנים רבות, לעיתים מתלקח ואז נרגע עד הפעם הבאה. אז מה קרה הפעם? דומני שזהו גם חלק מהקרע האיום, אולי הבלתי ניתן לאיחוי, שיצרה הממשלה עם ההפיכה המשטרית – וגם תגובת-נגד למה שנתפס כמדיניות פרו-דתית ופרו-חרדית בוטה שלה. לא כל כך משנה האם התפיסה הזאת נכונה, כי תפיסות מעצבות מציאות גם אם הן שגויות, אבל יש בה הרבה מן האמת. ראו את העברות התקציב לחרדים בשבועות האחרונים, את הרעל של אבי מעוז, את הצעות החוק הפרטיות הקיצוניות, את חוק הגיוס ההרסני. לא במקרה זה מתפוצץ במשמרת של הממשלה הזאת. לכו, בשם אלוקים, לכו!

עוד תופעה חמורה המקצינה תחת הממשלה ה-37 היא האלימות. אני לא מדבר הפעם על המתרחש במגזר הערבי; לא מתוך זלזול חלילה, אלא משום שכבר באמת אין הרבה מה לומר שעוד לא נאמר. נזכיר רק את המספרים, נכון לאמש: 191 נרצחים בתשעת החודשים הראשונים של 2023, לעומת 116 בכל שנת 2022, בה נרשמה ירידה של 13% לאחר שנים רצופות של עלייה. הקצב השנה הוא 249 נרצחים – פי 2.1 מאשר אשתקד. השבוע היינו עדים לעליית מדרגה גם באלימות במגרשי הספורט. המשטרה חשפה מצבור של נשק, כולל רימוני עשן ואקדחי זיקוקים, שהכינו 70 אוהדים של הפועל תל אביב לקראת הדרבי מול מכבי. למחרת נורו פצצות תאורה מחוץ לאצטדיון סמי עופר, בעת משחק בין מכבי חיפה לבני סכנין. עבר עוד יום, ובכניסה להיכל שלמה התחוללה מהומה אלימה לפני דרבי הכדורסל התל אביבי. גם כאן מדובר כאמור בתופעה ותיקה, אבל זוהי התדרדרות חמורה במיוחד משום שעסקינן בסכנת חיים אמיתית. וכמו במגזר הערבי – ועם כל ההבדלים – יש לשאול מה נשתנה. האוהדים (למעשה החוליגנים) נותרו כשהיו, המשטרה נותרה כשהייתה, היריבויות הספורטיביות והחוץ-ספורטיביות נותרו כשהיו. הדבר היחיד שהשתנה הוא הממשלה. מכאן זוהי לוגיקה פשוטה ביותר: האשמה נעוצה בגורם שהשתנה. לכו, בשם אלוקים, לכו!

בדיון בבג"ץ על חוק הנבצרות הייתה למעשה הסכמה כללית (חוץ מאשר מצד בא-כוחו של בנימין נתניהו), שזהו חוק פרסונלי מבחינת המניע שלו: הקואליציה נחרדה מן האפשרות שבג"ץ יקבע שעל נתניהו לצאת לנבצרות בשל הפרת הסדר ניגוד העניינים החל עליו, ומיהרו למנוע אפשרות זו במסגרת תיקון לחוק יסוד הממשלה. אחת השאלות המרכזיות הייתה, האם גם תכלית החוק – דהיינו מה שיצא מתחת ידה של הכנסת – היא פרסונלית. חוק הנבצרות הוא הפעם השנייה בה הקואליציה הנוכחית משנה את חוק יסוד הממשלה לצרכים פרסונליים ברורים של בכירים הנגועים בפלילים. הפעם הראשונה הייתה התיקון לפיו ייאמר בו שרק מי שנדון למאסר בפועל בשל עבירה שיש עימה קלון, מחויב בשבע שנות המתנה לפני שיתמנה לשר; לפני כן לא הופיעה המילה "בפועל". התוספת הזאת נועדה לאפשר לאריה דרעי להתמנות לשר, לאחר שנדון למאסר על תנאי בעבירות המס בהן הודה והורשע. במקום ללכת למסלול הקבוע בחוק ולבקש מיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקבוע שלא דבק בו קלון, הקואליציה גייסה את הרוב שלה ושינתה את חוק היסוד. הנשיאה אסתר חיות מתחה ביקורת נוקבת על האופן בו חוקי יסוד משתנים השכם והערב, כדי לפתור בעיות פוליטיות. הרי מדובר בפרקים של חוקת המדינה, וחוקה משנים – אם בכלל – רק לצרכים רוחביים חיוניים ולאחר דיון ציבורי מקיף. איך אמר אתמול עו"ד אורי הברמן? הביקורת הזאת השפיעה מאוד על הקואליציה, שהמתינה חודש ויומיים לפני ששינתה שוב את חוק היסוד, והפעם כדי למנוע נבצרות של נתניהו. הקואליציה הנוכחית מפגינה זלזול מוחלט בכל עקרונות היסוד של השיטה. היא משוכנעת ששלטון הרוב פירושו עריצות הרוב, שמותר לה להדיח ולמנות כאוות נפשה, שהיא יכולה להעיף מהדיונים את מתנגדיה, שהיא יכולה לבצע שינויים משטריים מרחיקי לכת תוך התעלמות ממיליונים המתנגדים לכך, ושהיא רשאית לבחוש בחוקה העתידית לפי צרכיה. זהו זלזול הרסני, שלא רק קורע את העם כעת, אלא יוצר תקדימים מסוכנים לעתיד. לכו, בשם אלוקים, לכו!

אני מתקשה להבין מדוע אירן זממה להתנקש בחייו של איתמר בן-גביר. אם יש מישהו שמסייע לה – וליתר אויבי ישראל – זה לא המפגינים נגד ההפיכה המשטרית, כפי שהסית בנימין נתניהו, אלא כמה וכמה מבכירי הקואליציה ובראשם בן-גביר. התועלת שלו לאייתולות כאדם חי גבוהה בהרבה מאשר מה שהיו משיגים אלו היו מצליחים (חלילה, הוא כמובן אינו בן-מוות) לרצוח אותו. זהו האיש שמהלכיו עלולים להצית את המזרח התיכון והעולם המוסלמי. שמנסה להפוך את המשטרה לגוף פוליטי. שבמשמרת שלו האלימות בישראל שוברת שיאים. שמעשיו והתבטאויותיו מספקים תחמושת לטוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד. שמתיימר להיות שומר מצוות אך בפועל מחלל בפרהסיה גם את השבת וגם את השם. שמסרב לקבל אפילו את מרותם של ראש הממשלה ושל דעת הרוב בין השרים. השבוע, במהומה סביב "תפילת המחאה" שהוא תכנן לקיים בכיכר דיזנגוף – תוך התרסה נגד החוק והפסיקה – נבלע פרט קטן: אנשי ארגון לה-פמיליה הודיעו שיצטרפו אליו. למי שאינו יודע, מדובר במי שמציגים את עצמם כאוהדי בית"ר ירושלים ולמעשה מנהלים ארגון אלים וגזעני, שחלק מאנשיו נשלחו לתקופות מאסר ארוכות. אלו התומכים של השר לביטחון לאומי. וזה לא מזיז למי שמינה אותו לתפקיד והצהיר בבג"ץ שהוא "משוכנע ביתר שאת" בדבר התאמתו לתפקיד – בנימין נתניהו. לכו, בשם אלוקים, לכו!

תראו איזה אוסף של שרים בלתי כשירים. אלי כהן מפטפט בלי הכרה: בהתחלה על פגישה חשאית עם שרת החוץ הלובית, השבוע על הפטור מוויזה לארה"ב. האמריקנים זעמו בשני המקרים: בראשון משום שהם היו שושביני הפגישה, בשני משום שכהן התיימר למסור הודעה שצריכה לצאת מוושינגטון. לא אתפלא אם המסקנה במשרד החוץ האמריקני היא שאסור לדבר עם השר המקביל הישראלי. בצלאל סמוטריץ' ממשיך לזרוק כסף שאין, והשבוע הורה להאריך את הפחתת המס על בנזין למרות שבמשרד האוצר הזהירו שאין רזרבה למימון הצעד הפופוליסטי; מן הסתם הפתרון שלו יהיה להגדיל את הגרעון ולצפות שהוא ייסגר "אם בחקותי תלכו". האוצר מתרוקן מאנשי מקצוע, ישראל מאבדת משקיעים וחברות היי-טק – והוא מאשים את המוחים נגד ההפיכה המשטרית. דוד אמסלם, אולי האדם הגס ביותר שישב אי-פעם ליד שולחן הממשלה, קיבל את האחריות על הוועדה לאנרגיה אטומית – אשר בכל 70 שנותיה הקודמות הייתה תחת ראש הממשלה. היא עדיין חלק ממשרד ראש הממשלה, אבל האחריות המיניסטריאלית עליה עברה לשר לשיתוף פעולה איזורי, השר במשרד המשפטים והשר המקשר בין הממשלה לכנסת. זה לא רק מגוחך ברמה הזויה; זה מופקר ברמה מסוכנת. יואב קיש, שאין לו כל מושג בתחום החינוך, מאבד בזה אחר זה את בכירי משרדו. כנ"ל לגבי גלית דיסטל-אטבריאן, אשר מינויה לתפקיד שרת ההסברה שובר שיאים של גיחוך. מירי רגב ושלמה קרעי מנסים ולעיתים מצליחים לפטר עובדים מקצועיים בכירים. אם הם היו מנהלים חנות מכולת, היא הייתה פושטת את הרגל. מעל כולם – בנימין נתניהו, אשר בשבוע שעבר התחיל להכחיש את עצמו. הוא הכפיש את המפגינים ואז אמר שלא הבנו אותו, הוא דיבר על הרפורמה המשפטית ואז אמר שהתכוון למשהו אחר. זה היה רק תסמין, לא הכי חשוב, לחשש האמיתי שמא האיש – אחד המנהיגים החכמים והמשכילים ביותר בעולם – איבד את זה. איבד את השליטה על ממשלתו, איבד את השליטה על הקואליציה שלו, איבד את שיקול הדעת, איבד את הראייה הכוללת. לכו, בשם אלוקים, לכו!