כאשר שיגר יחיא סינוואר את מרצחיו ליישובי העוטף ולבסיסי צה"ל ב-7 באוקטובר, היו לו שתי מטרות. היעד האסטרטגי היה למוטט את השיחות לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, אשר הייתה מנחיתה מכה אדירה על פטרוניו האירניים ומכה קשה על הפלשתינים. נכון לעכשיו, ביעד הזה הצלחתו היא חלקית: הדיבורים על נורמליזציה נמשכים, שלוחיה של אירן סופגים מהלומות, אך הסיכוי/הסיכון להקמת מדינה פלשתינית דווקא גדל. בכל מקרה, יידרשו עוד חודשים רבים לפני שניתן יהיה לדעת עד כמה השיג חמאס את היעד האסטרטגי. היעד הטקטי היה לתפוס בני ערובה כקלף מיקוח לשחרור אסירים פלשתינים, וכאן הצלחתו של סינוואר רבה מאוד כבר עתה. המחדלים הבלתי-נתפסים בצד שלנו גרמו לכך שנפלו בידיו הרבה יותר חטופים מכפי שקיווה, וכך הוא משתמש בהם לא רק כדי להחזיר לרחובות מחבלים וארכי-רוצחים, אלא גם כדי לשבש את תוכנית הלחימה של ישראל ואולי גם להבטיח את הישרדותו האישית ולמנוע את השמדת ארגונו. אם וכאשר תהיה עסקת חטופים נוספת, עלינו לזכור היטב עובדה זו. החגיגות בהן יתקבלו האסירים המשוחררים יהיו תמונת ניצחון, אם לא תמונת הניצחון, של חמאס. אני כמובן לא אומר ולא מתכוון ולא רומז ולא חושב שבגלל זה צריך להותיר את החטופים עוד דקה אחת בגיהנום העזתי. אני כן אומר, שעלינו לשים את האירוע במסגרת הנכונה שלו: המחדלים של 7 באוקטובר יגבו מאיתנו גם בעתיד מחירים כבדים מאוד ויעניקו לחמאס הישגים ניכרים.

נכון לכתיבת שורות אלו, לא ידוע אלו מחבלים ישוחררו בעסקה הבאה. השבוע צצו כמה שמות מעוררי חלחלה במיוחד: מרואן ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר; אחמד סעדאת, המרצה 30 שנות מאסר; עבדאללה ברגותי, שנדון ל-67 מאסרי עולם; חסן סלאמה, עליו נגזרו 47 מאסרי עולם; עבאס א-סייד, המרצה 35 מאסרי עולם; ואיברהים חאמד, שנשלח ל-54 מאסרי עולם. מאחר שמאסר עולם הוא תיאורטית עד המוות, מה הטעם בעוד ועוד מאסרי עולם מצטברים? יש לכך שתי סיבות. האחת: אם פושע ביצע שורה של פשעים, עליו להיענש על כולם ולא לקבל "הנחת כמות". השנייה: ריבוי העונשים אמור להקטין ואף לבטל את האפשרות לשחרור מוקדם, הן מבחינה אריתמטית והן מבחינת חומרת הפשעים. אבל כידוע, ישראל כבר שחררה רבי-מרצחים וסביר להניח שתעשה זאת גם בעתיד, כנראה אפילו בעתיד הקרוב. מה שמוביל לצורך להתחיל להוציא להורג מחבלים. לא את כולם, אבל לבטח את האיומים שבהם. לא בדם רותח, אלא בקפידה. לא בחיפזון, אלא בהליך משפטי תקין. כל עוד הם נדונים "רק" לעוד ועוד מאסרי עולם, תמיד ישנה אפשרות שיום אחד הם ישתחררו בתמורה לבני ערובה ישראלים. יתרה מזאת: ישיבתם בכלא רק מגבירה את המוטיבציה של חבריהם לעשות בדיוק את מה שעשה חמאס ב-7 באוקטובר. הם יהיו קדושים מעונים? אולי, אבל זה הרבה פחות גרוע מאשר כיסופים חיים. אפילו החוק הישראלי מחייב זאת – בתיקון 113 לחוק העונשין בדבר הבניית שיקול הדעת בענישה. בשנת 2012 קבעה הכנסת, כי עקרון הגמול הוא המוביל בענישה: "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". הגנת הציבור, הרתעת הפושע והרתעת הכלל – אלו רק יכולים להצטרף ולהשפיע על חומרת העונש. היעד מספר אחת הוא לגמול לעבריין כפרי מעלליו. תגידו לי אם אתם מכירים גמול הולם יותר וצודק יותר לרוצחי המונים מאשר עונש מוות. בסיום פסק דינו בערעורו של אדולף אייכמן, ציין בית המשפט העליון: "ידיעתנו כי כל מידה שתימדד למערער לא תשווה, וכל שילם ועונש שיוטל עליו לא יספיק – ידיעה זו, אסור לנו שתניע אותנו דווקא להקל בעונשו של זה. הן לא ייתכן להעלות לגרדום, מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, את מי שהרג מאה, ולשלח לחופשי, או לשים במשמר ועוד לשמור מכל משמר, את מי שהרג מיליונים!" אותו היגיון בדיוק חל כאשר עסקינן בארכי-מחבלים.

"מפגינים נגד ישראל מציפים את הרחובות במצרים, בירדן האזרחים מנציחים את הטבח, והשגריר האמירתי חזר למולדתו ומסתפק בביקורים קצרים בארץ. למרות שהקשרים הביטחוניים ושיתופי הפעולה הצבאיים עם חלק ממדינות ערב נשמרים, קשה להתעלם מהקרע שנפער – כאשר רוב המנהיגים מעדיפים להתייצב לצד עזה" – דיווחה השבוע סמדר פרי ב-ynet. לדברי פרי, "כל המדינות הערביות שעימן יש לנו הסכמי שלום או נורמליזציה, וגם סעודיה, ממתינות שיסתיים עידן נתניהו. משיחות עם בכירים בכל אחת מהמדינות הערביות הללו, מתברר כי כל חיצי האשמה מופנים לעבר ראש הממשלה. מה יהיה אחריו? 'אלוהים גדול', הם מבליעים חיוך קטן, בלי להתחייב על דבר". פרי היא עיתונאית מנוסה וידענית, המכירה היטב את העולם הערבי, אך אני חושש שכאן היא שגתה. השנאה לישראל במדינות ערב היא עתיקה ומושרשת, ואין לה קשר אמיתי לממשלה ישראלית כזו או אחרת. הדוקטורט מכחיש השואה של אבו מאזן לא נולד בחלל ריק, ויש קשר ישיר בינו לכך ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" היו להיט בקהיר ושבמנהרות בעזה נתפס תרגום ערבי של "מיין קאמפף". במילים אחרות: העולם הערבי מוצף באנטישמיות בוטה. את הדמוקרטיה המערבית לא ממש אימצו שם, אבל האנטישמיות הנוצרית התקבלה בזרועות פתוחות. גם מסיבות פוליטיות, גם מסיבות דתיות, גם מסיבות של חקיינות, ובעצם – כמו תמיד, לא צריך סיבה של ממש לשנוא יהודים. 7 באוקטובר היווה תזכורת איומה מאין כמותה למציאות חיינו במזרח התיכון. תזכורת לכך שיש לנו עסק עם קנאים דתיים שאיתם אי-אפשר להגיע לשום פשרה. תזכורת לכך שזוהי שכונה שבה אם אתה לא מרתיע – הפרחחים ינסו לשבור לך את העצמות. וגם תזכורת לכך שיש לנו שכנים ששונאים אותנו בצורה עיוורת. כדאי שנפנים זאת. ודאי שיש לשאוף לשלום וליחסים תקינים איתם; כדאי שלא יהיו לנו אשליות לגבי הקצב וההיקף בהם זה יקרה.

אז מה יהיה בגבול הצפון? קטונתי מלענות. אני רק רוצה להסביר, שמי שחושב או מצהיר שבמקרה של מלחמה מול חיזבאללה נעשה לביירות את מה שעשינו לעזה, מפגין בכך או בורות או שחצנות או שניהם. מסיבה אחת פשוטה: ביירות איננה עזה. ליתר דיוק: ביירות היא ההפך הגמור של עזה. ביירות היא עיר הבירה של מדינה ריבונית ומצויים בה כל מוסדות השלטון של לבנון. יש בה 87 נציגויות דיפלומטיות הפזורות ברחביה – החל מקונסול הכבוד של רואנדה, דרך הקונסוליה של אקוודור וכלה בשגרירות ארה"ב. יש בה נמל תעופה בינלאומי ונמל ימי גדול. יש בה נציגויות קבועות של רבים מאמצעי התקשורת החשובים ביותר בעולם. יש בה 2.4 מיליון תושבים בני עדות ודתות שונות. יש בה אתרי עתיקות ונופש. יש בה משרדים וקניונים. יש בה מוסדות דת, בתי ספר ובתי חולים. יש בה תיירים ואזרחים זרים. נניח שצה"ל ירצה לפגוע רק ברובע הדָאחְיָה, מעוז חיזבאללה. אבל מי לידינו יתקע שאנשי הארגון יישבו שם ויחכו להפצצות שלנו? למה שלא יתפזרו ברחבי העיר, אולי גם ייכנסו לכמה שגרירויות אוהדות (דרום אפריקה למשל) או ימצאו מחסה – כמה מקורי – במבני דת ובריאות? מה בדיוק יפריע להם להתפרץ בכוח הזרוע והנשק למשרדי ממשלה, לפרלמנט, לארמון הנשיאות? שלא לדבר על כך שבמלחמה כמו במלחמה – יש בהחלט סיכוי ממשי שנפגע בטעות בשגרירות אוסטרליה, או באולפנים של CNN, או במטה האו"ם בעיר. כדאי להביא בחשבון את כל זה.

הממשלה שלנו מצליחה להוכיח יותר ויותר, שבוע אחרי שבוע, עד כה היא אינה כשירה להנהיג את המדינה – לא בשעת שגרה, קל וחומר שלא בשעת חירום. האוסף מהשבוע האחרון, רשימה חלקית: הכנס ההזוי למען התיישבות בעזה וגירוש הפלשתינים משם, איתמר בן-גביר במופע אימים ואיומים נוסף, תקציב המדינה טרם הוגש לכנסת, ההדלפות מהקבינט נמשכות, למפונים אין מושג מתי יוכלו לחזור לבתיהם, מי שאינם משרתים בצה"ל מתיימרים לנהל מלחמה, תיאוריות קונספירציה מגיעות לשולחן הממשלה, שוב התקפות על ג'ו ביידן. אז מה עושים? ברור שאי-אפשר ללכת לבחירות בעיצומה של מלחמה (הערת אגב: ההגדרה הרשמית והחוקית של "מלחמה" היא בהתאם להכרזה של הממשלה. אל תתפלאו אם בנימין נתניהו ימרח אותה כמה שיותר זמן, גם אם לא תהיה לכך הצדקה בשטח, כדי לדחות את יום הדין הפוליטי-ציבורי-חקירתי שלו). באותה מידה ברור, שעם הממשלה הזאת – יש סכנה של ממש שמטרות המלחמה לא יושגו, שהמשק יגיע לפי תהום ושתמיכת העולם בנו תתפוגג. ברור גם, שבני גנץ וגדי איזנקוט לא יוכלו לשבת לאורך זמן עם המשיחיסטים והקונספירטיבים והמלקקים המקיפים את שולחן הממשלה. הפתרון הסביר היחיד: אי-אמון קונסטרוקטיבי בבנימין נתניהו. 61 חברי כנסת שיתמכו במועמד חילופי לראשות הממשלה. נכון לעכשיו, ראוי שהוא יבוא מבין שרי הליכוד, כי אלו היו תוצאות הבחירות. הוא יטהר את האווירה מן השקרים והסכסכנות המאפיינים את נתניהו, הוא לא יפעל משיקולים אישיים-פליליים, הוא לא ייסחט בידי בריונים, הוא יוכל להרחיב את בסיס הקואליציה ולהיפטר מהמחריבים שבתוכה, הוא יזכה לפחות לאמון התחלתי בעולם, הוא יגרום לאנחת רווחה של מיליוני ישראלים. בשביל זה צריך רק חמישה חברי כנסת בעלי עמוד שדרה מתוך הקואליציה, שישימו במקום הראשון את טובת המדינה. המחיר אולי יהיה פגיעה בקריירה שלהם ואפילו סיומה; הפרס יהיה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.

אבל אולי נהיה קצת אופטימיים? פתחנו בתיאור תמונת הניצחון של חמאס, נסיים במה שיכולה להיות תמונת הניצחון של ישראל. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי, מצא השבוע את הזמן לאשר הקצבת 4,700 שקל לשיפוץ הבריכה בווילה של משפחת נתניהו בקיסריה. הדיווח של הארץ לא הוכחש; התגובה הייתה שמדובר בהוצאה תקינה. התגובה המיידית המתבקשת היא זעם: אתם עד כדי כך מנותקים? זה מה שמעסיק אתכם בעיצומה של מלחמה? תגובה אפשרית אחרת היא גיחוך: זה אותו יוסי שלי שנכשל לחלוטין בטיפול במפונים ובעורף, אבל הנה הוא מצליח במשימות החשובות באמת – לדאוג לרווחתו של הזוג הקיסרי. אפשר גם להעיר, שהנה כרגיל – נתניהו לא יוציא אף אגורה מכיסו. אני מעדיף את הגישה של אותה פולנייה, שחברתה הסיחה באוזניה בדאגה: "יאצק מאחר הביתה; אולי יש לו מאהבת?" והיא משיבה: "למה את פסימית? תהיי אופטימית: אולי הוא נדרס?" אז הנה האופטימיות שלי. זוכרים את תמונת הניצחון האולטימטיבית של מלחמת ששת הימים – יוסי בן-חנן, לימים אלוף ומפקד המכללה לביטחון לאומי, טובל במימי תעלת סואץ ובידיו רובה קלשניקוב? תמונת הניצחון של מלחמת חרבות ברזל תהיה בנימין נתניהו טובל במימי הבריכה שלו. נוותר לו על הקלשניקוב.