2. שיהיה ברור: נכון לעכשיו, הנבצרות ממש לא כאן. בדיונים בעתירות נגד חוק הנבצרות הבהירה מיארה, כי אין היא חושבת שיש לה סמכות להכריז על נבצרות. לכל היותר, אם תוגש עתירה שתדרוש נבצרות (כפי שכאמור קרה), היא יכולה לתמוך בקבלתה. היא גם הבהירה (נכון לספטמבר שעבר), כי איננה סבורה שהנסיבות כעת מצדיקות תמיכה שכזאת. מה שכמובן לא הפריעה לחלק מעדת נתניהו להכריז אמש שיצפצפו על מיארה אם תוציא אותו לנבצרות; העובדות הרי לא רלוונטיות. המשמעות היא, שרק בית המשפט העליון יוכל להכריז על נבצרות של נתניהו, ועתירות כאלה אכן תלויות ועומדות בפניו. בשביל שזה יקרה, במיוחד אם מיארה תתנגד לקבלת העתירות, צריך שבג"ץ יחליט שנתניהו מפר בצורה בוטה ביותר את הסדר ניגוד העניינים ושאין שום דרך אחרת לגרום לו להימנע מכך. זה רחוק מאוד, וגם בית משפט מאוד אקטיביסטי היה מחפש כל דרך להימנע מכך שהוא יחליף למעשה את ראש הממשלה הנבחר. קל וחומר בית המשפט הנוכחי. פסקי הדין בנושאי הסבירות והנבצרות, מעבר להכרעות הנקודתיות החשובות שלהם, עשו עוד שני דברים משמעותיים מאוד. האחד: בג"ץ קבע, כי במקרים חריגים יש לו סמכות להתערב בחוקי יסוד, הן בשל פגיעה קשה בעקרונות היסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית (פס"ד הסבירות), והן בשל שימוש לרעה בסמכות המכוננת (פס"ד הנבצרות). השני: הם הראו שבית המשפט מחולק פחות או יותר בשווה בין מה שנהוג לכנות "מחנה ליברלי" לבין מה שנהוג לכנות "מחנה שמרני" – חלוקה דיכוטומית שלא תמיד עומדת במבחן המציאות, אבל בשני פסקי הדין הללו היא הייתה ברורה למדי. וזה בכלל לא רע: כך צריך להיראות בית המשפט העליון. יריב לוין היה רוצה רוב שמרני מוצק, אבל אין לכך היתכנות בוועדה לבחירת שופטים, וגם המצב הנוכחי סביר מבחינתו. אם נקח את השופטים שתמכו בביטול עילת הסבירות ובדחיית תחולתו של חוק הנבצרות, נראה שהמחנה הראשון כולל את עוזי פוגלמן, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, עופר גרוסקופף, רות רונן וחאלד כבוב. המחנה השני כולל את נעם סולברג, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ ויחיאל כשר. כאמור, החלוקה הזאת איננה מובהקת; פוגלמן, שטיין וכנפי-שטייניץ קבעו פה אחד בשבוע שעבר שבני זוג חד-מיניים יכולים לאמץ ילדים. אבל נראה שהיא קיימת, בקווים כלליים, בסוגיות חוקתיות מרכזיות. לכן, ניתן להעריך שלא יהיה רוב לנבצרות של נתניהו. וזה מעבר לסוגיות המשפטיות והפוליטיות האדירות של הוצאת נתניהו לנבצרות, מעבר לרקע של המלחמה ומעבר לכך שהרפורמה איננה על השולחן ואולי נפחה את נשמתה.

3. למי שחי פה בשנה האחרונה, אמור היה להיות ברור לחלוטין מה עומד מאחורי חוק הנבצרות. זה לא היה רק ההקשר; חברי כנסת מהקואליציה אמרו זאת בפה מלא: למנוע נבצרות של נתניהו בגלל אותו חשש מפני מיארה. נתניהו עצמו אמר זאת במפורש אחרי שהחוק אושר סופית במרס אשתקד: עד עכשיו לא יכולתי לגעת ברפורמה כי חששתי מנבצרות, עכשיו אני נכנס לאירוע. ובכל זאת, שופטי המיעוט פירשו את המעשים והדיבורים כאילו הם חיו במציאות מקבילה, כאילו ירו את החץ ואז ציירו את המטרה. למרבה האבסורד, אמירה של אחד מהם – יוסף אלרון – בתחילת פסק דינו מציגה זאת היטב: "מי שיעיין בלשון תיקון מס׳ 12, במנותק מכל הקשר, יתקשה למצוא בו פגם של ממש". אבל זה בדיוק העניין: ההקשר. מי ומה אמר ועשה, מתי וכיצד אמר ועשה. הראיות הנסיבתיות ברורות וחד-משמעיות, הודאות בעלי הדין ברורות וחד-משמעיות, הרבה מעבר לדרוש במשפט המינהלי ואפילו במשפט האזרחי. אם באמת היה כל כך חשוב לקבוע את נוהלי הנבצרות, מן הראוי לשאול מדוע אותו בנימין נתניהו לא עשה זאת ב-13 שנות שלטונו הקודמות, אחרי התקדים העצוב של אריאל שרון (התשובה זהה לזו שתינתן לשאלה מדוע נתניהו וממשלותיו לא יזמו תיקון הרבה יותר חשוב – חובה למנות משנה לראש הממשלה, בדיוק למצבים האלה: כי נתניהו לא יאפשר לאיש להסתמן כמספר שתיים וכיורש אפשרי). ובמילים אחרות: מדוע הוא נזכר רק בעיתוי הזה, מדוע נוצר מנגנון כל כך בלתי אפשרי (אשר כשל במבחן הראשון, כאשר נתניהו עבר השתלת קוצב לב). הכל מוליך לאותו כיוון: זהו תיקון שנועד לסייע לאיש אחד בלבד. כמו שכל הקואליציה הזאת נועדה, בסופו של יום, לסייע לאיש אחד בלבד. 4. עוד הערה על הדברים המפורשים של נתניהו ועדתו. זו כבר הפעם השנייה בה הם עושים את מלאכתו של בג"ץ קלה מאוד. כך היה גם בעניינו של בועז יוסף, המקורב לאריה דרעי שעבורו הוכנס שינוי בחוק, כך שיוכל להתמודד לראשות עיריית טבריה. גם אז יוזמי החוק ומקדמיו אמרו בגלוי שזו מטרתם. מה שנראה כטיפשות רהבתנית היה יכול להיות חומר לא רע למערכון של "ארץ נהדרת", אלמלא בפועל מדובר היה בתסמינים לשתי מחלות קשות. האחת: ההיבריס, הגאווה משולחת הרסן, לפיה "אנחנו יכולים להגיד מה שבא לנו ולא יקרה כלום". השנייה: הרמיסה של נורמות ציבוריות וחוקיות, מתוך הנחה ש"אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו ולא יקרה כלום". אלו מאפיינים בולטים של הקואליציה הנוכחית, הבאים לידי ביטוי גם במחדל הנורא שקדם ל-7 באוקטובר וגם בכמה מן ההיבטים של ניהול המלחמה.

5. התגובה של יריב לוין לפסק הדין הייתה שקרית בעליל. "החלטת שופטי בית המשפט העליון לפרסם פסקי דין השנויים במחלוקת קשה אפילו בינם לבין עצמם, תוך כדי שלוחמינו מחרפים את נפשם בחזית, היא מעשה הפוגע באחדות העם המתחייבת בתקופה זו. ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי מחליפים בקלפי ולא בפסק דין. הביטול החפוז כלאחר יד של חקיקת הכנסת, הוא הוכחה נוספת לצורך הדחוף לאיזון ממשי בין הרשויות. אי-אפשר למנוע מהעם לממש את רצונו בדמוקרטיה מתוקנת ולבטל פעם אחר פעם את החלטות נבחריו", כתב. תראו כמה שקרים ב-72 מילים. בפסק דין הסבירות היה רוב מוצק לסמכותו של בג"ץ לבטל חוק יסוד, וגם רוב מוצק שהתנגד לביטול העילה בצורה בו נעשה. מועד פרסום פסקי הדין נבע מהפרישות של אסתר חיות וענת ברון, כפי שנעשה לא פעם בעבר. מי שקרע לגזרים את העם היו לוין וחבריו, שלא עשו אפילו צעד אחד של פיוס מאז החלה המלחמה. בפסק הדין אין מילה וחצי מילה על החלפתו של נתניהו. בג"ץ לא ביטל את החוק אלא דחה את תחולתו לכנסת הבאה (אגב, אם נתניהו כל כך רוצה חסינות מנבצרות – שיילך עכשיו לבחירות; אבל הוא יודע שיובס). הפסיקה לא ניתנה כלאחר יד אלא לאחר חודשים של דיונים וכתיבה. בכל דמוקרטיה מתוקנת, הנבחרים אינם כל יכולים והמילה האחרונה שייכת לבית המשפט. כמו בהרבה מקרים דומים, צריך להחליט כאן האם לוין טיפש או שקרן. האם אין לו מושג על מה היו העתירות ומהו פסק הדין, ואז הוא לא כשיר להיות שר המשפטים. או שהוא יודע ומשקר במכוון, ואז הוא לא כשיר להיות שר המשפטים (אבל בהחלט כשיר להיות ראש הממשלה לפני קני המידה הנוכחיים).

6. ארבעה מן השופטים קראו לכנסת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, אשר יקבע בדיוק כיצד מחוקקים חוקים (רגילים וחוקי יסוד) וכיצד מפעילים עליהם ביקורת שיפוטית. שלושה מהם משתייכים ל"מחנה השמרני" וסברו שיש לדחות את העתירות: נעם סולברג, דוד מינץ ויוסף אלרון. הרביעי, אולי במפתיע, הוא ה"ליברל" המוקצה מחמת מיאוס על חבורת הרפורמה: יצחק עמית. אם לוין באמת היה רוצה לתקן את מערכת המשפט (ולא להשתלט עליה) ולהסדיר את היחסים בין הרשויות (ולא לכונן רודנות), הוא היה עוסק בראש ובראשונה בחוק יסוד החקיקה. אבל הוא לא עושה זאת, מכמה סיבות: המניעים האמיתיים שלו אינם שם, חוק שכזה צריך כאמור לקבע את הביקורת השיפוטית רחמנא ליצלן, והוא מחייב הסכמה רחבה בכנסת ועם בית המשפט העליון המשוקץ. רצון אמיתי להתחיל בשיקום הקרע בעם, שאת מחיר הדמים שלו אנו ממשיכים לשלם מדי יום, היה יכול להתחיל בדיוק בנקודה הזאת: למנות את יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון ולפעול איתו לקידום חוק יסוד החקיקה. איכשהו, קשה לראות את זה קורה תחת השלטון הנוכחי.