3. האמירה לפיה מדובר ברוב של שמונה נגד שבעה היא מטעה. נכון שזה הרוב שפסל את ביטול עילת הסבירות, אבל – כאמור – החלק החשוב ביותר בפסק הדין הוא הסמכות לבטל חוקי יסוד, והוא ניתן ברוב מוחץ של 12 מול שלושה. חוץ מזה, ארבעת השופטים שתמכו בסמכות לבטל חוקי יסוד, אך סברו שאין להפעיל אותה במקרה הנוכחי, הציעו פרשנות מקיימת, אשר תצמצם את תחולת הביטול ותותיר על-כנה את עילת הסבירות, גם אם בצורה רזה יותר. גם הם סברו שהתיקון במתכונתו הנוכחית גורף מדי ואינו יכול לעמוד.
הפרשנות המצמצמת התבססה בעיקר על דברים שנאמרו סביב החקיקה ועל כך שהתיקון אינו מגדיר מהי "סבירות" שאותה ביטל. אבל למקרא פסק הדין נוצר רושם, שמדובר בלוליינות לשונית ועובדתית, אולי אפילו בניסיון מאולץ-משהו להימנע מביטול חסר תקדים של חוק יסוד, כמעט בבחינת סימון המטרה מראש. כפי שמראים שופטי הרוב, הלשון חד-משמעית והכוונה ברורה וגלויה. הקואליציה הנוכחית החליטה לפרוק מעל צווארה של הממשלה את אחת המגבלות היחידות על כוחה, שגם כך הוא עצום.
שופטי הרוב לא אמרו זאת במפורש, אך נראה שלפחות אצל חלקם – יתר מהלכי הרפורמה המשפטית עמדו ברקע. הרצון של יריב לוין ושמחה רוטמן להשתלט על מערכת המשפט הוא מובהק ולמעשה אינו מוסתר. אין להם כוונה לעלות על בית המשפט העליון ב-D9, אך הם ניסו – ואולם עודם מנסים – לקעקע אותו קיר אחרי קיר. אם לא ייבלמו בקיר הראשון, לא ירחק היום והם יגיעו ליסודות וימוטטו את הבית כולו. לא בטוח שהבלימה של אתמול מספיקה, אך לבטח שהיא מציבה קו הגנה מוצק.
4. הביטול הגורף של עילת הסבירות הוא שהכריע את הכף בסופו של דבר. הדבר נאמר במפורש בידי חלק משופטי הרוב, ולכן אין ספק שביטול רך יותר היה עובר את מבחן בג"ץ – מה שיכול להוות בסיס לניסיון נוסף, על-פי הקווים ששרטטו כמה מן השופטים משני צידי ההכרעה. אם הפוליטיקאים שלנו (גם כאן – משני צידי המתרס) לא היו מגיבים כדרכם בצורה פבלובית, אלא טורחים לקחת את הזמן ולקרוא לפחות את תקציר פסק הדין – ייתכן שהם היו מתבטאים אחרת. אבל אין לנו ציפיות; הם יגידו מיד את מה שיתן להם את הכותרת הכי גדולה, והעובדות לא יפריעו להם.
בהקשר זה, חשוב מאוד להבין מהי בעצם עילת הסבירות – נקודת היסוד שנבלעה בתוך הצעקות וההפגנות והוויכוחים והמאמרים. כמה מן השופטים סיפקו סקירה ממצה. במקור, היא הגיעה מן המשפט האנגלי, התלוותה לרוב לעילות אחרות להתערבות שיפוטית והופעלה כלפי החלטות שלטוניות בלתי סבירות בעליל.
בשנת 1980, בפסק דין דפי זהב, קבע אהרן ברק ארבעה מבחנים להפעלתה של עילה זו: די בחוסר סבירות לבדו כדי לפסול החלטה מינהלית; חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות; הפסילה תהיה בשל חוסר סבירות מהותי או קיצוני; ועקרון הסבירות מוביל לפסילתו של שיקול דעת מינהלי, אשר אינו נותן משקל ראוי לאינטרסים השונים שהרשות המינהלית צריכה להביא בחשבון. מאז אותו פסק דין, התרחב משמעותית השימוש בעילת הסבירות לפסילת החלטות מינהליות/שלטוניות.
על-פי הפרשנות המצמצמת, כל מה שעשתה הכנסת כעת הוא לחזור לעילת הסבירות המקורית. אפשר לא לאהוב את זה, אמרו כמה מן השופטים, אבל זו אינה פגיעה מהותית בליבת הדמוקרטיה. גם בין שופטי הרוב היה מי שאמר כי אם זה מה שהיה נחקק – הוא לא היה מתערב. כלומר: אם הכנסת תקבע במפורש שעילת הסבירות קיימת במתכונתה הישנה, טובים מאוד הסיכויים שבג"ץ (ודאי בהרכבו החסר הנוכחי) לא יתערב.