אולי נתקלתם באמירה שהנאצים החלו את האקציה הסופית בגטו ורשה ב-19 באפריל 1943 משום שהיה זה ערב יום הולדתו של אדולף היטלר (20 באפריל), והיינריך הימלר רצה להעניק לו כמתנה את חיסול הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. האמירה הזאת לא נכונה, משום שהתוכנית הגרמנית המקורית הייתה שחיסול שרידי הגטו יימשך שלושה ימים; הם כמובן לא צפו את המרד שפרץ באותו יום. המועד נבחר, עד כמה שהדבר יישמע בלתי יאמן, לא לפי הלוח הנוצרי אלא לפי הלוח העברי. היה זה ערב פסח תש"ג, והנאצים ביצעו בצורה שיטתית מאות פעולות נגד היהודים דווקא במועדים ובשבתות – כחלק מן האכזריות-לשמה הצינית בה פעלו. שתי דוגמאות אחרות מגטו ורשה: ההודעה על הקמתו פורסמה ביום הכיפורים תש"א, והגירוש הגדול ממנו החל בתשעה באב תש"ב. נזכרתי בזה בשל המועד בו מפרסם בית הדין הבינלאומי בהאג את החלטתו בתביעת הכזב של דרום אפריקה נגד ישראל: 26 בינואר, ערב יום השואה הבינלאומי (27 בינואר) החל בתאריך בו שחרר הצבא האדום את מחנה אושוויץ. אני לא יודע האם זה בכוונה, אבל זה לכל הפחות צירוף מקרים המלמד על השפל אליו מגיעה שנאת ישראל – שנאת עם ישראל ומדינת ישראל. העם שהיה הקורבן לרצח העם המזוויע ביותר בהיסטוריה, המדינה שקמה – פשוטו כמשמעו – מתוך האפר של קורבנות ההשמדה שיצרה את המושג "רצח עם", הם שצריכים להתגונן מפני ההאשמה בביצוע רצח עם, בעודם נאבקים מול אויב שנשבע לבצע בהם רצח עם והחל לממש את מזימתו. דיברו הרבה ובצדק על כך שדרום אפריקה היא זרוע ישירה של חמאס. מבחינת הציניות שלה, היא יורשת ראויה מאוד של הנאצים. וזה עוד יותר אבסורדי כאשר זוכרים, שהגזענות הנאצית כוונה גם נגד השחורים. מתברר שאפילו בעולם בו ישראל היא היעד המרכזי של מועצת האו"ם לזכויות אדם (בה חברות סין וטורקיה), יש לאן לרדת.

לפני למעלה משני עשורים חקרתי שאלות הלכתיות הנוגעות לשואה, ואשר הועלו במהלכה ואחריה. כמה מן הקשות ביותר שבהן עסקו בסוגיות של נפש תחת נפש, דם מול דם. חלוקת כרטיסי עבודה בידי היודנראט, מתוך ידיעה שמי שלא יקבל אותם צפוי לגירוש. החלפת שמות ברשימת המגורשים. פדיית בן יחיד העומד להיכנס לתא הגזים, כאשר ברור שהגרמנים יתפסו נער אחר. התנדבות של נער למות במקומו של חברו. מסירת רשימת שמות המציינת מי כשיר ומי אינו כשיר לעבודה. מסירת רבבות לגירוש מתוך מחשבה שכך יינצלו האחרים. ואלו רק דוגמאות בודדות. לאורך השנים עסקו חוקרים רבים בהיבטים הדתיים, ההלכתיים והמוסריים של השואה. זהו מידע חשוב מאין כמותו הן על האירועים והן על העמידה הרוחנית המופלאה של יהודים בכל רחבי אירופה. אבל אני יכול להעיד לפחות על עצמי, שלא חשבתי לרגע שמדובר בשאלות העלולות לשוב ולעלות – ודאי לא בישראל, חוף המבטחים של העם היהודי. במילים אחרות: בזמן השואה השאלות הללו, ברובן, היו חסרות תקדים; לא ניתן היה להעלות על הדעת שהתשובות להן יהפכו לתקדימים מעשיים. אבל הנה אנחנו שוב מתמודדים איתן, בלב-ליבה של מלחמת חרבות ברזל. האם לשחרר את החטופים בכל מחיר, כולל כזה שיסכן את חייהם של ישראלים רבים בעתיד? האם לבלום את המאמץ המלחמתי נגד הנאצים של ימינו? האם להוציא לחופשי רבי-מרצחים? האם להעניק לחמאס זריקת עידוד ומנוף תעמולתי? האם לעודד חטיפה עתידית של אזרחים? האם מותר להשאיר חטוף אחד עוד רגע אחד בגיהנום העזתי? האם לחסל את יחיא סינוואר גם אם הוא הקיף את עצמו בחטופים? עצם העובדה שהשאלות שעלו לפני 85 שנה בקובנה, אושוויץ, לודז', לבוב, קונין וטורק – עולות כעת בירושלים ובתל אביב, היא עוד עדות לכישלון הבלתי-נתפס של ישראל כמדינה. דובר רבות על מחזות השואה אשר התחוללו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. צודק מי שאומר שההבדל הגדול היה ב-8 באוקטובר, כאשר עברנו למתקפה. ובכל זאת, עמוק בתוך המלחמה – אנחנו שוב במחוזות דמויי שואה.

כאשר אדולף אייכמן הועמד לדין בישראל, התעוררו לראשונה שאלות משפטיות ומעשיות רבות. אחת מהן הייתה מי יגן עליו. שימו לב: לא האם יהיה לו סניגור, אלא מי יהיה הסניגור. ידיעות אחרונות ערך משאל בזק בין עורכי דין בתל אביב – מספרת פרופ' חנה יבלונקה, מחברת המחקר החשוב ביותר על משפט אייכמן. הקו הרווח ביותר ביניהם ציטט במינוי סניגור זר ובכך שיש לעשות זאת מהר ככל האפשר. צמרת משרד המשפטים סברה כך כבר בשלב מוקדם ביותר של הטיפול בתיק. המוסד הופקד על בדיקת המועמדים ואף חצה את הגבולות עד כדי מעקב אחרי הסניגור המיועד, רוברט סרבציוס, ובדיקת קו ההגנה הצפוי. כדי לאפשר את הייצוג בידי סרבציוס, הוכנס תיקון לחוק וישראל אף כיסתה את רוב שכרו. חלאות אדם גדולות עוד יותר מאשר אייכמן זכו אף הן להגנה משפטית, החל ממשפטי נירנברג. לא היה שם נאשם אחד – כולל הרמן גרינג, הנס פרנק וארנסט קלטנברונר – ללא סניגור. היו סניגורים אפילו לס"ס ולגסטפו. כי כך עובדת מערכת משפט הכפופה לחוק, לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק. כי זהו אחד ההבדלים הבולטים ביותר והחשובים ביותר בין בני אנוש לבין בכורי שטן. כי זה מה שמבחין בין גרמניה הנאצית ורוסיה הסטאליניסטית לבין מדינות דמוקרטיות. כי יש נורמות החלות עלינו בגלל שמדובר בנו, ושאינן משתנות כאשר מולנו ניצבות מפלצות. יחיא סינוואר הוא רוצח מתועב שדינו מיתה. אבל אפילו הוא אינו מתקרב לאייכמן, ודאי שלא לגרינג. קל וחומר – חיות הנוח'בה שבידינו. אם וכאשר יועמדו לדין, הדבר חייב להיעשות בצורה התקינה ביותר – כולל עם ייצוג משפטי נאות, גם אם זה אומר להביא עורכי דין מחו"ל ואפילו לשלם להם. קודם כל, כדי שלא נהפוך אותם לקדושים מעונים וכדי שלא לתת עוד תחמושת לשונאינו בעולם. ושנית, משום שזה מה שנכון לעשות בתור יהודים, ישראלים, בני אדם – בשבילנו, לא בשבילם.

בסוף השבוע שעבר תמכו 18 סנאטורים דמוקרטים בהצעה להטיל תנאים ואולי אף מגבלות על הסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל לצורכי המלחמה. ההצעה הזאת לא תעבור, אבל עצם היקף התמיכה בה – שליש מן הסיעה השלטת בסנאט – חייבת לעורר דאגה עמוקה. במיוחד לנוכח העובדה שהיא אינה באה בחלל ריק, אלא מהווה המשך והסלמה של שחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. הדבר בולט במיוחד במפלגה הדמוקרטית, למרות ש-80% מיהודי ארה"ב תומכים בה, ואשר בכלל הולכת שמאלה במובנים רבים. איננו יכולים לפטור את עצמנו באמירה "אין מה לעשות, זה עסק אמריקני". להיות שמאלני איננו אומר אוטומטית להיות אנטי-ישראלי, ויש הרבה דוגמאות לאנשי שמאל שהם ידידי ישראל מובהקים. אם כבר, אז הסכנות הגדולות לישראל (כולל בביתנו פנימה) באות בעיקר מן הימין הקיצוני. לכן, יש משמעות רבה גם למה שאנחנו אומרים ועושים. הקונגרס האמריקני מהווה מזה עשרות שנים משענת איתנה לישראל, גם ובמיוחד כאשר הנשיא פחות אוהד. זהו אולי הנושא המשמעותי היחיד בו יש הסכמה נרחבת בין הדמוקרטים לרפובליקנים ואשר בו עוברות בשני הבתים החלטות ברוב של 90%. במערכת האיזונים והבלמים שבבסיס המשטר האמריקני, לתמיכה הזאת יש חשיבות עצומה, במיוחד לנוכח העובדה שהקונגרס הוא המאשר את התקציב. בנימין נתניהו מעולם לא הסתיר שהוא מעדיף את הרפובליקנים על פני הדמוקרטים, את דונלד טראמפ על פני ברק אובמה; כל ההערכות הן שאפילו כיום, הוא ישמח לראות בבית הלבן את טראמפ ולא את ג'ו ביידן. השחיקה הנוכחית בתמיכה נובעת כל-כולה מהמדיניות שהוא מוביל במלחמה, ובמיוחד מן הפגיעה באזרחים ברצועה ומהעדר אופק מדיני ליום שאחרי. בנושא הראשון, נתניהו וקבינט המלחמה בהחלט מטפלים כראוי, כולל הסיוע ההומניטרי שאמנם הופך לנו את הבטן – אבל בלעדיו מצבנו הדיפלומטי והמשפטי (וממילא הביטחוני) היה גרוע בהרבה. הבעיה היא שנתניהו, השבוי בידי איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ, אינו מוכן לזוז מילימטר בתחום המדיני. שיהיה ברור: מדינה פלשתינית תסכן את קיומה של ישראל מהיום הראשון, ולא משנה אלו מגבלות יוטלו עליה. יש סבירות גבוהה שהיא תהפוך לבסיס של אירן/חמאס, ואז מה שראינו בעוטף עזה עלול להתחולל בירושלים ובתל אביב. אבל אין זה אומר שניתן להסתפק רק בתשובות שליליות לכל יוזמה, לנפנף את הממשל ולנהל מלחמה בלי תוכנית יציאה מדינית. בשנותיו של נתניהו כבר קיבלנו את אירן הכמעט-גרעינית, את חמאס על זוועותיו, את חיזבאללה על איומיו, את שלוחיה של טהרן מתימן ועד עירק. סרבנותו ועיקשותו – הנובעות משיקולים אישיים לגמרי – עלולים להציב אותנו בפני סכנה קיומית: מדינה פלשתינית שתיכפה עלינו, או אובדן התמיכה האמריקנית, או שניהם. אם האיש אינו מבין זאת או אינו מסוגל לפעול כדי למנוע זאת – עליו ללכת, עכשיו.

יש לי כלל: אני לא מצטט את השרים וחברי הכנסת ההזויים והמסוכנים, כי זה בדיוק מה שהם רוצים – פרסומת חינם. הערתי בעבר, שאמצעי תקשורת הנותנים להם במה יזומה רק משיקולי רייטינג, פועלים בצורה חסרת אחריות ומהווים כלי לפגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה. אני לא מתכוון לחרוג מהכלל שלי גם כעת, למרות שדומני שכולכם תבינו במי מדובר כאשר אציין שחברת כנסת מסוימת שברה השבוע שיאים של טרלול: גם הדהדה תיאוריות קונספירציה מטורפות, גם חשפה את שמו של עובד בשב"כ וגם השתלחה ללא כל רסן בשירות ובעומד בראשו, רונן בר, כאשר הלה הוקיע את מעשיה. השאלה היא, איך בכלל המטורללים הללו מגיעים לכנסת. יש לזה שתי תשובות. האחת: בעידן הרשתות החברתיות השטחי בו אנו חיים, יותר צעקות ויותר הזיות פירושם יותר חשיפה – ויותר סיכוי לקבל קולות של בוחרים. השנייה: בליכוד יש חשיבות עליונה למידת הנאמנות לבנימין נתניהו, וזוהי התכונה היחידה שבזכותה (או בגללה) חלק מאותם מטורללים הפכו לחברי כנסת. זוהי אחת מן הנקודות הרבות – והמאוד לא-מחמיאות – בהן הליכוד ונתניהו דומים לרפובליקנים ולטראמפ. הלוואי ואפשר היה לחייב מועמדים לתפקידים ציבוריים לעבור בדיקת כשירות נפשית, או לכל הפחות – לחייב נבחרי ציבור לעבור בדיקה כזאת. יש סיכוי שחלקם לא היו עוברים את הסף, או שהיינו יכולים להיפטר מהם בדיעבד. זה כמובן בלתי אפשרי ואין לזה אח ורע בשום מקום בעולם, אז כל מה שנותר לנו הוא איכשהו לקוות שאולי-אולי, במסגרת הלקחים העמוקים שתפיק החברה הישראלית מ-7 באוקטובר, נדע לסנן הרבה יותר טוב את נבחרינו ומנהיגינו.

קצת באיחור, קטע מפרקי היום בתנ"ך של השבוע שעבר, על-פי הפירוש של מהדורת קורן בראשותו של הרב עדין שטיינזלץ ז"ל, אשר התפרסמה לפני שמונה שנים. סוף פרק נ"ו בספר ישעיהו, "נבואת תוכחה שרִקְעָהּ אינו ברור לגמרי" וש"אנו, הקוראים בנבואה ממרחק של זמן ומקום, יכולים רק לשער על מה באה תוכחתו המסוימת של הנביא", כדברי צוות המפרשים. לא הוספתי אף מילה. באותיות המודגשות – דברי הנביא; הביאור בא בצמוד אליהן.

• הנביא מדמה את העם לעדר צאן ששמירתו נסתלקה. כל חַיְתוֹ, חיות, שָֹדי, השדה, אֵתָיוּ, בואו לאכול את פגריהם, כל חיתו החיות אשר ביער. העדר איננו מוגן יותר מפני חיות הטרף. כי צופיו, המנהיגים הפוליטיים הגדולים שאמורים לצפות את העתיד - עיוורים כולם, לא ידעו דבר. יתרה מזו, כולם כלבים אילמים שלא יוכלו לנבוח. הצופים שהיו אמורים לשמש ככלבי שמירה, גם כאשר הם רואים סכנה קרבה, אין בכוחם להזהיר - הוזים שוכבים, אוהבי לנוּם. מנהיגי העם מדומים לכלבים מנומנמים נחים וחולמים. גם אם אינם אילמים, הם עייפים ומעורפלים מכדי להתריע מפני התקרבותו של זר ולהרתיעו.
  והכלבים הללו עזי נפש, אבל עזותם אינה מתבטאת בלחימתם כנגד אויבים אלא בתאוותנותם - לא ידעו שָֹבְעָה, ככלבים שאינם מבויתים החוטפים הכל לעצמם ולעולם אינם באים על סיפוקם. והמה - אותם כלבים אינם אלא משל לרועים, למנהיגים שלא ידעו להבין דבר. כולם לדרכם פנו. מנהיגי העם אינם מבחינים בשינויים המתרחשים לנגד עיניהם, ושותקים בשעה שבה צריך לדבר ולהוכיח, מפני שהם אנשים קטנים העסוקים בעסקיהם הפרטיים - איש איש פונה לבִצְעוֹ, לממונו מִקָצֵהוּ, ממרום מעמדו המרוחק, המנוכר לכלל.
  במצב זה אומרים אותם רועים זה לזה: אֵתָיוּ, בואו אקחה יין ונִסְבְּאָה, נשתכר משֵכָר. הם שבעי רצון, לאחר שבמשך כל היום חמסו וחטפו כפי יכולתם, הם יושבים לשתות לשכרה ומאחלים לעצמם: והיה כמו היום הזה יום מחר, אך מחר יהיה גדול יתר מאוד, אף טוב יותר.