גם כשגבר נושא אישה, הוא מתחייב לה בעשרה דברים ואחד מהם הוא: לפדותה אם נשבית. מי שקיים את החובה הספציפית הזו היה דוד המלך. בעוד הוא עסוק עם בלגן פלישתי בחלק אחר של הארץ, אחינועם ואביגיל – שתיים מנשותיו – השתכנו בעיר צקלג. העמלקים שחיו בסביבה ניצלו את העדרם של המלך וצבאו, עלו על העיר, שרפו אותה עד היסוד ולקחו את כל הנשים והילדים בשבי. כשחזר דוד לעיר שרופה וריקה, הוא החליט לצאת למרדף אחרי גדוד העמלקים. הם תופסים בדרך נער מצרי, עבד של אחד החוטפים. הוא מכוון אותם למקום החניה של הגדוד העמלקי, שם הם צופים נדהמים בחגיגות הנלהבות עם השלל שנלקח מצקלג (הנשים, ניתן להניח במידה סבירה של ביטחון, היו חלק בלתי נפרד מהשלל). יתרון ההפתעה עומד לצד דוד ואנשיו והם מתחילים להרוג בבוזזים החוגגים עד שהנותרים נסים על נפשם, מותירים מאחוריהם את הרכוש כמעט בשלמותו ונשים פגועות אבל לפחות חיות. אבל סיפורי הצלה מרהיבים סטייל מארוול, גם אם סופרו אודות אבותינו ומלכי ישראל בתנ"ך, לא היו הדרך העיקרית להתמודדות של עם ישראל בפדיון שבוייו. בשנות הגלות של העם היהודי מארצו, כל מה שיכלו מנהיגי הקהילות היהודיות לעשות היה לאסוף כסף – כופר – תמורת השבויים, או לשכנע קהילות אחרות, עשירות יותר, שיסייעו כשהגיעו שבויים לפתחן. בגניזת קהיר, למשל, נתגלו התכתבויות של הרמב"ם עם קהילות שונות שעניינן פדיון שבויים – כמה שבויים יש ואיפה, וכמה כסף דרוש כדי לפדותם. ביניהן השתמרה גם קבלה החתומה בכתב ידו של הרמב"ם עצמו על סכום שנתרם לטובת פדיון שבויים, כאשר הקבלה מפרטת, כי התורם קיבל את הכסף ממכירת רכושו. השבויים שנפדו על-ידי הקהילות במצרים לא היו חבריהם ובני משפחתם של אלה שתרמו את הכסף לפדיונם, אלא "סתם" יהודים שהגיעו בדרך כלל ממקומות רחוקים מאוד כמו מסופוטמיה ודרום אירופה. הם נשבו על-ידי שודדי ים או שודדי דרכים והובאו לערים הגדולות בצפון אפריקה כדי להציגם למכירה. התחושות הקשות של השבויים לא היו זרות לבני הקהילות היהודיות באשר הן. גם אם לא חוו את החוויה על בשרם, כולם גדלו וחונכו על סיפורי הגלות – החל מגלות מצרים, דרך גלות בבל ומאוחר יותר חורבן הבית השני ואיתו סיפורי האימה אודות שיירות השבויים שנלקחו לרומא. השבויים היהודים היו אחיהם, ומצווה גדולה הייתה לפדות אותם, גם בדמים מרובים. וגם אם לא ידעו מי הם. היו מקרים בהם המאמץ לפדיון השבויים היה לשווא – הם היו חולים ופגועים מתלאות הדרך ומהתעללויות פיזיות שעברו, ומתו מהר מאוד. לעומת זאת בפעמים אחרות, שחרורם עזר להפריח קהילות חדשות או להעלות את קרנן של קהילות קיימות.

דורות שחונכו לחשיבותה של מצוות פדיון שבויים יצרו ספרות אגדות ענפה בנושא. כזה היה, למשל, סיפורם האגדי של "ארבעת השבויים". ארבעת השבויים היו לפי האגדה ארבעה חכמים שיצאו מבבל או מהעיר בארי שבאיטליה (תלוי את מי שאלתם). ספינתם נקלעה למארב של ספינת פיראטים בים התיכון והם נלקחו בשבי. בתקופה ההיא, שלהי תקופת הגאונים בבל וכ-150 שנה לפני שנולד הרמב"ם, המרכז הרוחני היהודי העיקרי היה בבבל. היהודים בקהילות צפון אפריקה, איטליה וספרד היו תלויים מבחינה דתית כמעט לחלוטין בחכמים שישבו בבבל ובפסקי ההלכה שלהם, שהגיעו במקרה הטוב באיחור של מספר חודשים. הפיראטים לא נפטרו מכל השבויים בבת אחת, אלא הציעו את מרכולתם האנושית בנקודות שונות בהן חנו במסעם. כך נפוצו ארבעת החכמים שנשבו בקשת גאוגרפית רחבה מאוד – ממצרים במזרח, דרך מרוקו ועד ספרד במערב. בכל אחד מהמקומות שהגיעו אליהם ופדו אותם, הם עזרו לבסס מרכז רוחני עצמאי. לספרד הגיעו ר' משה בן חנוך ובנו, שאף הוא נקרא חנוך. הם נפדו בדמים מרובים על-ידי קהילת קורדובה, שהייתה בזמנו קהילה קטנה ומתפתחת. איש בקהילה לא ידע מיהם השניים לבושי הבלויים, ובכל זאת לא היססו כשנדרשו לשלם סכום גבוה בהרבה ממה שהקהילה יכולה הייתה להרשות לעצמה. דבקותם במצוות פדיון השבויים השתלמה עשרות מונים: מאוחר יותר הבינו במי מדובר ור' משה מונה לעמוד בראש הישיבה שהוקמה בעיר. עם הזמן קורדובה הפכה למרכז תורני חשוב ומשמעותי ופריחתה, לצד קהילות נוספות באזור, הייתה חלק בלתי נפרד מתור הזהב של יהדות ספרד. אבל המציאות לא הייתה פשוטה כל כך. המאמצים היהודיים לשחרר את שבוייהם בכל מחיר היו פרצה קוראת לגנב, והיה ברור לחכמים כי הדבר עלול לעודד שבי של בני ישראל דווקא. לכן, תוקנה על-ידי חז"ל התקנה הבאה: "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". התקנה הזו, שאומרת שאין לשלם עבור פדיון השבויים יותר משווים בשוק, דרשה מהעם לבחור בראש במקום בלב – להעדיף את האסטרטגיה השכלית, זו המביאה בחשבון את טובתו של כלל העם לטווח הרחוק, על פני הלב הנצבט למראה עיניה של אם שבויה או דמעותיו של ילדה. אלא שלא תמיד קיימו את התקנה הזו ככתבה וכלשונה. הגמרא כבר מספרת על ר' יהושע בן חנניה שפדה מידי הרומאים תינוק (האם התינוק נשבה לבדו או יחד עם משפחתו שנשארה בשבי? הגמרא לא מספרת לנו על זה). כשהשחרור נתקל בקשיים, הוא הכריז: "איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו". ואכן, הגמרא מספרת שהוא שילם ממון רב מאוד על התינוק, הרבה יותר משוויו. האם היה זה בשל סכנת חיים שביטלה את התקנה הזו, או כי הוא ידע שהתינוק הזה יכול לגדול להיות מנהיג? לא ברור. בכל מקרה, לפי הסיפור התינוק המשוחרר גדל להיות ר' ישמעאל, שהיה לכהן גדול ולאחד מעשרה הרוגי מלכות.

מי שכן דרש לקיים את התקנה הזו על עצמו היה המהר"ם מרוטנבורג. המהר"ם נולד בשם מאיר בן ברוך בשנת 1220 בעיר וורמייזא שבגרמניה (כיום וורמס). וורמייזא הייתה עיר פסטורלית בעלת היסטוריה יהודית עשירה – יצאו ממנה גדולי עולם שתורתם היוותה בסיס איתן ליהדות אשכנז דורות אחר כך, אבל היא גם ידועה בטבח הנורא שנרך בתושביה היהודים ובחורבן הרובע היהודי כמאה שנה אחרי מותו של המהר"ם. בנערותו נסע ר' מאיר ללמוד אצל גדולי התורה בצרפת וכשחזר לגרמניה הפך עד מהרה להיות הסמכות הרבנית הראשית של יהדות אשכנז. בערוב ימיו התגברו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה, והוא, שהאמין כי כל יהודי חייב לעשות בפועל כל שביכולתו כדי להגיע לארץ ישראל, יצא למסע הקשה. אלא שהחוק הגרמני באותה תקופה אסר על יהודים לצאת מגבולות גרמניה. הוא נתפס באיטליה והועבר לידי השלטונות הגרמניים. המהר"ם נכלא במבצר בעיר אנזיסהיים, למגינת ליבם של תלמידיו (החשוב שבהם היה הרא"ש – רבינו אשר) ובני משפחתו. הקהילה היהודית רצתה כמובן לפדות אותו – הוא היה מנהיגם הבלתי-מעורער – וככל הנראה אף החלו באיסוף הכסף בפועל. אלא שהשליט הגרמני דרש כופר מופקע, והמהר"ם – אולי בתקווה לשחרור מאוחר יותר תמורת סכום הוגן יותר – ציווה עליהם לא לשלם את הכופר. שנים מעטות אחר כך הוא נפטר בבית הכלא, כשהוא משאיר אחריו את פירושיו שכתב בתאו שבמבצר, לאחר שסופקו לו (לא בלי מאבק) קולמוס וקלף שיוכל לכתוב עליהם. גם לאחר מותו, השלטונות הגרמניים לא הסכימו לשחרר את גופתו לקבורה יהודית. רק 14 שנים אחר כך הגיע יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן ושילם הון תמורת שחרור הגופה. הוא נקבר לצידו של המהר"ם בבית הקברות בוורמייזא עיר הולדתו, שם נשתמרו עד היום המצבות הצמודות על קבריהם שמספרות חלק מהסיפור הזה. סיפורו של המהר"ם היה רק אחד מיני רבים. באירופה הנוצרית היהודים אולי לא נמכרו לעבדות או לקרבות ראווה אכזריים מול אריות וגלדיאטורים, אבל הם המשיכו להילקח בשבי ולהיכלא במצודות ובבתי כלא אימתניים, פעמים רבות ללא משפט הוגן או ללא משפט כלל. פנקסי הקהילות מכל רחבי אירופה עמוסים בהערות על נסיונות שחרור דיפלומטיים, תיעוד תפילות לשחרורם של האסירים או שורות בספרי חשבונות שמציינות סכומים שהופנו ל"פדיון שבויים". ההצלחות, ככל הנראה, היו מעטות.

שנים רבות מאוחר יותר, עם הכיבוש הבריטי בארץ, פדיון השבויים קיבל תפנית חדה בצביונו – לא עוד תשלומי כופר (או שוחד לפקידים עות'מאנים). האסורים בבתי הכלא הבריטים היו עכשיו עם זיקה צבאית – חברי המחתרות והלוחמים לשחרור הארץ. לצד נסיונות (כושלים בעיקר) דיפלומטיים, חזרו אט-אט בני היישוב והפעילים המחתרתיים לדרכם של אבותיהם מימי התנ"ך ועצמאות ממלכת יהודה – הדרך הצבאית. ב-4 במאי 1947 פשט האצ"ל על כלא עכו, כדי לשחרר את אסירי המחתרות. זו הייתה פעולה מורכבת שכללה תיאום בין מספר צוותים (כולל מול האסירים עצמם), התחזות לחוליית הנדסה בריטית ואנשי תחזוקה וקרב יריות עם יחידת צנחנים בריטית שאבטחה את הכלא. היישוב היהודי סער. 41 אסירים יהודים הצליחו להימלט, שישה מתוכם נהרגו ושמונה נתפסו והוחזרו לכלא. שלושה מחברי הכוח התוקף נהרגו אף הם ושלושה נוספים נתפסו והוצאו להורג מאוחר יותר (אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס). בנוסף, ברחו באותו יום מהכלא גם למעלה מ-180 אסירים ערבים. רובם נתפסו, אבל חלקם – וביניהם פושעים מסוכנים עם פוטנציאל משמעותי להרג יהודים בהמשך – הצליחו להישאר בחוץ. האם היה מדובר בפעולה הרואית של פדיון שבויים או בפעולת התאבדות מיותרת שסיכנה את היישוב? בנאום שנשא מנחם בגין ברדיו האצ"ל שלושה ימים אחר כך, הוא אמר: "שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגיבורים, המוליד גיבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם". בעיניו, לפחות, הייתה זו חזרה מזהירה לימים בהם עם ישראל יכול היה להגן על עצמו, גם אם במחיר קורבנות בנפש. מאז שהוקמה מדינת ישראל ועד היום, אנחנו מתמודדים עם סוגיות שונות ומורכבות של פדיון שבויים – החל בחיילים שנשבו תוך כדי קרבות וכלה באזרחים שנלקחו לאורך השנים כבני ערובה על-ידי ארגוני טרור רצחניים. מי יתן וכל מי שעדיין לא חזר משם יזכה אותנו במהרה בקיום מצוות פדיון שבויים, ושישובו הביתה כולם בשלום.