הקמת מדינה פלשתינית תהווה ניצחון מובהק לטרור ואיום מיידי על קיומה של מדינת ישראל. דומה, שזוהי דעה (מוצדקת לחלוטין) הזוכה כיום לתמיכת הרוב המוחלט של הציבור הישראלי, ודאי בקרב האוכלוסייה היהודית. רוברט גייטס, שהיה שר ההגנה של ארה"ב, היטיב לבטא זאת השבוע: מי שדורש מישראל להסכים להקמת מדינה פלשתינית אחרי 7 באוקטובר, פשוט אינו מבין את הטראומה הלאומית שהיא עברה; אפשר יהיה להקים מדינה כזאת רק כאשר יובטח לישראל שהיא לא תהווה בסיס לעוד מתקפה כזאת, וזה יקח הרבה זמן. באותה מידה ברור לגמרי, שאין להשלים עם כך שלחמאס יהיה אפילו החלק המזערי ביותר בשליטה ברצועת עזה. אבל מה כן? האם ישראל רוצה אחריות ישירה על 2 מיליון פלשתינים מוכים וממורמרים ועל משימת שיקום אדירה, תוך סכנה ממשית ויום-יומית לחיי חייליה? האם אנחנו רוצים לתת את הרצועה לתומך הטרור ומכחיש השואה מחמוד עבאס (אבו מאזן)? האם מישהו באמת חושב שמדינות ערב ייכנסו לביצה הזאת? או שמא נמצא משתפי פעולה מקומיים שיסכנו את חייהם בתיוג כבוגדים? האם יצירתה של "רשות פלשתינית משודרגת" היא אפשרות מעשית? בקיצור: אין שום פתרון טוב, ויש לבחור בין איום ונורא לבין נורא ואיום. אבל חייבים לבחור. חייבים להראות לעולם ובמיוחד לארה"ב שאין לנו כוונה לכבוש מחדש את הרצועה, ובוודאי שלא להקים בה התנחלויות. גם בגלל שזה מסוכן מאוד לנו, גם משום שהקהילה הבינלאומית כולה תתנגד לכך בכל מאודה. בנימין נתניהו חי שבועות ארוכים בעולם משלו, בו אפשר רק לומר "לא, לא ועוד פעם לא" ואפשר להתעלם בצורה בוטה מג'ו ביידן ואפשר לא לראות את סכנת הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת (כפי שתיאר השבוע בצורה מעוררת חלחלה רונן ברגמן, אחד מטובי העיתונאים בישראל). רק הלילה (23.2.24) פרסמה לשכתו מסמך עקרונות ל"יום שאחרי", שבסך-הכל חוזר על הצהרות כלליות קודמות ומותיר עמומות את התשובות לשאלות העיקריות. צריך עוד לראות כיצד יגיבו למסמך הזה שותפיו של נתניהו בימין הקיצוני. במידה רבה הוא שבוי בידיהם, כי הוא רוצה לשמר בכל מחיר את קואליציית ה-64 – זו שיכולה לספק לו חבל הצלה מצרותיו המשפטיות. לכן, אם הפירומן הגזען איתמר בן-גביר רוצה להגביל מאוד כניסת ערבים ישראלים להר-הבית ברמדאן, בניגוד מוחלט לעמדת זרועות הביטחון – נתניהו נכנע לו. טובת המדינה? היא נמצאת ביקום אחר, אולי יקום מקביל שלעולם לא ייפגש עם זה שאנו חיים בו.

עוד הוכחה לכך שנתניהו מנותק מן המציאות הייתה תשובתו השחצנית השבוע לשאלה מתי יתקיימו הבחירות: "בעוד כמה שנים", ענה. ואז הוא עבר לתקוף את התקשורת שאינה בודקת, לטענתו, מי עומד מאחורי קמפיין לוחמי 1973 המטיל עליו את האחריות למחדלי המלחמה. בשביל לתת אמירות כאלה, באמת צריך לרחף גבוה מעל העננים. אני לא חסיד גדול של סקרים, עוד פחות מזה כאשר אין בחירות באופק, בכלל לא של שאלות תיאורטיות על מפלגות שאינן קיימות, ודומה שבשעת מלחמה הדיוק שלהם מסופק עוד יותר. אבל אי-אפשר להתעלם מן המגמה הברורה של התרסקות הקואליציה הנוכחית – מגמה שהחלה עוד לפני 7 באוקטובר, בעיקר בשל המהפכה המשטרית. חוץ מזה, אני די בטוח שאם נתניהו היה חושב שהמציאות הפוכה מזו שמצטיירת בסקרים – תגובתו הייתה שונה ואולי הוא אפילו היה יוזם בחירות בזק. כך שאפשר לומר במידה רבה של ודאות, שנתניהו וממשלתו איבדו את הלגיטימציה הציבורית ושרוב הישראלים רוצים ממשלה חדשה – וכמה שיותר מהר. לגבי "אתה הראש, אתה אשם": ראשית, בכלל לא רלוונטי מי מממן את המחאה; נתניהו הולך למחוזות הללו כי אין לו תשובה רצינית לקמפיין עצמו. שנית, צריך לא מעט צביעות מצידו של מי שחבריו הטובים ביותר ותורמיו הגדולים ביותר הם מיליונרים זרים, כדי להעלות את השאלה הזאת. ובעיקר: כל עוד אין לנתניהו מידע שמאחורי הקמפיין עומדים גורמים עוינים או שמימונו בלתי חוקי בצורה כלשהי – עצם הצגתה הוא יצירה מכוונת של חשד עמום לשם דה-לגיטימציה. והנה לנו עוד הוכחה ליקום המקביל של נתניהו: אנחנו ביקום ההישרדות הלאומית, הוא ביקום ההישרדות האישית.

עוד נתניהו אחד, והפעם – יאיר נתניהו. לאור העדויות הרבות על השפעתו המזיקה של הג'וניור על אביו ועל התערבותו בענייני המדינה, אני הייתי מוכן לתרום למימון שהייתו במיאמי לכל אורך המלחמה וגם אחריה. אם יובטח לנו שהוא יסתום את הפה, דומני שרבים יהיו מוכנים לתת לו גם כרטיס לאוסטרליה או לאיסלנד. מה שלא סותר את העובדה ששוב מדובר בנתק מוחלט מן המציאות הקשה של חיינו. בניהם של יצחק הרצוג ובני גנץ נלחמים בעזה, בנו של גדי איזנקוט נפל שם – ובנו של בנימין נתניהו מבלה בעיר נופש. מה שמביא אותי לשלוש שאלות הקשורות זו בזו. האחת: מדוע הוא שם? יש כל מיני שמועות פרועות יותר ופרועות פחות, הניזונות מכך שאיש לא טרח לתת לנו הסבר. ומגיעה לנו תשובה לשאלה הזאת, בגלל השאלה הבאה: מי מממן את שהותו שם? האם משפחת נתניהו שוב מקבלת מתנות ברבבות דולרים? ומגיעה לנו תשובה גם לשאלה הזאת, בגלל השאלה הבאה: כמה עולה לנו אבטחתו של יאיר נתניהו במיאמי? האם יש סיבה שהיא תהיה על חשבוננו?

עלייה של 2% בלבד בתוצר הלאומי וירידה של 0.1% בתוצר לנפש ב-2023. צניחה של התוצר ב-19.4% ושל התוצר העסקי ב-32.3% ברבעון הרביעי. אלה כמה מן הנתונים המרכזיים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ואם לסכם את החשבונות הלאומיים: הרעה ניכרת בכל הפרמטרים ובכל התחומים (ורק תחשבו מה עלול היה לקרות לנתונים הללו ולאמינותם אם יוסי שלי היה מתמנה לסטטיסטיקן הלאומי). הסיבה ברורה: המלחמה והשלכותיה. מי שהביא עלינו את האסון הביטחוני והאנושי, מביא עלינו גם את האסון הכלכלי והעסקי. ככל שידיעתי מגעת, בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' לא הגיבו על הנתונים האיומים הללו. כי מה יגידו? הרי את הלמ"ס, בניגוד לחברת הדירוג מודי'ס, אי-אפשר להאשים ב"העדר נימוקים כלכליים רציניים", בפרסום "מניפסט פוליטי", ב"תפיסת עולם גיאו-פוליטית פסימית ומופרכת", ב"חוסר אמון בחוסנה הביטחוני והלאומי של ישראל", ב"חוסר אמון בצדקת דרכה מול אויביה" – כמה מן הפנינים ששיגר שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה לעבר אחת החברות המכובדות ביותר בעולם בתחומה. אל מול נתוני הקריסה הללו, נתניהו וסמוטריץ' טרם העבירו את תקציב 2024 ובשל כך השבוע נכנס לתוקפו הקיצוץ האוטומטי בהוצאות. הם לא סוגרים ולו משרד מיותר אחד. הם לא מוותרים על שקל אחד מהכספים הקואליציוניים. הם לא שולחים הביתה אפילו חבר כנסת נורבגי אחד. הם לא מסוגלים להתייצב בפני הציבור ולומר את האמת. כי הם חיים בעולם משלהם.

"הרכב הוועדה לבחירת שופטים בעייתי ומביא לתוצאות לא מאוזנות והליכי המינויים לוקים בכשלים. ראוי לפתור את כלל הנושא בשינוי יסודי של הרכב הוועדה לבחירת שופטים ושל כלל דרכי עבודתה". זוהי עמדתו העדכנית של יריב לוין, כפי שהציגה אותה גלי מיארה השבוע לבג"ץ. במילים פשוטות: מבחינתו של לוין, הרפורמה/ההפיכה חיה ובועטת, לכל היותר היא יצאה להפסקת מלחמה ותחזור מיד אחריה. כאילו לא הייתה כאן מחאת ענק, כאילו לא ברור שחמאס חשב שיוכל לנצל לטובתו את הקרע האיום שהממשלה הזאת גרמה בתוכנו. לפחות מבחינת יכולתו להתנתק מהמציאות, לוין מוכיח שוב שהוא בהחלט יורש אפשרי לנתניהו. השבוע גם קיבלנו טעימה קטנטנה לאופן שבו יתנהל מינוי השופטים אם חלילה מזימתו של לוין תעלה בידו. אורית סטרוק ויצחק קרויזר התנגדו לקידומה של השופטת טל תדמור-זמיר לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה שהיא הטילה עונשים קלים מדי על פורעים ערבים ב"שומר החומות". הבנתם? פוליטיקאים אומרים בריש גלי, ששופט שפסיקותיו לא יעלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלהם – לא יקודם. זה עובד בשני הכיוונים: השופטת ג'ויה סקפה-שפירא, שהרשיעה שוטרת מג"ב שהיכתה ערבייה, ספגה ביקורת מהימין הקיצוני על חומרת העונש – מאסר על תנאי. כי אצל הימין הגזעני הזה, שיש בו גם מי שמהללים את הרוצח עמירם בן-אוליאל וכמובן תוקפים את שופטיו, הנוסחה ברורה מאוד: דמם של יהודים סמוק הרבה הרבה יותר מאשר דמם של ערבים. והם רוצים שופטים שיחשבו כמותם.

באיזה גובה צריך לרחף כדי להציע, בעיצומה של המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה, גם להכביד את הנטל על חיילי הסדיר והמילואים, גם להקדים את הגיוס של 1,300 צעירים וגם להמשיך לתת פטור מוחלט לחרדים? אולי 63,000 רגל – כמספר החרדים ששירותם "נדחה". במקום לנצל את רגעי אחדות הדמים, בהם גם חרדים מוכנים לשאת בנטל, ממשלת הביזה והבוז ממשיכה לחיות בעולם משלה, בו המאוויים המגזריים של מרכיביה גוברים על הצרכים הלאומיים של העם כולו. אני סבור מזה שנים, שגיוס החרדים הוא סוגיה משנית שאולי עבר זמנה, ושהעיקר הוא שישתלבו בתעסוקה. אבל 7 באוקטובר גורם לי לחשוב שוב על הנושא, ולא רק לגבי החרדים אלא גם לגבי ערביי ישראל. זה יכול להיות אחד התחומים בהם החברה הישראלית, על כל מרכיביה, תצא מן המלחמה כשהיא מחוזקת: הכרה ממשית ומעשית בכך שכולם חייבים לתרום. לאו-דווקא בשירות צבאי, אבל בהחלט בשירות לאומי/ציבורי/קהילתי/מקומי – השם ממש לא משנה. מלחמת חרבות ברזל היא אולי הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה כל הישראלים מרגישים אחדות גורל. המנוולים של חמאס רצחו גם בדואים מוסלמים, החלאות של חיזבאללה ירו גם על יישובים נוצריים, תושבי רהט מסייעים לצה"ל, בנצרת ביטלו את חגיגות 1 בינואר. על הדרוזים והצ'רקסים כמובן לא צריך להרחיב את הדיבור. את החרדים ראינו בדמות אנשי זק"א ובלשכות הגיוס. אבל במקום לשנות דיסקט ברגע האיום והנאדר הזה, הממשלה מרובת החרדים ושונאי הערבים חושבת שאפשר להמשיך כמו ב-6 באוקטובר. לבדואים ולנוצרים, לדרוזים ולצ'רקסים, לחרדים ולחילוניים – לכולם מגיעה ממשלה הרבה יותר טובה.