יש לנו מספיק צרות משלנו ואולי זו הסיבה שאיננו מקדישים תשומת לב מספקת לדינוזאור שבחדרו של העם היהודי: האנטישמיות. כולנו שמענו עוד ועוד דיווחים על הזינוק המפחיד בממדיה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ההופעה המבישה של ראשי האוניברסיטאות בבית הנבחרים תפסה כותרות גם אצלנו, ייתכן שחלק מהיוצאים לחו"ל חשים בה ונוקטים אמצעי זהירות מפניה – אבל פחות או יותר פה זה נגמר. השבוע פורסמו שורה של דיווחים על התנכלויות אנטישמיות לספורטאים ישראלים. הכדורסלן יפתח זיו סיפר כיצד הפך למנודה בקבוצת גרנאדה הספרדית; כדורגלניות נוער איריות סובבו את הגב בעת נגינת "התקווה" מול נבחרת ישראל; כמה מחוקקים צרפתים דרשו להרחיק את ישראל מהאולימפיאדה. לכך יש להוסיף את האפשרות שישראל תורחק מן האירוויזיון בתירוץ שמילות השיר "October Rain" הן אמירה פוליטית אסורה. כמו תמיד, מה שישראל עושה הוא רק תירוץ עכשווי לשנאה העתיקה ביותר בעולם. ואולי עוד יותר גרוע מאשר תמיד: הפעם – לפחות לפי חבורת הצבועים באיגוד השידור האירופי – אסור ליהודים אפילו לספר את מה שעובר עליהם. בעיית האנטישמיות חייבת לקבל מקום גבוה בסדרי העדיפות שלנו. מדובר באחים המצויים בצרה ויש לנו (ואולי רק לנו) יכולת וחובה לצאת להגנתם בכל דרך אפשרית. האנטישמיות גם מכרסמת קשות במעמדה של ישראל בעולם (כמובן בסיוע המחדל הבלתי-יאמן שלנו בתחום ההסברה) ובכך פוגעת בנו במישרין. אנחנו מאבדים את הלגיטימציה לחיסול חמאס, אולי לא תהיה לנו שום לגיטימציה להסרת האיום מצד חיזבאללה, בכמה מדינות כבר מדברים על הפסקת הסיוע הביטחוני, ואיש לא יתפלא אם יתחילו להתממש הקריאות הישנות לחרם כלכלי ואקדמי על ישראל. האנטישמיות איננה עוד אחד מפגעי המלחמה. מדינת ישראל הוקמה בין היתר כדי לתת לה מענה – וזה בדיוק מה שחייבים לעשות, במלוא הכוח.

מעניין לעניין באותו עניין. בנימין נתניהו השתבח השבוע בסקר של הרווארד-האריס שהצביע על תמיכה של 82% מהציבור האמריקני בישראל במלחמה נגד חמאס. פרסמנו כאן את הסקר במלואו, ואכן הוא בהחלט מעודד – אם כי יש גם סקרים הפוכים. אבל גם לפי הסקר הזה, יש בחדר דינוזאור בדמות שחיקה מדאיגה במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקנית, ובמיוחד יש לשים לב לשכבות הגיל. 38% בלבד מהנשאלים תומכים במדיניותו של ג'ו ביידן במלחמה; התמיכה בו בכלל נמוכה, אבל זהו הנושא בו היא הנמוכה ביותר למעט משבר המסתננים בגבול מקסיקו. דעה חיובית על ישראל היא נחלתם של 51% מהאמריקנים – לא רע, עד שרואים של-28% יש דעה שלילית עלינו. 55% תומכים בהענקת הסיוע הנוסף לישראל, בעוד 45% מתנגדים. יש לנו 63% תמיכה בהמשך הפעולה הקרקעית, עם 57% בקרב בני 24-18 לעומת 70% בקרב בני 70 ומעלה. האם יש לאפשר לחמאס להמשיך לנהל את הרצועה? 78% מכלל הנשאלים השיבו בשלילה, אך 45%-40% מבני 34-18 השיבו בחיוב. פרסמנו גם את תוצאות אותו סקר מדצמבר שעבר, בו הוצגו יותר שאלות בנוגע למלחמה, וכאן יש נתונים חמורים עוד יותר. אומנם 84% הגדירו את 7 באוקטובר כהתקפת טרור, אך בקרב בני למטה מ-44, כרבע לא הסכימו עם הגדרה זו. רק 27% הצדיקו את מתקפת חמאס – וזה כולל 60% מבני 24-18. התמיכה בישראל הייתה 96% בקרב בני 65 ומעלה, ירדה עם הגיל ועמדה על 50% בלבד בשכבת 24-18; מחציתם תמכו בחמאס. ובהמשך לנושא הקודם – 75% סבורים שהאנטישמיות בארה"ב גברה. 74% השיבו שקריאה לרצח העם היהודי אינה מוגנת בידי חופש הביטוי; אבל 53% מבני 24-18 טוענים שזוהי התבטאות לגיטימית. שיעור כמעט זהה דוחים את הטענה לפיה היהודים הם "קבוצה מדכאת"; 67% מבני 24-18 תומכים בה. הסיבות למגמות הללו, במיוחד בקרב הצעירים, הן רבות ובחלקן הגדול נובעות מהתפתחויות פנימיות בארה"ב. אבל כאשר אפילו בסקר עם ממצאים אוהדים מובהקים לישראל אפשר למצוא תשובות שכאלו, ולגלות שהן נחלתן של מיליוני צעירים – מצביעי העתיד ומנהיגי העתיד – התעלמות מהן עלולה להיות אסון קיומי לישראל בתוך פחות משנות דור.

הממשלה עומדת לבקש מהכנסת להאריך את תוקפו של החוק המאפשר לחרוג מן המקובל בנוגע למעצרם של מחבלי חמאס – הן אנשי הנוח'בה של 7 באוקטובר והן מי שנתפסו ברצועה. הנימוק הוא, שיש צורך בזמן נוסף כדי לגבש את החקיקה לטיפול המשפטי בהם. וזה קורה במקביל למו"מ על השלב הבא של שחרור החטופים. אמרתי ואני חוזר ואומר: יש לנו בחדר דינוזאור שאין דרך טובה להתמודד איתו. ליתר דיוק: אין אפילו דרך רעה; הבחירה כאן היא בין איום ונורא לבין נורא ואיום. כמה מן הבעיות הבולטות, בצורה טלגרפית: אלו אישומים לייחס לכל אחד – פרטניים או ביצוע בצוותא? האם יש די ראיות בהתחשב בנסיבות הנוראות של האירועים? האם כל הראיות – למשל הודאות המחבלים – הן קבילות? כיצד מתארגנים לשפיטה של מאות נאשמים? מה תהיה הערכאה? לפי איזה חוק? מי יהיו הסניגורים? כיצד נוודא שסניגורים לא יהיו תומכי טרור? אלו חלקים מהמשפטים יהיה צורך לנהל בדלתיים סגורות (עבירות מין, שיטות שב"כ)? כיצד יימנעו הפרות של איסורי פרסום? מה יהיו העונשים? האם העולם ישתוק אם נוציא להורג עשרות מחבלים? האם נכלכל לאורך שנים בבתי הכלא שלנו מאות מחבלים, שיהיו תמריץ לחטיפות נוספות? במבט של מי שבוודאי אינו יודע את כל העובדות הרלוונטיות, הפתרון הסביר היחיד הוא להבהיר לחמאס שביכולתו לקבל מחבלים אלו בתמורה לחטופים – רק אותם או בעיקר אותם. ודאי שיהיה זה מקומם עד מאוד לשלח אותם לחופשי, אבל כל חלופה אחרת תהיה גרועה בהרבה. כפי שראינו, העמדתם לדין היא בעייתית ביותר, ושחרור של מחבלים כבדים הטבולים בדם יהודי עד כתפיהם יהיה חמור עוד יותר. חוץ מזה, תהיו בטוחים שאחרי כמה חודשים אצלנו – צה"ל והשב"כ יודעים עליהם הכל, ולאורך הזמן יוכלו לחסל לכל הפחות את הגרועים ביותר שבהם.

על גיוס החרדים כבר דיברו ומדברים עשרות שנים, ויש לי הרגשה שלמרות הדיון השבוע בבית המשפט העליון ולמרות דבריו הנחרצים של יואב גלנט – נדבר על זה עוד שנים לא מעטות. אלא שיש בחדר דינוזאור שלא מדברים עליו: גיוס הערבים. רק שתבינו: החרדים הם 13% מהאוכלוסייה בעוד הערבים הם 21%, כך שהבעיה שם גדולה פי אחת וחצי. הסיבות לבעיה שונות לחלוטין – אלו מקבלים פטור מסיבות פוליטיות ואלו מסיבות ביטחוניות – אבל הפתרון יכול להיות זהה: שירות חילופי (ולא משנה איך יקראו לו). כבר עמדתי כאן על כך שמגוון האפשרויות הוא כמעט בלתי מוגבל, ויש אין-ספור מקומות ותפקידים המתאימים גם לחרדים וגם לערבים. באתר האגודה להתנדבות מוצגים – קחו אוויר – 4,417 מקומות שירות. דוגמית קטנטנה של גופים המתאימים גם לערבים וגם לחרדים: בתי חולים, משרד החינוך, מגן דוד אדום, אלו"ט, נציבות כבאות והצלה, קופות החולים, איחוד הצלה, הביטוח הלאומי, המועצה לשימור אתרים. המלחמה היא גם קריאה וגם הזדמנות לשינוי תפיסתי-ערכי בסיסי: כולם כולל כולם צריכים לתרום למדינה. חלק בצה"ל, חלק מחוצה לו – אבל כולם. המכון לדמוקרטיה מצא בדצמבר שעבר, כי 65% מערביי ישראל מרגישים שייכות למדינה ובעיותיה (לעומת פחות ממחצית ביוני אשתקד); 86% תומכים בהשתתפות ערבית במאמץ האזרחי במלחמה; 56% אמרו שמתקפת חמאס אינה משקפת את הערבים, הפלשתינים והאיסלאם. יש כאן בסיס נדיר, אולי חד-פעמי, שעליו אפשר לבנות שילוב של הערבים בחברה – כולל ובמיוחד בשירות קהילתי. וזה בנוסף לשקט שנשמר בערים המעורבות מאז תחילת המלחמה (אלא אם איתמר בן-גביר יצליח להבעיר אותן ברמדאן). ברור שזה לא יקרה במהירות ובקלות. יש הרבה ערבים שיתנגדו לכל שירות, מסיבות אידיאולוגיות או מסיבות של נוחות. אבל חייבים להתחיל לגשש, לתכנן, להציע, לדבר. אין הצדקה מוסרית לדרוש מן החרדים לתרום לחברה, אם לא מציגים דרישה דומה לפלח אוכלוסייה הגדול מהם ב-50%. אז נכון שהשמאל לא רוצה להרגיז שותפים פוטנציאליים והימין מעדיף שהערבים יישארו אזרחים סוג ב'. אבל צדק, הגינות ואינטרס לאומי חייבים לגבור על פוליטיקה ובוודאי על גזענות.

אני לא קונה את ההכחשה של יואב קיש לפרסום של בן כספית, ולפיו ביטל את חלוקת פרס ישראל השנה משום שלא רצה להעניק אותו לאייל ולדמן – יזם היי-טק מוביל ששכל את בתו ובן-זוגה במסיבת נובה ומותח ביקורת על הממשלה ועל העומד בראשה. אני לא קונה גם בגלל שלא ניתן שום הסבר משכנע להחלטה הזאת (קיש טען ש"זה לא הזמן לחגיגות", למרות שטכס הדלקת המשואות יתקיים במתכונת מורחבת), וגם משום שהפרסום משתלב היטב עם מה שאנחנו יודעים על הלך הרוח של ממשלת הימין-מלא-מלא ועל האופן בו היא מיישמת אותו (ע"ע המשטרה בקפלן). יש בחדר עוד משהו קטן, ממש לא דינוזאור, אבל כזה שאי-אפשר להתעלם ממנו: התקדים. זו הרי לא השנה הראשונה בה ישראל מגיעה ליום העצמאות כאשר היא חבולה ומדממת ממלחמה קשה. זה בדיוק מה שהיה בשנת תשל"ד, אחרי מלחמת יום הכיפורים. איש לא חשב אז לרגע לבטל את הענקת הפרסים. הוגה הדעות שמואל הוגו ברגמן קיבל את הפרס על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה, כמו גם יהושע אלוף, שהיה ממייסדי המכבייה. חוקר התלמוד והספרות העברית שרגא אברמסון קיבל את הפרס במדעי היהדות; הביוכימאי וחוקר הסרטן יצחק ברנבלום – במדעי החיים; הכימאי רפאל לוין היה חתן הפרס למדעים מדויקים; והמלחין ידידיה אדמון זכה בו בתחום המוזיקה. בהזדמנות זאת, הנה סיפור על קיש שטרם פורסם ואשר מלמד על הפוליטיזציה שלו – עוד ראיה נסיבתית למניע האמיתי העומד מאחורי ביטול חלוקת הפרסים. כאשר נכנס קיש לתפקידו, הוא ביקש להיפגש עם נציגי כל המוסדות העוסקים בחקר השואה ובהנצחתה. הם התכנסו ביד ושם וסיפרו מיהם. כאשר הגיע תורו של נציג גנזך קידוש השם – מוסד חרדי ראוי וחשוב – קיש פנה בנוכחות כולם לעוזרו והנחה אותו לתאם לו בהקדם ביקור. רק בו, לא בשום מוסד אחר. ואידך זיל גמור.

זהו הדינוזאור הגדול ביותר. כבר מאז תחילת המלחמה היה רושם, שהממשלה מבטיחה יותר מכפי שתוכל לקיים. השמדת חמאס הייתה בלתי סבירה מלכתחילה; קשה עד בלתי אפשרי לחסל ארגוני טרור, במיוחד כאשר מדובר במי שמניעה אותו אידיאולוגיה קיצונית ומושרשת של מלחמת דת והקרבת חיים. הצבת המטרה הזאת הייתה מובנת מבחינה פסיכולוגית ומוראלית אחרי הטראומה האיומה של 7 באוקטובר, אך שגויה בטווח שמעבר לאותם ימים. כידוע, המטרות המוגדרות השתנו לאורך ארבעת חודשי המלחמה. דיברו על "מיטוט שלטון חמאס", דיברו על "השמדת יכולתו הצבאית של חמאס", וכמובן שנוספה המטרה של שחרור כל החטופים. הבעיה היא, שאיש כמעט לא הודה שמדובר במטרות עמומות שכנראה עומדות בסתירה זו לזו, וממילא לא נקבע תיעדוף שלהם ולא הוגדרו לוחות זמנים. ועכשיו בנימין נתניהו מדבר על "ניצחון מוחלט", שזה בכלל לא ברור. זה בסדר גמור לשנות יעדים על-פי המציאות בשטח ולא לדבוק במטרות בלתי אפשריות או בכאלה שמחירן גבוה מדי. זה בסדר גמור לצאת למלחמה כדי לפגוע כמה שיותר באויב, ודאי כאשר מדובר ברוצחי המונים בדם קר. אבל זה לא בסדר להציב בפני הציבור, המשלם את מלוא המחיר, ססמאות נבובות שלמעשה אינן אומרות דבר. וזה עוד יותר לא בסדר כאשר קיים חשש ממשי, שהיעדים המוצהרים מושפעים גם משיקולים פוליטיים ואישיים של המנהיגים. במילים אחרות: גם לא להגיד את האמת וגם להתחמק ממנה משיקולים אנוכיים – זה חמור תמיד וחמור שבעתיים בשעת מלחמה.