בשנת 1959 יצא לאקרנים הסרט הפוליטי-סאטירי "העכבר ששאג", בכיבובו של פיטר סלרס. במרכזו עמדה דוכסות אירופית זעירה, פרי דמיונו של הסופר ליאונרד ויברליי, הניצבת בפני פשיטת רגל. שליטיה מוצאים דרך מבריקה להציל אותה: הם מכריזים מלחמה על ארה"ב, בידיעה ברורה שיפסידו ואז האמריקנים הנדיבים יסייעו לדוכסות להשתקם, בדיוק כמו שעשו בגרמניה בעשור הקודם. אבל העסק מסתבך כאשר הדוכסות מנצחת במלחמה. נזכרתי השבוע בסרט הזה, ובעיקר בשמו, לנוכח ההתקפות של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' על ארה"ב. לא שיש בזה משהו חדש או מפתיע; שני המשיחיסטים הסהרוריים הללו, המתחרים על קולות הימין הקיצוני, מתנהגים תמיד כאילו ישראל היא המעצמה וארה"ב היא זו הסמוכה על שולחנה. ובכל זאת, הצירוף של שניהם יחד גרם לי להתגעגע לפיטר סלרס: הוא ידע שזוהי סאטירה, בעוד הללו פועלים ברצינות מוחלטת. סמוטריץ' הודיע שהוא מחפש דרכים שיאפשרו לבנקים הישראלים שלא לציית לעיצומים שהטילה ארה"ב על ארבעה מתנחלים שלדבריה פעלו באלימות נגד פלשתינים. הבנתם? שר בכיר בממשלת ישראל מכריז שהוא רוצה לצפצף על ארה"ב, למרות הנזק העצום שייגרם לבנקים בישראל בפרט ולמדינה בכלל אם נתנהג כמו מדינות חביבות דוגמת סין. זאת ועוד: אנחנו מצפים מהעולם כולו לכבד עיצומים – בעיקר עיצומים אמריקניים – נגד אירן וארגוני הטרור; אבל כאשר זה מגיע לקהל הבוחרים של סמוטריץ' – הכל משתנה. אולי הכי חמור: אם ממשלת ישראל תפעל למענם של אותם אזרחים, הדבר ייראה כהסכמה למעשים המיוחסים להם. וזה כאשר אנחנו משקיעים מאמצים עצומים להוכיח לעולם שאנו מכבדים את החוק הבינלאומי. וזה כאשר השטח ביהודה ושומרון עומד על סף פיצוץ. אפילו בקני המידה של סמוטריץ, פוטנציאל הנזק ממעשיו הוא עצום ויוצא דופן. בנימין נתניהו יקרא לו לסדר? תשכחו מזה.

במשך שנה שלמה לא התראיין איתמר בן-גביר לתקשורת הזרה. לא מפתיע, כי המסר הגזעני-לוחמני המתסיס שלו מיועד לתושבי ישראל. אבל השבוע הוא כן התראיין, בחר דווקא בוול סטריט ז'ורנל ויצא נגד הנשיא ג'ו ביידן. ממשל ביידן פוגע במאמץ המלחמה של ישראל, ואילו דונלד טראמפ היה נותן לישראל יד חופשית יותר למוטט את חמאס – טען בן-גביר. כמה שקרים וטמטום אפשר לעשות במשפטים בודדים. נתחיל מהידוע היטב: ביידן נותן לישראל תמיכה חסרת תקדים בכל המובנים – הצבאי, הדיפלומטי, הבינלאומי. נושאות מטוסים, משלוחי נשק בלתי פוסקים במיליארדים, וטו במועצת הביטחון, הביקור בארץ, סיוע במו"מ לשחרור החטופים, תמיכה הסברתית. הוא עושה זאת למרות המחיר הפוליטי, אשר עלול לעלות לו באובדן הנשיאות בחודש נובמבר. נכון, הלילה הוא מתח ביקורת חריפה על ישראל – אבל היא ברמה הטקטית בלבד, ובלא פגיעה בסיוע. לא על הכל יש הסכמות; ביידן מופקד על האינטרסים של ארה"ב, לא על אלו של ישראל. חוץ מזה, כאשר ביידן דורש להקפיד יותר על מניעת פגיעה באזרחים ועל סיוע הומניטרי, הוא עוזר לנו מול דורשי רעתנו (למשל בבית הדין הבינלאומי), ואולי גם מונע מאיתנו החלטות צבאיות ומדיניות הרות אסון. אם להיות ריאליים ולא פנטזיונרים שחצנים – לא יכולנו לקוות ליותר. חוץ מזה, בן-גביר בחר בעיתון שבשליטת רופרט מרדוק ואשר מזוהה עם הימין השמרני בארה"ב, והעביר מסר ברור של התערבות בוטה בבחירות לנשיאות. תארו לעצמכם ששר אמריקני היה אומר שהיה לארה"ב קל יותר לעבוד עם בני גנץ מאשר עם בנימין נתניהו; איך בן-גביר ושות' היו מתנפלים עליו (ראו כיצד הגיבו כאשר הממשל התייחס לרפורמה המשפטית). וזה כאשר הכל יודעים מה הייתה – לפחות בפומבי (תכף נסביר את ההסתייגות הזאת) – מערכת היחסים בין בנימין נתניהו לבין ברק אובמה מצד אחד וטראמפ מצד שני. כלומר: בהחלט אפשר לקבל את הרושם שמדובר במסר שנתניהו ממש לא מסתייג ממנו. מה באמת עשה נתניהו אחרי האמירה הזאת? כדרכו, הוא המתין יממה ואז שחרר אמירה כוללנית, לפיה ישראל מעריכה מאוד את הסיוע האמריקני, יש חילוקי דעות ועד היום המדינות התגברו עליהם. הוא אפילו לא הזכיר את בן-גביר בשמו ולא הסתייג מההתערבות שלו בבחירות. אז או שנתניהו כדרכו משקשק מפחד מול בן-גביר, או שהמסר הזה מקובל עליו או שניהם.

בואו נדבר רגע על התפיסה לפיה "דונלד טראמפ היה הנשיא הכי טוב לישראל". הוא העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל בגולן ועמד מאחורי "הסכמי אברהם". אבל הוא גם זה שהוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין ואפשר לאירן להפוך למדינת סף גרעינית, הוא זה שניסה לחזר אחרי קוריאה הצפונית, הוא זה שהחליש את הבריתות בהן שותפה ארה"ב ובראשן נאט"ו, הוא זה שהגביר את הגזענות והאנטישמיות בארה"ב, הוא זה שאיים על עצם הדמוקרטיה האמריקנית – וכל זה רע מאוד מאוד גם לישראל. הנה נדמיין שטראמפ הוא שהיה הנשיא כיום. קודם כל, בהתחשב בכך שמדובר באדם בלתי יציב ואולי אף בלתי שפוי, לכו תדעו על איזה צד הוא היה קם בבוקרו של 7 באוקטובר וכיצד היו מצבי רוחו משתנים בשבועות ובחודשים הבאים. שנית, קשה מאוד להניח שהוא היה יכול לארגן קואליציה בינלאומית נגד החות'ים (ולבטח לא היה מארגן אותה נגד אוקראינה, אבל זה סיפור אחר), ולא בטוח שמנהיגים ליברליים היו ששים להתייצב עימו לצידה של ישראל. שלישית, תראו מה קורה בימים אלו ממש: בהמרצתו של טראמפ ומשיקוליו הפוליטיים לקראת הבחירות, הרפובליקנים בקונגרס בולמים את חבילת התקציב של ביידן הכוללת 14 מיליארד דולר עבור ישראל, וטרפדו גם הצעה דו-מפלגתית שאמורה הייתה להעניק לישראל 17 מיליארד דולר. כך שבמבחן העובדות, ביידן הרבה יותר טוב לישראל; אבל ממתי לעובדות יש חשיבות.

הבטחתי להסביר מדוע אמרתי שלפחות בפומבי מערכת היחסים בין נתניהו לטראמפ הייתה חמה מאוד. ההסבר לקוח מתוך הספר "The Divider", הנחשב לאחד הטובים ביותר מבין הרבים שנכתבו על כהונת טראמפ. כתבו אותו בני הזוג פיטר בייקר (הכתב הראשי של ניו-יורק טיימס בבית הלבן) וסוזן גלאסר (כתבת ניו-יורקר ולשעבר העורכת הראשית של פוליטיקו). האירועים שמתארים בייקר וגלאסר התרחשו במחצית הראשונה של 2020, לאחר שטראמפ חשף את תוכנית השלום שגיבש חתנו ויועצו, ג'ארד קושניר: ההתנחלויות יישארו אך לא יורחבו במשך ארבע שנים, הפלשתינים יקבלו מדינה בעלת ריבונות חלקית שבירתה אחת משכונות ירושלים וסיוע כלכלי של 50 מיליארד דולר. נתניהו הפך את הצגת התוכנית בבית הלבן לאירוע בחירות, נאם ממושכות והרגיז מאוד את טראמפ (המוכן לסבול נאומים ארוכים רק כשהם יוצאים מפיו). נתניהו יצר משבר של ממש כאשר באותו יום אמר לתקשורת, כי בכוונתו לספח חד-צדדית את בקעת הירדן ואת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. טראמפ יצא מכליו ושפך את חמתו על קושניר, אשר בתורו נתן שטיפה לשגריר בישראל, דייוויד פרידמן. לאחר לחץ אמריקני כבד נתניהו טען שמדובר באי-הבנה, אבל כעת היה תורו לזעום. הוא שלח את השגריר דאז והשר כיום, רון דרמר, להתלונן בפני טראמפ על קושניר, אך טראמפ סירב לקבל אותו. דרמר נפגש עם קושניר והאשים אותו שבגד בנתניהו; קושניר קר-הרוח התרתח וסילק את דרמר ממשרדו: "תתחפף מכאן!", צעק עליו. נתניהו החמיר עוד יותר את המשבר כאשר הודיע על תאריך יעד לסיפוח 30% מהגדה – 1 ביולי 2020. הקרע בינו לבין טראמפ היה כה עמוק, עד שהם לא שוחחו במשך חודשים. כוונות הסיפוח זעזעו את האיזון העדין שהלך ונבנה בין ישראל למדינות ערב, מסבירים בייקר וגלאסר, והורידו מעל הפרק נורמליזציה אפשרית בין ישראל למדינות ערב המתונות. עוזרו של קושניר, אבי ברקוביץ, יצא לירושלים והזהיר את נתניהו שטראמפ ייצא נגדו בפומבי; "הוא לא ממש סובל אותך בימים אלו", אמר לו. נתניהו נותר עיקש בעמדתו. הוא נסוג רק לאחר שהממשל הצליח לתפור את הסכמי אברהם (וטראמפ החל לדבר על כך שמגיע לו לקבל את פרס נובל לשלום). אז מי שחושב שטראמפ עומד דום לפקודותיו של נתניהו – טועה מאוד.

עד כמה הממשלה הזאת מנותקת מן הציבור ומחוברת לקהל שלה, הוכח השבוע שוב (אם מישהו היה צריך הוכחה). בעיצומה של המלחמה שבנימין נתניהו עצמו השווה למלחמת השחרור, עם הרוגים במספר שלא נראה כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים, עם גיוס מילואים שלא היה עשרות שנים – הממשלה הזאת מבקשת להנציח, או לפחות להאריך, את הפטור לחרדים משירות כלשהו. חוק הגיוס החדש, שפרטיו פורסמו השבוע, כולל את הארכת שירות החובה מ-30 ל-36 חודשים, העלאת גיל הפטור ממילואים מ-40 ל-45 (ול-50 כאשר מדובר בקצינים) והרחבת שירות המילואים מארבעה-חמישה שבועות בשנה ל-84-42 יום. ולצד זה, כאמור, המשך הפטור גם לחרדים וגם לערבים. דווקא כאשר המלחמה הראתה גילויים מרשימים של אחווה חרדית והזדהות ערבית, הממשלה הזאת רומסת ברגל גסה את הניצנים הללו. אני סבור מזה שנים, וסבור גם היום, שהיעד האמיתי לא צריך להיות גיוס לצה"ל אלא שירות כלשהו והשתלבות בעבודה – הן של החרדים והן של הערבים. תקראו לזה שירות לאומי, ציבורי, קהילתי, ממלכתי; העיקר שכולם יתנו משהו. האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות וכל אחד יכול למצוא משהו, כפי שמלמד אתר "צו ראשון": קשישים, ילדים במצוקה, הרשות לשיקום האסיר, בתי ספר, בתי ספר שדה, חוות טיפוליות, עמותות למען בעלי חיים, בתי חולים וטרינריים, חינוך מיוחד, מגן דוד אדום, בתי חולים, מכוני מחקר רפואיים, קופות החולים, בנק הדם, המשטרה, שירות בתי הסוהר, סייבר – ועוד ועוד ועוד. אבל הממשלה הזאת לא תגע בחרדים, כי היא תלויה בעסקנים שלהם (ויצחק גולדנקנופף הוכיח השבוע כמה הם מנותקים כאשר טען שהכל בסדר ולשרי הממשלה אין קשר למלחמה). והיא לא תגע בערבים, כי הימין הקיצוני לא רוצה לראות אותם משתלבים בחברה. בדיוק כמו שהיא לא נוגעת בכספים הקואליציוניים, במשרדים המיותרים ובחברי הכנסת ה"נורבגיים". כי זאת ממשלת ביזה וטובות הנאה.

ואיך אנחנו יודעים שזאת ממשלת ביזה וטובות הנאה? כי יש מספרים. נתוני הגרעון שפרסם (8.2.24) החשב הכללי במשרד האוצר הדהימו אותי. כולנו ידענו שהגרעון הולך ומרקיע שחקים, בגלל הוצאות המלחמה ומשום שבצלאל סמוטריץ' השרלטן ובנימין נתניהו הפחדן לא עושים את מה שחייבים לעשות: לקצץ שומנים ולהכביד על העשירים. אז כרגע הגרעון הוא 4.8% מהתקציב וצפוי להגיע לפחות ל-6.6%. זה רע מאוד ומסוכן מאוד אבל לא מפתיע. מה שכן גרם לי לשפשף את עינַי היה הנתון על הגידול בהוצאות הממשלה, שהוא כמובן הגורם המרכזי לעלייה בגרעון. הוצאות הממשלה זינקו ב-36.1% ב-12 החודשים האחרונים; 14.6% מן העלייה אינם קשורים למלחמה. שוב: ההוצאות עלו בכמעט 15% בלי קשר למלחמה. 40% מן העלייה אינם קשורים למלחמה. זאת אומרת, שהממשלה הזאת שפכה כסף כאילו אין מחר, למרות שהכנסותיה הלכו וירדו עוד לפני המלחמה (במידה רבה בשל המשבר בענף הנדל"ן). החשב הכללי לא פילח את הסעיפים בהם נרשם גידול בהוצאות, אבל מותר לנחש שחלק לא קטן ממנו שייך לכספים שנשפכו על חרדים, מתנחלים ושאר קבוצות שהממשלה הזאת חפצה ביקרן. אז היא קרעה את העם לא רק ברפורמה המשפטית, בשיסוי כלפי מתנגדיה ובגזענות של כמה מחבריה, אלא גם במקום הכי כואב והכי מיידי – התקציב. לממשלה כזאת אין שום זכות מוסרית להמשיך ולדרוש מאיתנו קורבנות – גם בדם וגם בדמים. היא חייבת ללכת.