מלחמת חרבות ברזל הביאה את הממשלה להורות על פינוי יישובים הסמוכים לקווי החזית ועל קליטתם במסגרות ברחבי הארץ. במקביל, התפנו יישובים ותושבים נוספים באופן עצמאי. מנתוני רשות החירום הלאומית (רח"ל) עולה, כי עד 1 בנובמבר פונו או התפנו 253,000 תושבים. 94,000 פונו או התפנו לקהילה, 88,000 פונו למלונות ו-70,000 התפנו עצמאית. מדובר בפינוי הגדול ביותר של אזרחים בישראל מאז קום המדינה. תהליך זה לווה בקשיים רבים לתושבים, למשק ולחברה הישראלית.
במאמר זה נסקור את הקריטריונים והתוכניות לפינוי וקליטה של תושבים שגובשו לפני המלחמה ואת אופן יישומן במהלכה. כמו-כן, נציע קריטריונים אלטרנטיביים לפינוי אוכלוסייה במצבי חירום בעתיד לאור הלקחים שנלמדו ב-7 באוקטובר. הנחת המוצא היא שמדינת ישראל תחליט על פינוי אוכלוסייה בשל סיכון חיים או אם נותרה ללא קורת גג. לא אמור להתבצע פינוי מסיבות אחרות, למשל לרווחת התושבים.
החלטה על פינוי אוכלוסייה צריכה להתקבל על-ידי הממשלה בהמלצת הצבא במקרה ביטחוני, ובהמלצת המשטרה במקרה אסון אזרחי. ההחלטה לפנות (או לא לפנות) אמורה להתקבל אך ורק משיקולים ענייניים, שנועדה למקד את משאבי המדינה בעיתות חירום ולהקל עליה בהתמודדות עם דרישות לפינוי שמגיעות מיישובים שאינם עומדים בקריטריונים.
פינוי אוכלוסייה מאורגן יבוצע בידי צה"ל (פיקוד העורף) והרשויות המקומיות בהתאם לאופי האירוע ולהחלטת הדרג המדיני. משלים הפינוי היא הקליטה, האמורה להתבצע על-ידי אגף פס"ח (פינוי, סעד, חללים), השייך למשרד הפנים. תפקידו להכין את מתקני הקליטה למפונים (בתי ספר, מוסדות ציבור, פנימיות, ואכסניות, בתי מלון) בעתות שגרה, ולהפעילם בעתות חירום. גורמים נוספים המעורבים בטיפול במפונים הם משרדי ממשלה שונים, דוגמת החינוך, הבריאות והרווחה. מעל כל אלה נמצאת רח"ל השייכת למשרד הביטחון, ושתפקידה לתאם בין הגופים ולתת את המעטפת הלאומית לתהליך הפינוי והקליטה.
כפי שניתן להבין, אין בישראל גוף אחד בעל אחריות וסמכות לתכנון מראש ולניהול בפועל של תהליך הפינוי, ועוסקים בנושא מספר גופים – מערך מורכב, המכביד על תכנון התהליך ובוודאי ביצועו. המסקנה המתבקשת היא שצה"ל, כ"דורש המבצעי" לפינוי אוכלוסייה בעת מלחמה, יהיה האחראי על גיבוש תוכנית הפינוי, בעוד שרח"ל, פס"ח, ומשרדי הממשלה צריכים להתאים עצמם לתוכנית זו ולגבות אותה ברמה הלאומית. אולם במספר לא קטן של מקרים - המצב בפועל היה הפוך.