קשה לבחור מהו האסון הנורא ביותר מבין הרבים שהמיטה עלינו הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. 7 באוקטובר עצמו? המחדל שקדם לו? המלחמה שבאה אחריו? הנזק האדיר למשק? הקרע הפנימי אשתקד? מתן הלגיטימציה לגזענים וקנאים? הגעתה של אירן לסף הנשק הגרעיני? התפרצות האנטישמיות בעולם? וזו רשימה חלקית בלבד. דומה שבשבועות האחרונים הממשלה הזאת ובנימין נתניהו "מצליחים" לשבור את השיאים של עצמם, כאשר הם דוחפים אותנו במודע למשבר חסר תקדים ביחסים עם ארה"ב, כמו גם עם בעלות בריתנו באירופה. בשבוע האחרון לבדו ספגנו אמירות קשות מצד ג'ו ביידן, קאמלה האריס וצ'אק שומר – שלושתם ידידים ותיקים ומסורים של ישראל (הראשון "ציוני בלי להיות יהודי", השנייה נשואה ליהודי, השלישי יהודי). אנחנו מאבדים גם את הבית הלבן וגם את הסנאט. בדרך כלל אני מודאג כאשר העולם משבח אותנו ומרגיש די טוב כאשר הוא מגנה אותנו. למשל: הסכמי אוסלו מצד אחד והפצצת הכור בעירק מצד שני. אך זה לא תמיד כך, ויתרה מזאת: בהחלט יכול להיות שהעולם טועה וצבוע ואנטישמי ודו-פרצופי – ועדיין אין לנו ברירה אלא להתחשב בו. הסיבה פשוטה ביותר: מי שחושב שאפשר לחיות במנותק מן העולם, מוזמן לעבור לקוריאה הצפונית. כל מדינות העולם, בוודאי מדינה קטנה ומוקפת אויבים כמו ישראל, צריכות זו את זו – לאוכל, לנפט, להשקעות, לתיירות, לטכנולוגיה, למחצבים, לכל דבר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביחסינו עם ארה"ב. אי-אפשר להיות יותר ברור מזה: בלי ארה"ב ישראל לא תתקיים. נקודה. אנחנו מייבאים ממנה חלק גדול מהחיטה שאנו צורכים, המגזר הציבורי והמגזר הפרטי מגייסים בה מיליארדי דולרים, ועל הנשק והתמיכה הדיפלומטית לא צריך להרחיב את הדיבור. מובן שגם לאמריקנים יש אינטרסים והקשרים לא יירדו לרמת אפס, אבל כפי שגורסת אמרה ידועה: כאשר ארה"ב מתעטשת, לעולם יש שפעת. או בהתאמה לענייננו: דחיפה קלה מצד וושינגטון יכולה להטיח אותנו בעוצמה לקרקע. הדברים חמורים עוד יותר לנוכח השחיקה המשמעותית בתמיכה הציבורית האמריקנית בישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בסקרים, גם ביוזמות חקיקה וגם בהתגברות האנטישמיות. חלק ממנה נובע משינויים חברתיים שאינם נוגעים אלינו, אך אין ספק שחלק משמעותי נגרם מההתעלמות של הממשלה הנוכחית מכל ההפצרות וההצעות של ביידן, הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. יש גם לזכור, שנכנסנו למלחמה כאשר ארה"ב (ודמוקרטיות מובילות רבות אחרות) מודאגות מאוד מהקיצוניות של הממשלה ומההפיכה המשטרית שהובילה, וכאשר מנהיגי העולם יודעים טוב מאוד שאי-אפשר להאמין לאף מילה של נתניהו. נתניהו – זאת הבעיה הגדולה ביותר. הוא מפחד מאיתמר בן-גביר יותר מאשר מיחיא סינוואר ומבצלאל סמוטריץ' יותר מאשר מג'ו ביידן. עושה רושם, שהוא גם רוצה להקשות על ביידן במרוץ הצמוד לנשיאות ולגרום לו לאבד קולות חיוניים במדינות מפתח, בתקווה שדונלד טראמפ יחזור לבית הלבן. אז רק תזכורת טלגרפית למי שמפנטזים על הפושע המשוגע הזה: הוא תוקע את חבילת הסיוע הנוכחית לישראל, הוא שיבח את אדולף היטלר, הוא מדבר על הפקרת מדינות נאט"ו לוולדימיר פוטין, הוא אומר שאצלו סיוע החוץ יהיה לכל היותר הלוואות בתנאים טובים, הוא תיאר את מנהיגי חמאס וחיזבאללה כאנשים חכמים.

הדגל האדום הכי בוהק של הממשלה הנוכחית, לפחות בעיני העולם הדמוקרטי והליברלי, הוא כמובן איתמר בן-גביר – שאפילו זכה לכך שג'ו ביידן וצ'אק שומר נקבו במפורש בשמו כאשר התייחסו להקצנה בישראל. בן-גביר מוכיח שוב ושוב שהוא נותר גזען חשוך ומסוכן. הוא אומר "השתניתי" ובפועל משתין מן המקפצה. הנה שני מקרים מהשבוע האחרון. זה התחיל באירוע המכוער והחמור בו אוהדים של קבוצת הכדורגל בני סכנין ביזו את "התקווה" ושרקו בוז לשחקן הפועל חדרה מנשה זלקה שחזר משירות מילואים. בן-גביר הגיב: "הוריתי למשטרה לבחון פתיחת חקירה פלילית לאירועי המשחק בין חדרה לסכנין ובתוכם ביזוי ההמנון וביקשתי גם לבחון סגירת האצטדיון בסכנין. כל מי שהיה מעורב בביזוי ההמנון ובפגיעה במנשה זלקה, הוא מחבל". בואו ננתח את האמירה הזאת. ראשית, ספק רב אם השר רשאי להורות למשטרה לפתוח בחקירה; בן-גביר הוזהר שוב ושוב בידי בג"ץ שלא להתערב בעבודתה המבצעית. שנית, אין עבירה פלילית של פגיעה בהמנון (בניגוד לדגל ולסמל). שלישית, המשחק בכלל היה באצטדיון בנתניה. רביעית, בטרמינולוגיה של בן-גביר "מחבל" הוא אדם שיש לירות בו ללא כל אזהרה והיסוס; אז כאן בן-גביר מתיר את דמם של מי שעשו מעשה בהחלט מבחיל – אך שוודאי אינו מעשה טרור. חמישית, לא שמענו אותו מעולם מגנה "אוהדים" – במיוחד ביציעי בית"ר ירושלים – המשמיעים דרך קבע קריאות גזעניות כלפי שחקנים שחומי עור ומתנגדים בכל תוקף לשחקנים ערבים. ואז באה התייצבותו הפומבית והמוחלטת של בן-גביר לצידו של השוטר שירה למוות בילד בן 13 במחנה הפליטים שועפט. נניח בצד את העבירה על החוק שביצע, כפי שהתריעו גלי מיארה ועמית איסמן, ונתמקד בדבריו: "אני ועוד מיליוני מהאזרחים שלנו יכולים לישון בשקט בזכות אותו לוחם והזמנתו לחקירה על-ידי מח"ש היא צעד מביש ומעציב". מבחינת בן-גביר, בכלל לא צריך בדיקה וחקירה; שוטר ירה על ערבי – סימן שהוא גיבור. ממש כך, מילה במילה. הייתה תקופה אפלה בה נאמר בציניות, כי שופט שואל האם הנאשם שלפניו הוא "יהודי או שביצע עבירה אחרת"; אצל בן-גביר, די בכך שמישהו הוא ערבי כדי שמותר יהיה להרוג אותו.

המחדל של 7 באוקטובר רשום על שמם של הדרג המדיני והדרג הביטחוני. ציונים על ניהול המלחמה ניתן יהיה להעניק כאשר תסתיים (ובהמשך נאמר משהו על ההגדרה החמקמקה הזאת). מה שכבר ברור, שההפקרות הכלכלית רשומה כל-כולה על שמו של הדרג המדיני ובראשו בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ. אין ספק למלחמה יש ויהיה מחיר כלכלי כבד ושצריך לשלם אותו. אבל תראו מה עושה הממשלה המופקרת הזאת. השבוע פרסם החשב הכללי, שהוצאות הממשלה זינקו בחודשיים הראשונים של השנה ב-43% לעומת אשתקד. אלא מאי? 16% מן העלייה היו בסעיפים שלא קשורים למלחמה. ליתר ביטחון שאלתי את משרד האוצר, האם הסיוע לעסקים ולמפונים נכלל בהוצאות המלחמה והתשובה הייתה חד-משמעית: כן. כלומר, ההוצאות הביטחוניות הישירות והעקיפות עלו ב-27% - ועוד מיליארדים הוצאו על דברים אחרים לגמרי. וזה בעיצומה של מלחמה, כאשר הגרעון הצפוי הוא 6.6% תוצר, כאשר דירוג האשראי של ישראל יורד. זהו שוד של הקופה הציבורית, חד וחלק, מתוך הנחה שלא נשים לב. הנה כמה מעשי שוד מן השבוע האחרון. 25 מיליון שקל לרשות לזהות יהודית של אבי מעוז, כדי להבטיח שיתמוך בתקציב. מימון אוטובוסים לחתונת נכדו של האדמו"ר מגור, פטרונו של השר יצחק גולדקנופף (בידי אותה ממשלה שסירבה לתגבר את הרכבת לירושלים בעת המחאה נגד ההפיכה המשטרית). תוספת של 200 מיליון שקל למשרד ההתיישבות של אורית סטרוק ו-200 מיליון שקל למוסדות חינוך חרדיים. הממשלה הזאת בוזזת בין החורבות שיצרה. הבשורה הטובה היחידה היא, שאולי-אולי יש כאן רמז לכך שאפילו חברי הקואליציה מבינים שיש בחירות בדרך. לכן הם מיטיבים עם בוחריהם, לכן הם מסרבים להטיל מס על רכישת סיגריות בדיוטי פרי (כי עובדי רשות שדות התעופה חברים בליכוד), לכן הם דוחים את הגזירות (ובראשן העלאת המע"מ) לשנה הבאה. אמן, כן יהי רצון.

כמובטח, משהו על ההגדרה של "מלחמה". חוק יסוד הממשלה קובע, כי רק היא יכולה להחליט על מלחמה או להאציל את סמכותה לוועדת שרים (דהיינו: הקבינט המדיני-ביטחוני). המטרה היא לוודא – כפי שחייב להיות במדינה דמוקרטית – שרק הדרג המדיני הנבחר, ולא הצבא, יכול להוביל למלחמה. זה מה שנעשה, וכמובן בצדק גמור, ב-7 באוקטובר. החוק אינו אומר כיצד מסתיים מצב מלחמה (בניגוד להגדרה של "מצב חירום", אותו יש לחדש מדי שנה). ההיגיון אומר, שהפה שאסר הוא הפה שיתיר – כלומר: הממשלה או הקבינט. ההחלטה מסורה לחלוטין בידיהם, וכך צריך להיות – האחריות שלהם, המידע ברשותם. הבעיה היא, שהרבה יותר קל לקבוע מתי מלחמה מתחילה מאשר מתי היא מסתיימת. זה ברור אם האויב נכנע, אם נחתם הסכם שלום או אם מוכרזת שביתת נשק. אבל מה קורה כאשר אין צעד שכזה? האם הפסקת אש ממושכת היא סיומה של המלחמה? האם יש משמעות לעוצמת הפעולות הצבאיות? ובצורה הכי פרטנית: האם אנחנו מצויים כעת במלחמה או בלחימה? אין המדובר בהגדרה פורמלית גרידא. ראשית, יש לזה השלכות כלכליות הנובעות מן התדמית: קשה לשכנע גורמים זרים – החל מתיירים וכלה במשקיעים – לפעול במדינה המצויה במלחמה על-פי הגדרתה-שלה. שנית, מבחינת המורל הפנימי: כמה זמן אפשר להחזיק מדינה שלמה בהגדרה הזאת? האם היא מעודדת התגייסות ואחדות, או שוחקת את כושר העמידה? שלישית, בנוגע לחרבות ברזל: האם עלולה להיווצר הארכה מלאכותית של השימוש במצב המלחמה כדי לדחות את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ואולי גם את הבחירות?

נושא שכבר עסקתי בו אבל מצריך עוד נקודה: הטיפול המשפטי באנשי חמאס שנתפסו ב-7 באוקטובר ולאחר מכן. עמדתי כאן על הקשיים העצומים בכך, החל מאיסוף הראיות, דרך קיום המשפט ועד הענישה. לכל אלו צריך להוסיף סימן שאלה גדול על יכולתן של המשטרה והפרקליטות לנהל כהלכה את החקירה ואת ההליך. למה? כי אנחנו רואים כיצד הן מפשלות – החל מהקצב המסחרר של מעשי הרצח במגזר הערבי שאינם מפוענחים, וכלה בניהול מה שאמור להיות תיקי דגל מוקפדים ומתבררים כאוסף של טעויות והזנחות. אין סיבה לחשוב שהטיפול בפשעי 7 באוקטובר יהיה טוב יותר, מהסיבה הפשוטה שמדובר באותם גופים ואותם אנשים. אני משוכנע שהם באמת רוצים לעשות את העבודה הכי טובה שאפשר, אני משוכנע שהם באמת חדורים תחושת שליחות יוצאת דופן. אבל אני גם משוכנע שזה גדול עליהם בכמה מספרים, כאמור – בגלל היכולות שלהם כפי שאנחנו נחשפים אליהן יום-יום. לכך יש להוסיף את ההטיה הפוליטית ההולכת ומסתמנת של המשטרה, תחת הבריונות של איתמר בן-גביר, ואשר לא יכולה לעלות בקנה אחד עם עבודה מקצועית ועניינית. הנזק שייגרם לנו אם – ובעצם כאשר – הפשלות ייחשפו לעיני העולם כולו במשפטי החמאס יהיה עצום. גם ככה יש בחוץ מספיק שונאי ישראל שמגמדים את האירועים ואפילו מכחישים אותם. כל פגם בשרשרת הראיות, כל חקירה בלתי מתועדת, כל הימנעות מפעולות חקירה – ישמשו מיד כ"הוכחה" לכך שישראל מנפחת וישראל משקרת וישראל פושעת.

באחד מפרקי "כן, אדוני ראש הממשלה" מסכים ראש הלשכה, ברנרד וולי, שאנשי משרד החוץ ידליפו לתקשורת מידע מטעה המעניק לג'ים האקר קרדיט שאינו מגיע לו. אין שום סיבה שהאקר יכחיש ידיעות שכאלה רק משום שאינן נכונות, מסביר ברנרד – והוא כמובן צודק לגמרי גם במבחן התוצאה. נזכרתי בזה כאשר ראיתי השבוע את הידיעה מפי "גורם מדיני בכיר" ולפיה בנימין נתניהו הציע כבר ב-22 באוקטובר לג'ו ביידן להעביר סיוע לעזה מקפריסין בדרך הים, וכעבור שמונה ימים העלה זאת בשיחה עם נשיא האי, ניקוס כריסטודולידיס. כל הסימנים מעידים שזה עוד ספין מבית מדרשו של נתניהו. איך זה שהרעיון לא פורסם עד שפתאום ביידן הודיע שכך תעביר ארה"ב את הסיוע? הרי הכל דולף במלחמה הזאת, אז דווקא הפרט הזה נותר כמוס? מדוע הדברים לא נאמרו ביום חמישי שעבר (7.3.24), ערב נאום מצב האומה, כאשר הרעיון פורסם לראשונה בארה"ב? ומדוע ביידן לא אמר, כאשר נשאל לאחר הנאום מה יקרה אם נתניהו יטרפד את הסיוע הימי, שזה רעיון של נתניהו עצמו? בקיצור: בלוף נוסף שמעיד עד כמה נתניהו עסוק בהאדרה אישית גם – ואולי בעיקר – בעיצומה של המלחמה, שהוא האחראי מספר אחת לפריצתה.