לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו איסקוב (זאק) סוסיס, רעייתו לואיז וארבעת ילדיהם – סילביה, אלוורטוס, דייזי ומריוס – ברחוב ווליס באתונה. כאשר שמע סוסיס על גורלם של יהודי סלוניקי, הוא ביקש להציל את בני משפחתו בעזרת שימוש בתעודות זהות מזויפות הנושאות שמות נוצריים, ואילו את המלאי של חנות הבדים שלו פיזר בין ידידיו. כאשר הורה מפקד הס"ס במדינה, יִירְגֶן שְטְרוּפּ (מדכא מרד גטו ורשה), ליהודים להירשם – הבין סוליס שלא יהיה די באמצעים אלו. ראש מינהל רובע קלאנדרי שבאתונה, מר ויגוס, היה חבר טוב של סוליס והעניק למשפחה מקלט בביתו של הגנן שבאחוזתו. אולם, לאחר שהגרמנים פשטו על המקום, הם נאלצו לעזוב אותו, נדדו ולבסוף התיישבו בביתה של גברת קליאופטרה (זהו השם שזכר הבן הצעיר). אחיו של זאק, שמואל סוסיס, ומשפחתו הסתתרו גם הם, אך הוסגרו לגרמנים בידי בעלת הבית בו שהו. בניסיון לשחרר אותם, שמונה מבני המשפחה המורחבת התייצבו לרישום כפי שהורה שטרופ. ב-24 במרס 1944 אסרו הגרמנים את כל הנרשמים, ובני המשפחה – כולל זאק – נכלאו במחנה המעבר חיידרי שמדרום לאתונה. זאק ושמואל הצליחו להבריח פתקים קטנים לבני משפחותיהם. לואיזה שמרה אותם במשך שנים יחד עם שעונו של בעלה וטבעת הזהב שלו – המזכרות היחידות שנותרו; כעת הם מוצגים במוזאון. לאחר מספר ימים גורשו העצורים לאושוויץ. האחים סוסיס צורפו לזונדרקומנדו – מאות האסירים האומללים אשר אולצו לעבוד בתאי הגזים לפני ואחרי ההשמדה (אך מעולם לא במהלכה). הם נטלו חלק בהתקוממות ההירואית ב-7 באוקטובר 1944 – היחידה בתולדות תשלובת אושוויץ. זאק שרד את ההתקוממות וגם את צעדת המוות, אך נספה במחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה (המחנה שהגרמנים עצמם תיארו כנורא מכולם) ב-17 בפברואר 1945.

מוריס גטניו נולד בסלוניקי בשנת 1933. אביו, אלוורטוס, היה אחד מעושי התכשיטים הידועים ביותר בעיר. כאשר אסרו הגרמנים את רוב יהודי העיר ביוני-יולי 1943, ניסו בני המשפחה לעבור לאזור הכיבוש האיטלקי, שם לא נרדפו היהודים. הם נתפסו בידי אנשי הס"ס ונכלאו במחנה ריכוז בסלוניקי. קולונל איטלקי סייע לרחל, אמו של מוריס, ולסבתו לברוח לאתונה ומשם הצליחו לפדות בכסף את האב, הבן והאחות פלורה. בני משפחת גטניו ניסו לברוח לארץ ישראל, אך נתפסו שוב ובפברואר 1944 הועברו למחנה חיידרי. ב-2 באפריל הם גורשו למחנה ברגן-בלזן שבצפון גרמניה, בו שהו במשך שנה עד לשחרור. במוזאון היהודי באתונה מוצגות נעלי העץ של אלוורטוס וקערת המזון של מוריס מתקופת שהותם באותו מחנה. ב-6 באפריל 1945, תשעה ימים לפני שחרור ברגן-בלזן בידי הצבא הבריטי, היו בני המשפחה בין האסירים שהועלו על רכבת שיצאה לעבר העיר מגדנבורג. כעבור שבוע זרקו השומרים את מסמכי הזיהוי של האסירים לתוך אגם סמוך ונמלטו. כמה מן האסירים הבינו את חשיבותן ההיסטורית של התעודות והוציאו אותן מן המים, ואז קלטו שהשומרים הצטוו לחסל אותם: התעודות היו מסומנות ב-X. חיילים אמריקנים איתרו את הרכבת ושחררו את האסירים, ומוריס ובני משפחתו חזרו לאתונה.

דניאל בן-נחמיאס נולד ב-1923 בסלוניקי למשפחה בעלת אזרחות איטלקית, אשר בזכות זאת חיה בביטחון יחסי בשנים 1943-1941. מצבם הורע לאחר שגרמניה תפסה את השטחים האיטלקיים בספטמבר 1943, והם נמלטו לאתונה. משתף פעולה יווני חשף את מקום מחבואם וב-1 במרס 1944 נאסרו בני המשפחה וגורשו לאושוויץ. הזיכרון היחיד של בן-נחמיאס מן ההגנה למחנה התופת היה שהוא הופנה ימינה, בעוד הוריו נשלחו שמאלה – הישר לתאי הגזים. בן-נחמיאס וחברו דריו גבאי, יחד עם 50 צעירים נוספים, צורפו לזונדרקומנדו בתא הגזים 3 בבירקנאו (הריסותיו נראות כיום הישר מן הכניסה למחנה, ליד האנדרטה המרכזית). מעבר לכך שכאמור אסירים אלו היו האומללים שבאומללים, היוונים סבלו במיוחד: הם לא דיברו פולנית או אידיש, כמו האסירים מפולין, תרבותם והרגליהם היו שונים והם לא היו מורגלים למזג האוויר החורפי הקשה במדינה זו. לאחר המרד של אוקטובר 1944, אשר התמקד בתאי הגזים 4 ו-5 (מערבה מתאי הגזים 2 ו-3), הצליחו בן-נחמיאס וגבאי להתערבב בין יתר האסירים וכך נמלטו מסכנת החיסול. ב-18 בינואר 1945 יצא בן-נחמיאס מאושוויץ בצעדת המוות והגיע למחנה אֶבֶּנְזֶה שבאוסטריה, מחנה-משנה של מאוטהאוזן, שם הועסק בעבודות כפייה בתנאים קשים ביותר של קור, רעב והתעללויות אין-קץ של הנאצים. ביום השחרור, 4 במאי, שכב בן-נחמיאס ב"מרפאה" של המחנה, בין אין-ספור מתים וגוססים. לאחר שלושה שבועות יצאו הוא וגבאי בדרכם חזרה לאתונה, שם שיקמו את חייהם.