למגן דוד אדום יש רק 22 אמבולנסים ממוגני ירי בני 20, והממשלה לא הקציבה בשנים האחרונות מימון להחלפתם ותגבורם. חלק מהמבנים וחדרי הניתוח בבתי החולים סורוקה (באר שבע) וברזילי (אשקלון) אינם ממוגנים. הממשלה לא יישמה את תוכניותיה למיגון הצפון והדרום וכך חסרים מקלטים ביישובי קו העימות. התוכניות לפינוי תושבים מקווי העימות בשעת חירום התגלו כחסרות ערך. כל זה לא קרה בשמחת תורה ב-06:29 אלא במשך שנים ארוכות. את כל זה אומר לא איזשהו שונא נתניהו, אלא מתניהו אנגלמן – האיש שבנימין נתניהו עצמו בחר למבקר המדינה. ומה קורה מאז 7 באוקטובר? אין סיוע כלכלי מסודר למפונים שמקורות פרנסתם נגדעו. אין ניהול לאומי-מרכזי של הטיפול במפונים. אין דובר ממשלתי אחד לצד האזרחי של המלחמה. הרשויות המקומיות קיבלו שבריר מן הכספים שהובטחו להם ונאלצו לגייס תרומות להקמת כיתות כוננות. מערך בריאות הנפש, המצוי בקריסה גם בשגרה, כושל בצורה זועקת. ושוב: זה לא המחדל של שמחת תורה בבוקר וגם זה בא מפיו של אנגלמן. המסקנה, בצורה כוללנית, היא שבעוד שצה"ל התאושש ומתפקד היטב – הממשלה כושלת בטיפול בעורף. יתרה מזאת: מדובר בכשלים ההולכים שנים רבות אחורה, לכל הממשלות שהיו כאן לפחות בעשור האחרון. ותהיו בטוחים, שההכנות לרעידת אדמה קטלנית – שהיא רק שאלה של זמן – הן בדיוק אותו הדבר: נעות בין פרטאצ'יות לבין לא-קיימות. מעניין איך נתניהו וכת מעריציו יגלגלו את האחריות הזאת על כל העולם חוץ מאשר עליו. ועוד הערה: ישראל נוחלת מפלה אחרי מפלה בחזית ההסברה ודעת הקהל, במיוחד ברשתות החברתיות (כפי שהיטיב לתאר זאת ynet אתמול). זה מאוד לא חדש: אנחנו מובסים שם כבר עשרות שנים, אם אנחנו בכלל טורחים לעלות למגרש. אלא שדומה שהפעם המחדל הוא קטסטרופלי עוד יותר, וכל-כולו מתרחש במשמרת של מי שכבר בעשור הקודם היה "הראשון לזהות" את חשיבותו הפוליטית-תעמולתית של העולם האינטרנטי. אם מפעילי מכונת הרעל של נתניהו היו קצת, רק קצת, מתעשתים – הם היו יורדים מההכפשות על צה"ל והשב"כ והפוליטיקאים והעיתונאים, ומתגייסים למאמץ המלחמתי. אבל נראה שמבחינתם, המלחמה האמיתית היא של נתניהו ולא שלנו.

בכלל נדמה, שרבים בסביבתו של נתניהו מתנהלים כאילו המלחמה אינה נוגעת להם. אנגלמן (כן, שוב הוא) קרא לשר דודי אמסלם לשחרר סוף-סוף 2 מיליארד שקל שהחברות הממשלתיות יכולות להעביר לממשלה; זה לא הזיז לו. יריב לוין אומנם הואיל בטובו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים (קרוב לוודאי שבג"ץ היה כופה זאת עליו), אך ממשיך לפנטז על ההפיכה המשטרית ועל מינוי הוגיה, רפי ביטון ואביעד בקשי, לבית המשפט העליון. בצלאל סמוטריץ' מודיע בגאווה רבה ש-70% מהכספים הקואליציוניים יועברו למימון המלחמה, אבל אז מתברר שמדובר ב-10%; וכאשר בנק ישראל קורא להפסיק את העברתם, סמוטריץ' אפילו לא מתייחס. גם נתניהו עצמו דבק בהרגלים ישנים. בשבוע האחרון הוא התראיין ארבע-חמש פעמים לתקשורת האמריקנית, בעוד שמאז תחילת המלחמה הוא טרח להתייצב פעמיים בלבד למסיבות עיתונאים ולא התראיין בארץ אפילו פעם אחת. יש לי תחושה שהזמן הכולל שהקדיש למתן תשובות לאזרחי ישראל, הוא פחות מהזמן שהקדיש לראיון אחד בארה"ב. נכון, הוא עסוק בניהול המלחמה, אבל זה ממש לא הסבר משכנע. אין ספק שחשוב מאוד להעביר את עמדתה של ישראל לקהל האמריקני, ואין ספק שנתניהו הוא מן המוכשרים שבביצוע משימה זו. אך כאשר הוא לא ממש עונה לשאלות בארץ, וכאשר הוא נפגש עם משפחות חטופים רק כדי שיואב גלנט לא יקדים אותו, וכאשר הוא מצא רק השבוע זמן להיפגש עם ראשי הרשויות בדרום ובצפון, ולעומת זאת יש לו שעות רבות לדבר עם CNN ופוקס ו-ABC ו-NBC – ברור שהבעיה אינה חוסר זמן. נזכיר, שזו הייתה ההתנהלות של נתניהו מאז הקמת הממשלה הנוכחית: עם האמריקנים הוא מדבר, אלינו הוא נואם, משל היינו נתיניו ולא האזרחים שאותם הוא משרת ולהם הוא חייב דין וחשבון. לפני המלחמה זה היה מעצבן; עכשיו זה מקומם.

ההיצמדות הזאת לקרבות הפוליטיים נגד הדרג המקצועי (אמסלם), לכרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית (לוין) ולהרעפת כספים ציבוריים על קהלים מקורבים (סמוטריץ), נובעת מהחטא הבסיסי של הקואליציה הנוכחית: ההיבריס. ויקיפדיה מסבירה לנו, כי המשמעות המודרנית של המונח היווני היא "רגש של גאווה וגבהות-לב מוגזמים, הגוררים בעקבותיהם עונש ותבוסה". הטיעון המרכזי של הקואליציה והממשלה היה: יש לנו רוב מוצק של 64 חברי כנסת ולכן נעביר כל מה שבא לנו, וכמובן בראש ובראשונה את ההפיכה המשטרית שתשחרר אותנו מכל מגבלה. מאות אלפים ייצאו לרחובות? נגיד שהם שמאלנים שמתעלמים מההכרעה בקלפי ורוצים להפיל ממשלה נבחרת. אלפי מומחים יזהירו מפני הרפורמה המשפטית? נתעלם מהם ונמצא קומץ מומחים משלנו שיגידו ההפך. מנהיגי המערב יקראו לזנוח את הרפורמה? נענה להם: mind your own business. סוכנויות הדירוג יאותתו על הורדתו? נגיד שהן לא מבינות. שר הביטחון יתריע שהרפורמה פוגעת בצבא? נפטר אותו. הרמטכ"ל יבקש להתריע גם הוא? לא ניפגש איתו. ההיבריס הזה לא הלך לשום מקום ב-7 באוקטובר. הוא גורם לבצלאל סמוטריץ' להבהיר, שהייעוץ המשפטי של משרד האוצר "מעניין לי את קצה הפופיק" ולהכריז שנגיד בנק ישראל ומבקר המדינה לא יודעים על מה הם מדברים. הוא גורם להמוני שרים וסגני שרים מיותרים להיצמד לכסאותיהם ולתקציביהם, בזמן שהאזרחים פועלים ומממנים במקומה של הממשלה. הוא גורם לאיתמר בן-גביר להכריז, בניגוד גמור לעמדת גורמי הביטחון, שאנחנו על סף שומר החומות 2. הוא גורם לשלמה קרעי לנסות לקדם את ערוץ 14 על חשבון הערוצים אחרים. הוא גורם לעמיחי אליהו להתבטא בצורה מופקרת על הגרעין הישראלי. בינתיים נראה שאת העונש על ההיבריס, שהוא אבי כל חטאת מאז ינואר השנה ולפחות חלקית אבי הזוועות של 7 באוקטובר, אנחנו מקבלים. אבל יבוא היום והממשלה הזאת, חבריה והעומד בראשה הם שישלמו את המחיר.

נחזור למחדלים המתמשכים בצד האזרחי של המלחמה – הן בהכנות והן בביצוע. חייבים לומר, שהמחדלים הללו רובצים לפתחו של הדרג המקצועי לא פחות מאשר לזה של הדרג הפוליטי. ככלות הכל, אנשי משרד האוצר ומשרד הפנים ומשרד הבריאות ומשרד החינוך – הם שאמורים להכיר את הצרכים והיכולות, הרבה יותר מאשר שרים מקריים, רובם חסרי הבנה מקצועית, הבאים והולכים בקצב מסחרר. הם אלו שהיו חייבים להיות ערים לתרחישי האיומים מצד חיזבאללה, אשר פורסמו בהרחבה שוב ושוב, וליזום את המענה למקרה שיתממשו. אם הם היו עושים זאת, אזי לכל הפחות היו תוכניות שניתן היה לשלוף ולהתאים למתקפת חמאס; היה ידע ארגוני של מה קיים ומה אפשרי ומה נבדק ומה נפסל; היו אנשים שכבר התמודדו עם הבעיות, לפחות באופן חלקי ובאופן תיאורטי. זה לא נעשה, כי אנחנו מדינה של "סמוך" ו"יהיה בסדר", במיוחד בשירות הציבורי. האסון הנוכחי מחייב חשיבה מחדש ומן היסוד: כיצד מדינה בעלת ריכוז מוחות מהטובים בעולם, עם חתני פרס נובל ללא כל יחס לגודל אוכלוסייתה, עם המצאות מהפכניות בכל התחומים – כיצד מדינה כזאת גורמת לכך שהשירות הציבורי שלה ישקף ולו במעט את היכולות המדהימות הללו. הדרך היחידה היא למשוך מקצת מן הכשרונות אל שירות המדינה. זה לא פשוט, אבל חייבים לנסות. בדיוק כשם שלצה"ל היה ברור שהוא צריך להציב תחרות כלשהי למגזר ההיי-טק (ונראה שאחרי המלחמה יוקדשו עוד משאבים לשימור כוח אדם איכותי), כך צריך להיעשות במשרדים האזרחיים החיוניים. לאו-דווקא במשרות הכי בכירות, בהן יש לא מעט אנשי מקצוע טובים, אלא בדרגי הביצוע (מה שקרוי בצה"ל "דרג רבי-הסרנים"). במילים אחרות: הרבה פחות מינויים פוליטיים, הרבה יותר מינויים מקצועיים, בשילוב של שכר ראוי ודרבון לשרת את הכלל. מובן שצריך להיזהר ממצב בו הדרג המקצועי עושה מה שבא לו תוך התעלמות מהדרג הנבחר (ע"ע סר האמפרי), אך ניתן לעשות הרבה כדי לטייב את השירות. כפי שלמדנו בשבועות האחרונים, גם זה בדמנו.

שאלת הטיפול המשפטי במאות אנשי חמאס שנתפסו בשבת השחורה ואחריה, היא סבוכה מאוד מכמה וכמה כיוונים. יש לאסוף כמות עצומה של ראיות, יש להחליט אלו מהן מתייחסות לאיזה מהמחבלים, יש להחליט במה להאשים כל אחד מהם, יש לבחור את החוק לפיו יועמדו לדין, יש לקבוע איזה בית משפט ישפוט אותם, יש להתמודד עם העומס העצום שיטילו משפטיהם, יש למצוא להם סניגורים, יש להבטיח מצד אחד משפט כתקנו ומצד שני למנוע מהם להפוך אותו למשפט ראווה, יש להחליט אלו עונשים לבקש. תומר גנון בכלכליסט וניצן שפיר בגלובס היטיבו לתאר השבוע בעיות אלו. לפני שאעלה כאן הצעה, אני מבקש לעמוד על נקודה אחת שאמרתי כרגע: "יש להבטיח משפט כתקנו". הלב והבטן אומרים: לירות בהם, כאן ועכשיו. אבל מדינת חוק דמוקרטית לא עושה כאלה דברים. כמו שאמרתי כמה פעמים לאורך המלחמה הזאת, ההבדל בינינו לבינם הוא קודם כל בכך שישראל פועלת בצורה חוקית, אנושית ומוסרית. אפשר להביא להם סניגורים מחו"ל (כמו לאדולף אייכמן וג'ון דמיאניוק), כמובן אחרי בדיקה של טיבם, ולשלם להם מכספי המיסים שלא העברנו לרצועה. חוץ מזה, במישור המעשי, אנחנו חייבים לנהל משפטים הוגנים אפילו לגרועים שבפושעים, כדי שמדינות אחרות יסכימו להסגיר אלינו עבריינים; אם אין אמון במערכת המשפט של המדינה מבקשת ההסגרה, אפשר להימנע ממנה. כעת להצעה שלי. לעניות דעתי, רוצחים/אנסים/שודדים נתעבים אלו הם קלף המיקוח שלנו להחזרת החטופים. לא בגלל שמגיע להם לצאת לחופשי ולא בגלל שהם פחות גרועים ממאות מחבלים אחרים שבידינו. ממש לא. אבל כן בגלל שזה יחסוך לנו הרבה משאבים והתחבטויות, בגלל שזה ימנע מהם לנסות להפוך את בית המשפט לקרקס, ובגלל שאחרי שהם בידינו – תהיו בטוחים שצה"ל והשב"כ יכירו כל קמט בפניהם ויידעו בהמשך להגיע להם ולחסל אותם. אם אנחנו כבר משחררים מחבלים – וזוהי דילמה קשה ביותר – עדיף את מי שטרם הורשעו וששחרורם גם יקל עלינו.

א. "כארגון הומניטרי בינלאומי יש לנו תפקיד מתווך ניטרלי... חטיפת שבויים מנוגדת לחוק הבינלאומי, ויש לשחררם מיד. אנחנו מנסים להגיע אליהם, להביא להם תרופות ולהביא מידע למשפחות. התפקיד שלנו הוא אכן לספק סיוע הומניטרי לכל האזרחים שנפגעו מאלימות. בני הערובה הם חלק מאותם אזרחים. אבל כדי שנוכל לעשות זאת, אנחנו צריכים שיספקו לנו גישה וגם פתרון דיפלומטי למרחב הומניטרי שבו נוכל לפעול. "אנחנו פועלים כל הזמן בשטח כדי להשיג גישה. אנחנו מדברים עם חמאס בדרכים שונות ברצועת עזה ומחוצה לה. אנחנו ממשיכים לבצע פעולות, אבל כארגון הומניטרי בינלאומי, אנחנו לא יכולים לכפות את עצמנו עליהם דרך כדורים ופצצות, אלא אם מאפשרים לנו את הגישה הזאת... הניסיון שלנו מראה שמגיעים לתוצאות הטובות ביותר אם הפעולות נעשות בדלתיים סגורות". כך אמרה השבוע דוברת הצלב האדום הבינלאומי, אליונה סיננקו. זה נשמע לי מוכר, ואז נזכרתי מהיכן: הסברים דומים נתן הצלב האדום כאשר נמנע מלהושיט עזרה ליהודי אירופה שתחת השלטון הנאצי. אנחנו ארגון ניטרלי, אנחנו צריכים שיתנו לנו גישה, אנחנו לא יכולים לכפות, אנחנו פועלים בשקט. בלי להיכנס לנושא הסבוך של התנהלות הצלב האדום בשואה, די מחלחל לשמוע שוב את אותם נימוקים/תירוצים כאשר מדובר ביהודים. ב. "מוכרחים אנו לדעת את היסודות, איזה מזימות היו כאן, ואיזה חורבן היה כשהתגרו הציונים ועוררו עלינו את כל גויי הארץ הישמעאלים" – כרוז שראיתי השבוע בבני ברק בנוגע למלחמה. כרוז אחר, באותו הקשר, ציטט את האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי: "כל התועבות שיש היום, הכל בא מהמדינה הציונית, הם עוקרים כל דבר שבקדושה ומגדילים את התועבות... ומזה נתהוו כל הצרות ה' ישמרנו. רואים שכל המלחמה נפתח במקום התועבה וחילולי שבת בעיצומו של שמחת תורה ושבת קודש". גם זה נשמע לי מוכר, ולא רק בשל ההרגל של חרדים מסוימים להתיימר להיות הפנקסנים של הקדוש ברוך הוא, לקבוע בפסקנות מדוע באה צרה זו או אחרת ותמיד להאשים אחרים (מודעה אחרת בבני ברק תלתה את המלחמה בשימוש בפאות ככיסוי ראש). ואז נזכרתי מהיכן: גם בשואה היו חרדים קיצוניים שקבעו נחרצות שהאשמה היא בתנועה הציונית שמרדה באומות העולם. כנראה שכיום זהו מיעוט קטן, אבל די בו כדי לגרום תחושת בחילה עמוקה.