קראתי השבוע מספר מאמרים ופרשנויות בנוגע לעסקת שחרור החטופים, אשר הציגו את יתרונותיה וחסרונותיה, ולא הצלחתי לגבש עמדה. זוהי באמת סוגיה סבוכה ביותר, המערבת חובות אנושיות ושיקולים ביטחוניים, גורלם של יחידים ועתידה של מדינה. בשורה התחתונה, לנוכח העובדה שבכירי מערכת הביטחון המליצו פה אחד לבצע אותה, נראה שלא היה מנוס ממנה. לצד זאת נזכיר, שזה היה היעד הטקטי של חמאס ב-7 באוקטובר: לחטוף אזרחים כדי להביא לשחרור אסירים.
כמה הערות רוחביות. הראשונה: בשנת 2012
הגישה ועדה בראשות השופט המנוח
מאיר שמגר המלצות בנוגע לטיפול העתידי בשבויים ונעדרים. 11 שנים חלפו, ואף לא אחת מממשלות ישראל – והיו לנו לא מעט – טרחה לדון בהמלצות, שלא לדבר על לאמץ אותן ושלא לחלום על ליישם אותן. איש אינו יודע מה נאמר בהן – הן סודיות ביותר – אבל מה שברור הוא, שבישראל כמו בישראל: למה לתכנן אם אפשר לאלתר? למה לחשוב אם אפשר לשלוף? הרי לא מדובר במשהו חשוב כמו מינויים פוליטיים או כספים קואליציוניים, אלא רק בחיי אדם ובביטחון המדינה.
מה שמוביל להערה השנייה. הסכנה של חטיפת אזרחים בידי ארגון טרור הייתה ידועה היטב כחלק מהתרחיש של מלחמה עם חיזבאללה. ולמרות זאת, אף
ממשלה לא גיבשה מדיניות כלשהי של התמודדות איתה. ומכאן להערה השלישית: עד פרוץ המלחמה, לא מינה
בנימין נתניהו מתאם שבויים ונעדרים (ולהזכירכם: בידי חמאס היו אזרחים וגופות עוד לפני 7 באוקטובר), ואז מינה את
גל הירש – מי שהיה מועמד ברשימת הליכוד לכנסת, סניגור אולפנים של נתניהו ומי שבהחלט עלול להישלח לכלא על עבירות מס. כמה הפקרות וציניות בנושא האחרון שבו מותר שיהיו הפקרות וציניות.
נתניהו גם הוביל את מסיבת העיתונאים הלגמרי-מיותרת (22.11.23), בה הוא – יחד עם
יואב גלנט ו
בני גנץ – התייחסו אל העסקה כגמורה ופיזרו הכרזות על המשך המלחמה והבטחות לחסל את
איסמעיל הנייה ו
חאלד משעל. כולם יודעים שפושע המלחמה צמא הדם יחיא סינוואר יעשה הכל כדי לסחוט מאיתנו עוד משהו, להתעלל עוד קצת בחטופים ובמשפחות, להאריך את ההפוגה החיונית שקיבל. שלושת האישים הבכירים ביותר בישראל יכלו או להראות כמה העסקה טובה יחסית (ואז סינוואר ירצה להעלות את המחיר), או להראות כמה הם לחוצים לבצע אותה (כנ"ל), או להבטיח שהנה-הנה היא מתרחשת (כנ"ל). וזה בדיוק מה שקרה. בפעם האחת שהם היו צריכים לשתוק – במיוחד נתניהו – הם פטפטו ורק גרמו נזק.