השבוע מלאו מאה שנה לפוטש של בית הבירה (9-8 בנובמבר 1923) – נסיונו הכושל של אדולף היטלר להשתלט על בוואריה, מתוך תקווה לעלות בהמשך על ברלין. היטלר, פוליטיקאי אלמוני לחלוטין שעמד בראש המפלגה הנאצית הזעירה, ניסה לחטוף ב-8 בנובמבר בערב בבית הבירה הגדול ביותר במינכן את שלושת מנהיגי בוואריה: ראש המדינה, גוסטב פון-קאהר; מפקד הצבא במדינה, הגנרל אוטו פון-לוסוב; ומפקד המשטרה, הנס פון-זייסר. היטלר וכנופייה של אנשי "פלוגות הסער" נכנסו לאולם, היטלר ירה באוויר ובסיועו של גיבור המלחמה גנרל אריך לודנדורף, שכנע את השלושה להסכים לכאורה להכריז על עצמם כממשלה זמנית במקומה של ממשלת גרמניה. השלושה הורשו לחזור למשרדיהם, כביכול כדי להיכנס לתפקידיהם החדשים, אך בפועל הורו לדכא את ההתקוממות. למחרת צעד היטלר בראש 3,000 מאנשיו במרכז מינכן, בתקווה לסחוף אחריהם את ההמונים ובעיקר את הצבא. אלא שהמשטרה פתחה באש, 14 נאצים וארבעה שוטרים נהרגו, היטלר נמלט ומאוחר יותר נעצר. האירועים הללו, על גבול הפארסה, אמורים היו לחסל את הקריירה הפוליטית של היטלר ואת המפלגה הנאצית. בפועל קרה בדיוק ההפך. היטלר ניצל את משפטו למופע תעמולתי ותקשורתי שהפך אותו לדמות לאומית, הוא נדון לחמש שנות מאסר בלבד, ריצה פחות משנה וניצל את הזמן לכתיבת "מיין קאמפף". לפוטש הייתה חשיבות מכרעת בהיבט נוסף: היטלר הבין שלא יוכל להפיל בכוח את הממשלה ושעליו לעלות לשלטון בדרך חוקית – ורק אז להקים את הדיקטטורה שלו. את תשע השנים הבאות הוא הקדיש למטרה זו, ואכן מינויו לקנצלר בינואר 1933 היה חוקי לחלוטין, גם אם מלווה בהרבה אלימות ברחובות. התפיסה של "דמוקרטיה מתגוננת" – חובתה של דמוקרטיה להגן על עצמה ממי שרוצים להשתמש בה כדי להשמיד אותה – היא תוצר של האירועים שתחילתם באותם יומיים במינכן.

הלקח בדבר הסכנה הפנימית לדמוקרטיה הוא אוניברסלי, ולמרבה הצער התממש לא פעם. ולדימיר פוטין, רג'פ טאיפ ארדואן, ויקטור אורבן – כולם עלו לשלטון בבחירות חוקיות וחלקם ממשיכים להתמודד בבחירות חוקיות ואפילו חופשיות. זה אינו מונע מהם להיות שליטים סמכותנים, אפילו רודנים, לדכא ביד קשה את מתנגדיהם, לרמוס זכויות אדם ואף לבצע פשעי מלחמה. הסכנה הזאת יכולה לבוא מימין ויכולה לבוא משמאל, ואף מדינה אינה יכולה להיות בטוחה שהיא מחוסנת לחלוטין מפניה. מה שמביא אותנו לרצועת עזה וגם ליהודה ושומרון. בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית, עם 74 מבין 132 המושבים בה, ואיסמעיל הנייה הקים ממשלה. שנה וחצי לאחר מכן השתלט חמאס על רצועת עזה, לאחר קרבות מול הפתח בהם נהרגו עשרות בני אדם משני הצדדים. אז השלטון הנוכחי של חמאס ברצועה הוא תוצאה של מלחמת אזרחים, אבל בדיוק כמו הנאצים – הוא הגיע לשלטון בדרך חוקית. כך שהדמיון המצמרר בין טובחי היהודים של המאה ה-20 לבין טובחי היהודים של המאה ה-21 הוא נרחב עוד יותר. כאן הלקח הוא ברור וחד. נניח שתקום מדינה פלשתינית דמוקרטית לעילא. נניח שממשלתה תזנח באמת ובתמים את המאבק המזוין, תפסיק את ההסתה ותיצור קשרי שכנות טובה עם ישראל. נניח שהמדינה הזאת תהיה מפורזת מנשק. נניח שהיא תאפשר ליהודים לנסוע בה בצורה חופשית ובטוחה, אולי אפילו להתגורר בה. בקיצור: נניח שזו תהיה מדינה פלשתינית אוטופית (והסיכוי לכך שואף לאפס). זה לא מבטיח כלום. בהעדר שורשים דמוקרטיים ארוכים ואמיתיים, קיימת כל העת הסכנה שאיזשהו היטלר/סינוואר ישתלט עליה מבפנים – במרחק יריקה מכל נקודה בישראל. אנחנו רגילים לדבר על הסכנה שמדינות ערב הסמכותניות-ממילא יפלו בידי רודנים רצחניים וצמאי דם, כמו באירן. זוהי אכן סכנה מוחשית (וסיבה טובה מאוד לא לאפשר לסעודיה לפתח תוכנית גרעינית). הסכנה של הפיכת דמוקרטיה לרודנות היא מוחשית לא פחות; זה כמעט קרה במצרים תחת מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים, שניצח בבחירות ביוני 2012 – והופל בהפיכה צבאית. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה סכנה כזאת בדמות מדינה פלשתינית שכנה. מה שאומר, שניתן יהיה – אם בכלל – להקים מדינה כזאת רק לאחר שנים רבות של ביסוס הדמוקרטיה בקרב הפלשתינים, אולי באוטונומיה בפיקוח ישראלי/ערבי/בינלאומי. מה שקרה בעקבות הפוטש של בית הבירה כמעט חיסל את העם היהודי; המדינה שלנו הוקמה כדי למנוע את הישנותו של אסון זה.

עמדתי כאן על כך שיש קולות מטורפים בימין, המטיפים לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כלפי תושבי רצועת עזה (ונתייחס בהמשך לקשקשן התורן שדיבר על פצצת אטום). אבל אם כבר דיברנו על הנאצים, עולות בזיכרון ההפצצות המסיביות של כל הצדדים במלחמת העולם השנייה, אשר במידה רבה כוונו במישרין נגד אזרחים. הגרמנים התחילו אותן בבליץ על לונדון, ארה"ב ובריטניה השיבו בהפצצות על גרמניה (לשמצה מיוחדת נודעו אלו שהחריבו את דרזדן והמבורג), בריה"מ הפכה את ברלין לעיי חורבות, וארה"ב הטילה פצצות גרעיניות על הירושימה ונגסקי. אז למה לנו אסור? יתרה מזאת: וינסטון צ'רצ'יל כתב במפורש בזכרונותיו, שההפצצות על גרמניה היו תגמול על אלו שספגה בריטניה. באחד מימי הבליץ הוא ביקר באתר הריסות בלונדון וכמה מן התושבים קראו לעברו: "תחזיר להם! שיספגו גם הם!" הוא ממשיך: "קיבלתי עלי מיד לדאוג לכך שמשאלתם תתמלא, והבטחה זו ודאי התקיימה. החוב הוחזר עשרת מונים, 20 מונים, בהפצצה הרצופה הנוראה על ערי גרמניה, שהתגברה ככל שהכוח האווירי שלנו התפתח, הפצצות גדלו וחומרי הנפץ התעצמו. אין ספק שנפרענו כהלכה מן האויב ומיצינו עימו את מידת הדין עד תומה". מעבר לכך שערי גרמניה היו גם מוקדים של תעשיה ותחבורה, ולכן יעדים לגיטימיים להפצצות, ניתן היה לטעון שהגרמנים מן השורה העלו לשלטון את הנאצים ותמכו בהם, שלא לדבר על המיליונים ששירתו אותם, כולל בפשעים המזוויעים ביותר בתולדות האנושות. האין זה במלואו המצב ברצועת עזה? נקמה מוצדקת מאין כמותה; פגיעה בתשתיות חיוניות של הטרור; תגמול לתומכיו ושותפיו של חמאס? התשובה שלילית, כי איננו חיים ב-1940 או 1945. מלחמת העולם השנייה הובילה לאימוצה של אמנת ז'נבה הרביעית (1949), העוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה; ישראל חתמה עליה ב-1951. שמירה על עקרונותיה, כמו גם כיבוד החוק הבינלאומי, הם גם מה שראוי למדינה דמוקרטית ומוסרית, גם מה שנכון לנפשנו-שלנו וגם מה שחיוני למעמדנו בעולם בכלל ובעת מלחמה בפרט. יש לנו מספיק אמצעים חוקיים להשמיד את חמאס ולהיפרע מחלאות האדם שלו.

אז מה, עמיחי אליהו, ישראל צריכה להטיל פצצת אטום על עזה? כן, הבנו שהשתמשת בזה כמטאפורה, למרות שההסבר בדיעבד לא ממש מסתדר עם מה שאמרת. אז אולי עכשיו תסתום את הפה? ושאלה לאמצעי התקשורת: לא הגיע הזמן שתפסיקו לתת מיקרופון ומצלמה לכל ההזויים הללו, רק משיקולי רייטינג? הצגתי את השאלה הזאת עוד לפני המלחמה; עכשיו היא ממש דיני נפשות. אבל הבעיה האמיתית, כמו תמיד, היא בנימין נתניהו. שימו לב כיצד הגיב על אמירתו של השר-לשום-דבר בממשלתו: הדברים "מנותקים מהמציאות. ישראל וצה"ל פועלים לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של הדין הבינלאומי כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, וכך נמשיך לעשות עד הניצחון". אולי זה רק אני, אבל בהבנה שלי – נתניהו ממש לא הכחיש שיש לישראל נשק גרעיני. הוא כמעט אישר זאת: לא נפגע בבלתי מעורבים. במילים אחרות: אנחנו יכולים להשתמש בנשק גרעיני אבל לא נעשה זאת. זהו ניסוח אומלל ביותר, שאנחנו עוד עלולים לשלם עליו ביוקר. נתניהו צריך היה לומר: "ישראל הדגישה שוב ושוב, שלא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון ושהיא מחויבת לדיני המלחמה. לעמיחי אליהו אין מושג בענייני ביטחון". מה עשה נתניהו לאליהו? השעה אותו מישיבות הממשלה. יפה מאוד, עם שתי בעיות קטנות: אין לו סמכות לעשות זאת ואין ישיבות ממשלה; אליהו המשיך להצביע בטלפון כמו יתר השרים. פורסם אומנם שנתניהו רצה לפטר את אליהו, אך איתמר בן-גביר הטיל וטו. הסבר קצר: זה הנוהל הקבוע והוא תקין לגמרי – מפלגה היא הבוחרת את שריה, וראש ממשלה ממפלגה א' אינו יכול לפטר את שרי מפלגה ב'. אבל נתניהו התקפל מול בן-גביר, כי כמו תמיד – בראש מעייניו עומדת הפוליטיקה האישית: שמירת קואליציית ה-64. כך שהפארסה הזאת של אליהו – משולח רסן קבוע – היא הרבה יותר מאשר עוד הצהרה מזיקה של אחד מהפרחחים המאיישים את הקואליציה הנוכחית.

נרצה או לא נרצה, בסופו של דבר מלחמת חרבות ברזל תימשך ככל שג'ו ביידן יאפשר זאת. אולי כמה ימים יותר, אבל לא מעבר לכך. האיש באמת ידיד ישראל, אולי הגדול ביותר אי-פעם בבית הלבן. הוא גם באמת מבין את האינטרסים האמריקניים, המחייבים שישראל תביס את חמאס ותשלח מסר ברור לאזור כולו ובפרט לאירן ומשרתיה. לצד זאת, הוא פוליטיקאי הניצב שנה בדיוק בפני בחירות – ובהחלט עלול להפסיד בהן לדונלד טראמפ. ניו-יורק טיימס פרסם השבוע סקר ולפיו טראמפ מוביל על ביידן ביתרון משמעותי בחמש מתוך שש המדינות הצפויות להכריע את הבחירות. נכון, זה סקר של שנה מראש, וכפי שהעירו השבוע בארה"ב – על מידת הדיוק של סקרים כאלה יכולים להעיד הנשיאים מאט רומני והילרי קלינטון. ובכל זאת, הוא מדאיג מאוד. ונכון, הבוחר האמריקני פועל בראש ובראשונה לפי שיקולים פנימיים ובראשם הכלכלה. ובכל זאת, במרוץ צמוד גם למדיניות חוץ עשוי להיות משקל מכריע. כעת שימו לב לנתונים הבאים. על-פי המכון הערבי-אמריקני, יש בארה"ב 3.7 מיליון תושבים ממוצא ערבי. 183,000 מהם מתגוררים בפנסילבניה, המעניקה 19 אלקטורים ובה ניצח ביידן בפער של 80,555 קולות. במישיגן יש 280,000 ערבים; ביידן זכה ב-15 האלקטורים שלה בפער של 154,188 קולות. 16 האלקטורים של ג'ורג'יה הלכו לביידן בפער של 17,790 קולות; מתגוררים בה 57,000 ערבים. מדובר ב-50 אלקטורים; ביידן ניצח ב-2020 עם 306 מול 232, כך שדי בשלוש מדינות אלו כדי להפוך את התמונה. ברור שהמספרים אינם חד-חד-ערכיים: לא כל הערבים הגיעו לגיל הבחירה, לא כולם יצביעו בפועל, לא ברור שכולם תמכו בעבר בביידן, הם לא ימהרו לתמוך כעת בטראמפ הגזען. אבל כאמור, בבחירות צמודות – הכל יכול להשפיע. אני לא אומר שהפוליטיקה האמריקנית צריכה להשפיע על החלטותיה של ממשלת ישראל, ודאי לא כאשר מדובר בביטחון המדינה ואזרחיה. אני כן מבועת מן המחשבה שדווקא תמיכתו של ביידן בישראל, עלולה להוביל לכך שטראמפ יחזור לבית הלבן. אם כך יקרה, זה יהיה ניצחון אדיר לאירן, לרוסיה, לסין, לחמאס, לחיזבאללה – בקיצור: לכל אויביה של ישראל.

לאחר מלחמת סיני כתב אפרים קישון פיליטון בו טען, שישראל הייתה זוכה לאהדת העולם אם הייתה מושמדת. בזמן מלחמת יום הכיפורים תהה קישון עצמו, כיצד זה שהעולם נגדנו גם כאשר אנחנו מוכים; תשובתו: אין דבר שנוא יותר על האדם ממי שמזכיר לו שהוא מנוול. ישראל והעם היהודי מזכירים לעולם, ובמיוחד לנוצרים, את נבזותו ארוכת השנים, את הרדיפות, הגירושים, האינקוויזיציה, הפוגרומים, השואה. חוץ מזה, בעיניו של נוצרי אדוק באמת, ישראל חותרת תחת יסוד היסודות של דתו – האמונה שעל היהודים נגזר סבל נצחי משום שדחו את ישו. הנה אנחנו שוב שם. זכינו לאהדה בימים הראשונים של המלחמה, לנוכח מחזות הזוועה מעוטף עזה. אבל כאשר אנחנו מכים – הרחובות מתמלאים במפגני שטנה ובאנטישמיות. המספרים מלמדים שזהו גל שלא היה כדוגמתו מאז השואה, הדיווחים מדברים על פחד פיזי של יהודים במדינות המערב הנאורות. גם אם לא בהכרח יהודי טוב הוא יהודי מת, נראה שיהודי אהוד הוא יהודי מוכה. ולא משנה שחמאס רוצה שיישפך דם פלשתיני לא פחות מאשר דם יהודי. ולא משנה שהוא האשם הבלעדי באבידות בקרב האזרחים שבקרבם הוא מסתתר ומתוכם הוא פועל. ולא משנה שהחוק הבינלאומי לצידנו ושגם ארה"ב ובעלות בריתה פגעו באזרחים בעת המלחמה בטרור. כל זה לא משנה. כי דם יהודי תמיד היה ותמיד יהיה יותר זול. איפה הממשלה שלנו מול כל זה? לא קיימת, כחלק מן האימפוטנציה המאפיינת אותה מאז הקמתה וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. באותו יום נכשלה מדינת ישראל במשימה מספר אחת המוטלת עליה: להבטיח שכאן לא יקרה מה שקרה שוב ושוב לאבותינו בגולה. כעת היא מוסיפה חטא על פשע, כאשר בפועל היא מפקירה את יהודי העולם אל מול דורשי רעתם מבין שכניהם. עוד סיבה מובהקת לכך שהממשלה הנוכחית חייבת ללכת וכמה שיותר מהר.