בראש ובראשונה, ישראל תיטיב לעשות אם לא תבטל את המסגרת ההסדרית הקיימת של הסכם הביניים (1995, שבמסגרתו ניתנו לפלשתינים אפשרויות לשלטון עצמי ביישובים פלשתינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה), וגם את שלוש הדרישות שהוצגו על-ידי הקוורטט לממשלה פלשתינית – הכרה במדינת ישראל, הכרה בהסדרים הקיימים בין ישראל לאש"ף והפסקת הטרור והאלימות.
עם זאת, על ההתייחסות לרצועת עזה להתעדכן לנוכח תוצאותיה של ההשלמה עם שלטון חמאס באזור במשך 16 שנים, וגם עקב חוסר יכולת של הרשות הפלשתינית לשוב ולשלוט ברצועה בשל חולשתה וכישלונה המוכח במבחן השליטה בגדה המערבית. לפיכך, יש לחתור לגיבושה של הנהגה אחרת ברצועה. אחת האפשרויות היא כינון מנהלת טכנוקרטים, שלא תהיה צבועה בצבעי חמאס או פתח. מנהלה זום תשאב את הלגיטימיות שלה מהרשות הפלשתינית, על בסיס הסכמתה של הרשות להעניק לה את מושכות הניהול ברצועה, לספק לה את המעטפת הכלכלית ולשמש עבורה ערוץ להעברת תרומות ומשאבים המתקבלים מהקהילה הבינלאומית (שעבורה, הרש"פ היא הממשלה הפלשתינית הרשמית).
האתגר המהותי גלום בקושי המשוער להצמיח ברצועת עזה מנהיגות מקומית, כזו אשר תרכיב את מנהלת הטכנוקרטים ותפעיל באפקטיביות את הרשויות המקומיות ואת כל המנגנונים החיוניים לניהול החיים האזרחים, ובכלל זאת השכנת סדר, מניעת כאוס ובלימת ניסיונות השתלטות (צפויים) של גורמים סוררים, כולל התאוששות וצמיחה מחודשת של חמאס (שייוותר בלבבות של 40% מתושבי הרצועה). לשם כך נדרשת לגיטימציה לא ממדינת ישראל, אלא מהקהילה הבינלאומית והמערכת הערבית הפרגמטית, שתעניק תמיכה במשאבים ובמעורבות פעילה בניהול הרצועה.
למרות הניסיון השלילי של הסתמכות על כוחות שמירת שלום, לפני הוצאת כוחות צה"ל מהרצועה ישראל יכולה לדרוש פריסה של כוח משימה בין-ערבי, שיפעל במסגרת בינלאומית רחבה. תפקידו יהיה לסייע למנהלת הטכנוקרטיים, כמו גם לארגונים הבינלאומיים שפועלים ברצועה, לוודא, כי הסיוע ההומניטרי מגיע ליעדו, לתמוך ברשויות מקומיות וארגונים אזרחיים לממש את אתגר המשילות ולמנוע כאוס.
למצרים מיועד תפקיד מרכזי במשימה זו, לאור היכרותה העמוקה את הרצועה ושליטתה בצינור האספקה העיקרי לאזור - מעבר רפיח. יקל על מצרים להיענות למשימה תחת גג בינלאומי ואזורי, ובפרט אם תזכה בתמורות ראויות להשקעתה בהשכנת יציבות וסדר. חלופה זו ניתנת להצגה כמצב ביניים עד להתייצבות השטח ובלי שלילת האפשרות לחדש בעתיד את שליטת הרשות הפלשתינית ברצועה, וזאת בתנאי שתוכיח מסוגלות ביו"ש, תפסיק לתמוך במשפחות של טרוריסטים ותתרום אקטיבית לייצוב הרצועה עצמה.
הדרישה הנחרצת של ישראל לשמר בידיה את חופש הפעולה המבצעי ברצועת עזה, לסיכול טרור ולפירוק תשתיות טרור ברצועת עזה, וכן להחזיק ברצועת אבטחה - כחיץ צבאי בין יישובי מערב הנגב לרצועה - עשויה להתנגש עם פריסת כוח משימה אזורי בין-ערבי. לשם כך נדרשות ערבויות ולגיטימציה מצד ארה"ב לישראל: (1) לזכותה של ישראל להגנה עצמית ולמניעת תרחיש דומה לזה של 7 אוקטובר; (2) שמירת הפירוז באמצעות סגירה הרמטית של מרחב פילדלפי למניעת הברחות נשק ולבידוק אפקטיבי במעבר היבשתי וכן במסדרון ימי, אם יוקם; (3) כוח המשימה האזורי יהיה מונחה על-ידי פיקוד המרכז האמריקני; (4) יכוננו מנגנוני תיאום ומניעת עימות בין צה"ל לכוח המשימה; (5) באחריות המתאם הביטחוני האמריקני יוקמו מנגנוני ביטחון פנים ושיטור ברצועת עזה, מבוססים על האוכלוסייה העזתית.
הצהרת כוונות מצד ישראל בכיוון זה תועיל לשכך ולו חלק מהלחץ הבינלאומי המתגבר כלפיה ומאיים לקצר את פרק הזמן שנדרש למאמץ הצבאי על-מנת שיושגו מטרות המלחמה. בנוסף יהיה זה צעד שיסייע לחדש את המהלכים לקראת עיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה, כמענה למחולל האי-יציבות האזורית - הציר האירני – וכן לביצור היחסים בין ישראל לבין ארה"ב ולטיפול אזורי במערכת הפלשתינית, כך שלא תהווה אתגר לישראל בלבד.