מלחמת חרבות ברזל היא בעלת חשיבות עליונה לעתידה של מדינת ישראל, אשר בלא הרתעה ממשית מול אויביה – מרחפת מעליה סכנה קיומית ממשית ומיידית. ואילו גל האנטישמיות העולמי המלווה את המלחמה הוא בעל חשיבות עליונה הן לעם היהודי בתפוצות והן למדינתו. למרות שכולנו טרודים בחיסול חמאס, באיום של חיזבאללה ובסכנות מצד אירן ויתר שלוחיה, חובה להקדיש תשומת לב – גם ברמת מקבלי ההחלטות – לאנטישמיות וסכנותיה. המלחמה נתנה תירוץ חדש לשנאה נושנה, המאחדת את הקצוות ההזויים ביותר של הימין והשמאל. מדובר במאות ואלפי אירועים בכל רחבי העולם, כולל – וזה הכי חמור – במדינות המערביות הדמוקרטיות ביותר, כמו ארה"ב ובריטניה. לא כאן המקום לרדת לשורשיה של התופעה; די אם נאמר, שיש לנו הרבה יותר מדי ניסיון שנרכש בהרבה יותר מדי דם, מכדי שנוכל לזלזל בה ובהשלכותיה. תאמרו: יהודי הגולה תמיד יכולים לעלות ארצה. נכון שזהו חזון הגאולה, אבל אנחנו עוד לא שם, ולא בטוח שהוא עדכני למאה ה-21. ראשית, זכותם של יהודים לגור בכל מקום שירצו בלא שיידחפו החוצה. שנית, לא בטוח שישראל שאחרי 7 באוקטובר היא האפשרות המושכת ביותר. שלישית, מבחינתה של ישראל יש חשיבות רבה להשפעתה של יהדות התפוצות במדינות מושבה, במיוחד בארה"ב. בלא תמיכה כזאת, עלולים ציבורים ואף ממשלות להחרים את ישראל, וחרם נרחב יכול לסכן משמעותית את כלכלת המדינה. חשוב לדעת: האנטישמיות איננה קשורה למשהו שישראל והיהודים יעשו או לא יעשו. היא שם כי היא שם, כי היא תמיד הייתה שם וכנראה תמיד תהיה שם. אבל אין זה אומר, שאנחנו – כפרטים, כחברה, כעם, כמדינה – פטורים מלהתמודד עימה. האנטישמיות היא כמו מחלת הסרטן: גם אם לא תמיד אפשר להצביע על הגורמים, ברור שיש להילחם נגדה. וכמו הסרטן, היא עלולה לשלוח גרורות ולהיות קטלנית אם לא תאובחן ותטופל בכל ההקדם האפשרי. כיהודים, כמדינת היהודים – המשימה הזאת חייבת להיות בצמרת סדר העדיפות שלנו.

תראו את התגובות של אדריכלי ההפיכה המשטרתית להדלפה ולפיה בג"ץ יפסול ברוב של שמונה מול שבעה את ביטול עילת הסבירות. שמחה רוטמן קורא לשופטי בית המשפט העליון להתחבר לרוח האחדות ולהימנע מיצירת מחלוקת בלתי נדרשת. יריב לוין סבור שאין זה מן הראוי לפרסם תוך כדי מלחמה פסק דין שנוי במחלוקת, "בעת שבה כולנו משוועים לאחדות". ואילו בצלאל סמוטריץ' מתריע שפסילת חוק יסוד "במחטף וברוב דחוק, מצערת ומעמיקה עוד יותר את הפילוג והמחלוקות... כפי שהכנסת לא מקדמת כעת חוקים שבמחלוקת, כך ראוי ומצופה משאר מוסדות השלטון". אפילו בקני המידה הייחודיים של פוליטיקאים, זהו מפגן בל-יאמן של שקרנות וצביעות. נתחיל מזה שלוח הזמנים לפרסום פסק הדין נובע מהחוק: לשופטים פורשים יש שלושה חודשים לפרסם פסקי דין, המסתיימים ב-12 בינואר במקרה של ענת ברון וב-15 בו לגבי אסתר חיות. שנית, רוב של שמונה מתוך 15 שופטים הוא 53% - בדיוק כמו הרוב של 64 ח"כים שאישר את ביטול עילת הסבירות. שלישית, ב-1996 ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס ברוב של 50.5% מול 49.5%. אבל הכי מקומם זו הקריאה לאחדות. נניח בצד את זה שהיא באה מתוך ממשלה שהעומד בראשה סירב לצרף אליה שתי סיעות אופוזיציה גדולות. נניח בצד את זה שהיא באה מפיו של שר האוצר המעביר מיליארדים קואליציוניים בעיצומה של המלחמה. אתם מדברים על אחדות וקרע? אתם, שיצרתם במו ידיכם את הפילוג הנורא ביותר בתולדות המדינה, אשר לפי כל הסימנים עודד את חמאס לצאת למתקפה? אתם? אין לכם שום טיפה של בושה? אין לכם אף שמץ של אמת?

איש אינו יודע כמה תעלה מלחמת חרבות ברזל, במישרין ובעקיפין. זה כמובן תלוי בשאלות כמה זמן היא תימשך, האם תיפתח מלחמה גם נגד חיזבאללה, האם הסיוע האמריקני יאושר בקונגרס ומה יהיה היקף הנזקים בנפש וברכוש. מה שברור הוא, שאנחנו מדברים על עשרות מיליארדי שקלים ואולי אף מעל 100 מיליארד שקל. כדי שנבין את הפרופורציות: התקציב המקורי לשנה היוצאת היה 610.7 מיליארד שקל, ולשנה הנכנסת – 653.7 מיליארד שקל. איך מכסים סכומים כאלה? יש ארבע דרכים אפשריות. האחת: ליטול הלוואות. זה יהיה יקר, כי הריבית בכל העולם גבוהה, ואם דירוג האשראי של ישראל יירד – זה יהיה עוד יותר יקר. השנייה: להגדיל את הגרעון. זה מסוכן, כי בכך המדינה מתקרבת לסכנה שלא תוכל לפרוע את חובותיה, ובכל מקרה – בסופו של דבר גם את הגרעון צריך לכל הפחות להקטין. השלישית: לקצץ בהוצאות הממשלה. המשמעות היא פגיעה קשה בשירותים לציבור, פיטורי עובדים והפחתת התקשרויות עם ספקים חיצוניים. הרביעית: להעלות מיסים. קשה מאוד לעשות זאת כאשר מאות אלפים נמצאים במילואים ועקורים מבתיהם והמצב הכלכלי חמור ממילא. בקיצור: צריך לבחור בין שורה של אפשרויות רעות, והדבר הנכון הוא ליצור תמהיל שלהן, כך שיהיה קצת מכל רע ואיכשהו הנטל יתחלק. אבל השבוע הכריז בנימין נתניהו, שהוא מתנגד להעלאת מיסים. בטווח המיידי הוא צודק, מהסיבות שעליהן עמדתי קודם. אבל נתניהו נשמע קטיגורי, וזה כבר בעייתי. המדינה היא ישות אמורפית; מי שמתחזק אותה הוא אזרחיה, בשר ודם. אם הם לא ישלמו, אז מי כן? כיצד ייפרעו ההלוואות? כיצד יכוסה הגרעון? כיצד ימומנו השירותים? הבשורה הטובה היחידה שניתן לחלץ מההכרזה הזאת של נתניהו, היא שמדובר בכלכלת בחירות – כלומר, גם הוא מבין שאין מנוס מהליכה אל העם לאחר המלחמה.

עוד משהו על נתניהו והבחירות. לפי כל הסימנים, המוטו של נתניהו – בין אם בניסיון לשרוד לאחר המלחמה ובין אם בהליכה לקלפי – יהיה שרק הוא יכול למנוע הקמת מדינה פלשתינית ואת הפיכת חמאסטן לפתחסטן (ביטוי שלו). יאיר לפיד, בני גנץ, אולי אפילו אביגדור ליברמן – הללו ייכנעו ללחץ האמריקני והבינלאומי, יעניקו לרשות הפלשתינית תפקיד בעזה שאחרי חמאס, ואף יקרבו את הקמתה של מדינה פלשתינית. זה יהיה הטיעון. במקום להתווכח עם הטענה במישרין, בואו נעשה משהו שנתניהו לא אוהב: נדבר על עובדות. אז ככה. נתניהו אומנם ירש את הסכמי אוסלו, אך יישם אותם והרחיב אותם בהסכם וואי ובהסכם חברון; והוא גם זה שב-2009 הביע תמיכה (מסויגת ככל שתהיה) בהקמת מדינה פלשתינית. נתניהו תמך בהינתקות בכל ההצבעות שקדמו לה והתפטר מן הממשלה רק שבוע לפניה. נתניהו הכריז שאירן גרעינית היא סכנה קיומית, אבל במשמרת שלו הפכה אירן למדינת סף גרעינית. במשמרת של נתניהו הפך חיזבאללה לאיום החמור ביותר על ישראל. ובמשמרת שלו חמאס התעצם והנחית על העם היהודי את האסון הכבד ביותר מאז השואה. לא מדובר באירוע אחד או שניים שהתרחשו בתוך שנה-שנתיים. מדובר בכשלונות חמורים ביותר בסוגיות הביטחוניות החשובות ביותר במשך 15 שנה. ישראל של 2023 מאוימת כפי שלא הייתה מעולם: מצד המרצחים של חמאס, מצד הטילים של חיזבאללה, מצד הכמעט-גרעין של אירן. נתניהו נכשל לחלוטין במשימה מספר אחת של ראש ממשלת ישראל: לשמור על ביטחון המדינה ותושביה. ועכשיו הוא רוצה שנאמין שרק הוא ימנע את הסכנה הגדולה הבאה – מדינה פלשתינית. באמת אין גבול.

אמרה אמריקנית ידועה קובעת: Fool me once – shame on you; fool me twice – shame on me. דהיינו: מי שנופל פעמיים בפח של אותו אדם, יכול לבוא בטענות רק לעצמו. האם זה מה שקורה לבני גנץ עם בנימין נתניהו? הרי נתניהו כבר רימה אותו בממשלת האחדות של 2020, ולמרות זאת הוא חזר לממשלה בשבוע הראשון של המלחמה – וכעת גנץ מצפה מנתניהו לקיים את ההסכם עימו ולמנוע את אי-הארכת כהונתה של נציבת השב"ס, קתי פרי, בידי איתמר בן-גביר. הערה בסוגריים: כל השיטה הזאת, של מינוי בכירים ביטחוניים לשלוש שנים עם אפשרות לשנה רביעית, צריכה לעבור מן העולם (נדמה לי שגם הייתה הצעת חוק כזאת בשנים האחרונות). אם אותו בכיר כושל או חלילה מושחת – צריך להיות נוהל שיאפשר להדיח אותו (תוך מניעת פוליטיזציה ושרירותיות). ואם הוא מוצלח, למה שיצטרכו הוא והארגון להיות במתח ואולי להתרפס בפני השר הממנה? סגור סוגריים. טענתו של בן-גביר, לפיה ההסכם בין הליכוד למחנה הממלכתי אינו מחייב אותו, היא הבל ורעות רוח. הוא וחברי מפלגתו הצביעו בעד צירופם של גנץ וחבריו וידעו היטב שזהו אחד התנאים. אבל לא בן-גביר יחמיץ הזדמנות להפגין את בריונותו (כולל בהתקפות אישיות גסות על גנץ) ולנקום על סילוקו ממוקדי ההכרעה הצבאיים. בן-גביר גם יודע היטב שנתניהו צריך אותו הרבה יותר מאשר את גנץ, כי הוא יכול להפיל את הממשלה, בעוד גנץ הוא יריב מסוכן ממנו כדאי להיפטר בהקדם האפשרי. נתניהו, כמו נתניהו, צפוי להעדיף את האינטרס הפוליטי שלו על פני טובת המדינה, גם בעיצומה של מלחמה (בדיוק כשם שאמש נכנע ללחציהם של בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' וביטל דיון בקבינט המלחמה על "היום שאחרי"). ואילו גנץ, כמו גנץ, יבלע את הרוק וימשיך הלאה לטובת המדינה. בהנחה שזה מה שיקרה, אחרי הדחיינות הרגילה של נתניהו, נקבל עוד הוכחה מדוע האיש חייב ללכת.

הנשיא יצחק הרצוג אמר השבוע: "האויב רואה את מאבקי האגו והניגוחים הפוליטיים על היום שלפני ועל היום שאחרי. הוא חוגג בכל פעם שהמחלוקת מפלגת אותנו. אני מבקש להביא את תחינתם של מאות משפחות שכולות, חיילינו בחזית, והמוני בית ישראל בעורף ולקרוא לכולם: בואו נחדול מהמאבקים הפנימיים בשעת המערכה הקשה. מי שמחזיר לשיח של שישה באוקטובר פוגע בביטחון ובמאמץ המלחמתי. אני פונה באופן ישיר להנהגה, לכל הפועלים במערכת הפוליטית והציבורית, ודורש לחדול. אם לא למענכם, למען חיילינו וילדנו שבחזית. למען שלומם וביטחונם. תתאפקו עוד קצת עם המסרים הפוליטיים, עם הקמפיינים". צודק לגמרי, כשם שצדק בהתרעותיו מפני סכנות הרפורמה המשפטית (תזכורת: הרצוג אמר שהוא קורא דוחות מודיעיניים ולפיהם האויב מחכך את ידיו בהנאה). הבעיה היא, שהפוליטיקאים עושים פוליטיקה כי זה האופי שלהם. הם יוצרים מחלוקות כי זו זכות הקיום שלהם. והם תמיד יסבירו שהכל כמובן מתוך דאגה למדינה ולאזרחיה. כולם יודעים שלמלחמה יהיו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. נניח שבנימין נתניהו היה מודיע שיפרוש אחריה; מיד היה מתחיל מאבק ירושה בליכוד ואילו יתר המפלגות היו בוחשות בשאלת הממשלה העתידית. נניח שהוא היה מודיע שיהיו בחירות; הקמפיין היה מתחיל מיד. ואילו כאשר נתניהו משדר שהוא לא הולך לשום מקום, חלק ניכר מזמנו מוקדש לפוליטיקה וכך ממילא גם זמנם של יתר השחקנים. קשה מאוד למצוא בצמרת הישראלית, משני הצדדים, מנהיג אחראי שבאמת שם את הפוליטיקה בצד. אולי בני גנץ, אבל גם הוא צריך לעסוק בשאלה האם ומתי לפרוש מהממשלה. כנראה גדי איזנקוט, שהוא בעצם לא ממש פוליטיקאי, ושמותר להניח שאסונו האישי רק חידד עוד יותר את הפטריוטיות האמיתית שלו. וחוץ מזה? חבורה של אנשים קטנים.