הרב יונתן זקס המנוח, שהיה הרב הראשי לבריטניה ומחשובי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, מדבר בכמה ממאמריו על ההבדל בין תרבות של בושה לבין תרבות של אשמה. בתרבות מוכוונת-מסורת, בה עושים מה שעושים "כי כך היה תמיד", כישלון בשמירת הכללים גורם בושה. בתרבות מוכוונת-פנים, הנמצאת במצב של תמורה ומקדישה תשומת לב רבה לחינוך, לכישלון נלווית אשמה. היהדות היא תרבות האשמה הראשונה בהיסטוריה, וזה הרבה יותר טוב מכפי שנראה במבט ראשון. בתרבות של בושה, המשיך הרב זקס, "עשיית הרע היא ככתם על האדם. הדרך היחידה של החוטא להחזיר לו את שמו הטוב היא לכסות על הכתם במשהו": לומר שזה לא כל כך נורא, שזה קרה גם לאחרים, שזה טבע האדם. לעומת זאת, בתרבות של אשמה, "יש הפרדה בסיסית בין האדם לבין מעשיו. לא האדם הוא הרע, אלא המעשה. הפרדה זו מאפשרת את הסליחה – מפני שהאדם יכול להתרחק מהמעשה: להודות שנהג שלא כשורה, להביע חרטה, לעשות את כל שביכולתו כדי לתקן, ובייחוד להימנע מחזרה על המעשה כשנקרית הזדמנות נוספת". בנימין נתניהו כנראה מעדיף את הבושה על פני האשמה, וזה בהנחה שהוא חש בושה כלשהי (ותרשו לי להטיל ספק בכך). הוא לא אשם ב-7 באוקטובר: זה הצבא, זה המודיעין, זה ההינתקות, זה הסכם אוסלו. מכונת הרעל שלו מוסיפה: זה המחאה, זה השמאל. "אני אחראי להביא את הניצחון", נתניהו אומר. זו בדיוק האחריות בערבון מוגבל שהוא אוהב: לגזור את הסרט בפרויקט שבמקרה הושלם במשמרת שלו. לכן נתניהו אינו חש שום אשמה, וממילא אינו מודה בכשליו ואינו מביע חרטה. וכפי שאומר הרב זקס, תרבות של בושה היא יוון ורומא הקדומות, לא היהדות.

בישיבת ועדת החוץ והביטחון השבוע טען נתניהו, שמספר הנרצחים ב-7 באוקטובר הוא כמו מספרם מאז הסכם אוסלו. לא משנה שהוא היה ראש הממשלה ב-16 מתוך 30 השנים שחלפו מאז אותם הסכמים אומללים וכושלים. לא משנה שהוא יישם אותם ואף המשיך אותם. לא משנה שהמשמעות האמיתית של דבריו היא, שבזמן שלטונו נרצחו ביום אחד יותר אזרחים מאשר בשלושה עשורים. המטרה ברורה: האשמים הם יצחק רבין ושמעון פרס. בדיוק כמו שאת ההינתקות הוא זורק על אריאל שרון, תוך הסתרת העובדה שהצביע בעדה ועד שבוע לפני ביצוע היה שר האוצר בממשלה שהחליטה עליה. נתניהו לא עצר ב-1993. הוא הלך אחורה ל-1956 והזכיר שדוד בן-גוריון נכנע ללחץ אמריקני. כמו בדרך כלל אצל נתניהו, השקר הגדול נובע מגרעין של אמת. ב"ג אכן נאלץ להורות לצה"ל לסגת מחצי-האי סיני בשל לחצה של ארה"ב, אך פה נגמרת האמת. ישראל יצאה אז למלחמה יזומה, בשיתוף פעולה סמוי עם בריטניה וצרפת, חודש לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב. הלחץ האמריקני והנסיגה הישראלית נבעו במידה רבה מהאיום הסובייטי להשתמש בנשק גרעיני. אין מנהיג בעולם, אולי חוץ מכמה מופרעים, שיכול ליטול על עצמו את האחריות לסכנה של מלחמה גרעינית. חוץ מזה, נתניהו לא טרח לומר שבן-גוריון דחה את לחציה של ארה"ב באחת הנקודות הגורליות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. ערב הקמת המדינה, קראה ארה"ב לדחות את ההכרזה ולהעביר את ארץ ישראל למשטר נאמנות בינלאומי. משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חזר מביקור בוושינגטון, דיווח לב"ג והציע להיענות לדרישה האמריקנית. ב"ג אמר לשרת, שעליו למסור את הדיווח במלואו להנהלת הסוכנות – למעט המשפט האחרון; שרת נענה. ב"ג היה האיש שהחליט להקים את המדינה, גם בניגוד לעמדתה של ארה"ב וגם למרות שיגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל של ההגנה, אמר שהסיכוי להדוף את פלישת צבאות ערב הוא 50:50. יש לי תחושה, שאם נתניהו היה צריך להחליט באותה נקודה, הוא היה דוחה את ההכרעה ואולי מקים ועדה, או במילים אחרות: במשמרת שלו ישראל לא הייתה קמה. כמה עזות מצח צריך האדם שבמשמרת שלו נחת על העם היהודי האסון הגדול ביותר מאז השואה, כדי לרמוז שהוא עולה על האדם שבמשמרת שלו העם היהודי חולל נס והגשים שאיפת גאולה בת 2,000 שנה.

במסגרת ההשוואות לימים שלפני 90-80 שנה, כדאי לשים לב לעוד נקודה. יהודי ארה"ב חטפו ישר לפנים אגרוף אדיר של אנטישמיות, למרות שרבים מהם חשבו שהצליחו להיטמע בחברה האמריקנית באמצעות הידמות לנוצרים ונישואי תערובת, בעיקר במסגרתה של התנועה הרפורמית. לאנשי השמאל שביניהם ההלם כפול: הם גילו – כפי שאומרים במפורש כמה מהם – שאין להם חברים באגף הפרוגרסיבי והליברלי, משום שהללו נגועים באנטישמיות כמו הימין הקיצוני. מבחינת הלם ההתפכחות, זה מה שקרה ליהודי גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. תנועת הרפורמה נולדה שם, עם בתי כנסת וסדרי תפילה שהועתקו מהכנסיות, עם קשר רופף – אם בכלל – למצוות היהדות, עם התבוללות נרחבת. באו הנאצים והבהירו: יהדות היא גזע ודם, יהודי נשאר יהודי, ויהודי שמנסה להתבולל הוא עוד יותר מסוכן מיהודי גלוי. ברור שאין בכלל מה להשוות את ארה"ב של 2023 לגרמניה של 1933, כשם שלא ניתן להשוות את הקהילות היהודיות בשני המקומות ובשתי התקופות. אבל חשוב מאוד לזכור, כי אם הייתם שואלים יהודי סביר בגרמניה של אז, האם ייתכן שהמדינה תרדוף אותו ותחרים אותו ותשדוד אותו ותגרש אותו ותרצח אותו, תשובתו הייתה "ניין!" מוחלט. ואם הייתם שואלים כל בן תרבות סביר מחוץ לגרמניה, האם ייתכן שמדינה כלשהי – ובמיוחד מולדתם של גתה ושילר ובטהובן – תרדוף ותחרים ותשדוד ותגרש ותרצח, הייתם מקבלים "לאו" מוחלט במגוון שפות. סיבה מרכזית לכך שהעולם והיהודים לא האמינו בזמן אמת לדיווחים על השואה הייתה, שהיה זה אירוע חסר תקדים ולכן לא ניתן היה להעלות על הדעת את התרחשותו. כעת יש לעולם וליהודים 6 מיליון תקדימים, שבכמה מובנים אף חזרו על עצמם ברחבי תבל – וב-7 באוקטובר היו היבטים שלהם שחזרו על עצמם בישראל. אך גל האנטישמיות של החודשיים האחרונים מוכיח, אולי בצורה אבסורדית מאין כמותה, שהמקום הבטוח ביותר ליהודים (והכל יחסי) הוא דווקא ישראל. כן, נכשלנו בצורה איומה במשימה לשמה הוקמה המדינה; אבל גורלנו בידנו ויש סיכוי שנוכל בעצמנו למנוע את הפעם הבאה.

אם תהיה הפקת לקחים רוחבית מן הכשלים הרבים של ערב המלחמה וניהולה, אחד מהם חייב להתייחס לאיוש משרות בכירות בשירות הציבורי – הן האזרחי והן הצבאי. אם לתמצת במשפט אחד: לא עוד יוסי שלי ולא עוד אהרון חליוה. שניהם קיבלו תפקידים בכירים מאוד וחשובים מאוד למרות העדר כישורים מתאימים ושניהם נכשלו בצורה קשה. שלי היה מנכ"ל עיריית באר שבע, מנכ"ל החברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי, יו"ר איסתא, מנכ"ל קבוצת התשתיות האחים יעקובי, שגריר ישראל בברזיל ומנכ"ל רשות הדואר. אף אחד מן התפקידים הללו לא הכשיר אותו לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, החייב להיות בעל יכולת ניהולית ברמה הגבוהה ביותר. חוסר התאמתו זועק לשמים מאז תחילת המלחמה, כאשר שלי אמור היה לשמש כגורם המתכלל של פעילות הממשלה במישור האזרחי, ונכשל בכך לחלוטין. דומני שלא צריך אפילו להציג את הראיות לכך. חליוה היה ראש אגף המבצעים, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, מפקד עוצבת האש, מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד בה"ד 1 ועוד. מה הוא לא היה אפילו יום אחד? איש מודיעין. למעשה, כמעט כל ראשי אמ"ן לא שירתו לפני כן בתפקיד מודיעין כלשהו – לא בצד האיסוף, לא בצד המחקר ולא בצד הפיקוד. נכון, לצידם משרתים קצין מודיעין ראשי, ראש חטיבת המחקר, מפקד 8200 ואחרים. אך בעוד שלכולם ברור שמפקד חיל-האוויר חייב להיות טייס ומפקד חיל-הים חייב להיות חובל, משום מה כולם חושבים שאגף המודיעין הוא עסק לחובבנים. נזכיר עוד, כי ראשי המוסד והשב"כ תמיד באים מתוך הארגון; אין שום סיבה שאמ"ן יהיה שונה. במישור האזרחי, המסקנה חייבת להיות: לא עוד מינויים פוליטיים של מי שאינם עומדים בתנאי סף של הכשרה וניסיון. אין בעיה למצוא מספיק אנשים כאלה המזוהים עם המפלגה השלטת ולהעמידם בראש משרדי הממשלה. במישור הצבאי, המסקנה חייבת להיות: בראש האגפים יעמדו מי שצמחו בהם ומבינים את עבודתם. זה נכון למשל גם לגבי אגף כוח האדם, שכן מנהל משאבי האנוש במעסיק הגדול ביותר בישראל הוא כיום לוחם ולא מנהל. ואתם יודעים מה? בכלל לא יזיק אם במטה הכללי יישבו גם מומחים בניהול וכספים. בקיצור: שאת המדינה ואת הצבא ינהלו מקצוענים.

הממשלה אישרה השבוע תקציב לחמש שנים למנהלת תקומה, האחראית על שיקום יישובי עוטף עזה. סליחה על הציניות, אבל למה לכל כך מעט זמן? תרשו לי לשער, שזה יקח לפחות כפול. איך אני יודע? לפי התקדים של ההינתקות, שהייתה תוכנית יזומה של ממשלת ישראל ולא תוצאה של מתקפת פתע מצד אויביה, ואשר נגעה ל-10,000 איש בלבד ולא ל-100,000 כמו כעת. למרות זאת, הטיפול במפונים היה כישלון אדיר, חלקם הגיעו ליישובי קבע רק לאחר עשר שנים ורבים מהם איבדו לזמן ממושך את מקורות פרנסתם. אז למה שכעת זה יהיה מהיר יותר? חוץ מזה, החלטה זו עצמה כבר מלמדת על החידלון. שאלתי השבוע יזם נדל"ן גדול, שבנה מאות רבות של דירות, כמה זמן היה לוקח למגזר הפרטי לשקם את יישובי העוטף. הוא השיב בלא היסוס: שנה וחצי. היזם הסביר, שממילא העניקו לשיקום היישובים פטור מהליכי התכנון והבנייה – שהם הגורם המעכב מספר אחת בתחום הנדל"ן בישראל – ולכן אפשר להתחיל לבנות מיד. "הייתי לוקח את חמש החברות הכי גדולות בישראל, נותן לכל אחת מהן כמה יישובים, ואומר: תבנו ותגישו את החשבון", הוסיף (והוא אינו משתייך לאחת מחמש החברות הללו). תוספת שלי: נכון, אלו כספי ציבור בסכומי עתק וצריך לנהוג באחריות. אפשר להצמיד לכל יישוב מפקח מקצועי שיקבע בזמן אמת מה לאשר ומה לא, ולשים מעליו שלושה מפקחים שיהוו סוג של ועדת ערר. ברוח האחדות וההתנדבות הנפלאה של החודשיים האחרונים, מותר לקוות שכולם יפעלו בצורה מקצועית ובלי רצון לרמות את המדינה ולהאריך את סבלם של המפונים. אבל זה כמובן לא יקרה, כי עוד לא נולדו הפקיד והפוליטיקאי שיוותרו על השליטה והכוח לטובת העניין ולמען האזרחים.

אני חוזר לסוגיה של מחבלי חמאס שבידי ישראל מאז 7 באוקטובר, כולל מיום הטבח עצמו וכולל מי שנטלו חלק בפשעי המלחמה של הארגון. ציינתי כאן את הבעיות העצומות שבהעמדתם לדין ופרופ' יובל אלבשן סקר זאת בכתבה נרחבת בידיעות אחרונות. אני מבקש להציף עוד כמה נקודות שהעלה באוזני סניגור מוביל, המשרת במילואים כקצין בכיר במערך הייעוץ המשפטי לצה"ל. "זה יהיה אסון למערכת המשפט של ישראל", אומר האיש. "יהיה צורך לנהל חלקים נרחבים מהמשפטים הללו בדלתיים סגורות, גם משום שיעלו שם אמצעים ושיטות של השב"כ וגם בשל עבירות המין שהם ביצעו. יצטרכו להביא סניגורים מחו"ל, שלא יראו את עצמם כפופים לכללים ולצנזורה, והם ייצאו החוצה ויגידו שעלו באולם עדויות מסמרות שיער על האופן בו הוציאו הודאות ממרשיהם. יהיו כאן 100% הרשעה, בלי אף זיכוי. ומה אחר כך? 200-100 גרדומים? או שהם יישבו בכלא על חשבוננו ויחכו לעסקה הבאה? אבל לצערי, אין מוקש שהמערכת שלנו לא עולה עליו". שיהיה ברור: בן-שיחי ממש לא חס על הפושעים הברבריים הללו. אבל הוא כן חושש מאוד לתדמיתן של ישראל ושל מערכת המשפט שלה, אשר בימים כתקנם זוכה לכבוד בינלאומי רב – בין השאר דווקא בשל ההוגנות בה היא מטפלת אפילו באויבי המדינה. המסקנה שלו זהה לשלי: צריך להודיע לחמאס שהוא יכול לקבל בחזרה את החיות הללו תמורת החטופים – ורק אותם. אחר כך ישראל כבר תדע להגיע אליהם ולסגור את החשבון איתם.