השתמטותם של רבבות חרדים משירות כלשהו – צבאי, לאומי, אזרחי, קהילתי – היא סיפור ישן מאוד ומקומם מאוד, שכבר הפך לחלק מהריטואל הפוליטי-משפטי שלנו. סירובם של מוסדות חינוך חרדיים להעניק כישורי יסוד שיאפשרו לצאת לעבודה ולתרום לכלכלה, כאשר במקביל הם מקבלים מיליארדים מכספי הציבור – היא סיפור ארוך מאוד ומזיק מאוד, שכבר נראה לרבים מאיתנו כגזירת גורל. אבל הפעם כל זה מתקרב לנקודת פיצוץ, בגלל שמיליוני ישראלים מרגישים שיורקים בפרצוף של כולנו. לא צריך להרחיב: המלחמה גילתה מצד אחד שצה"ל צריך עוד אלפים רבים של חיילים, ומצד שני בתחילתה נדמה היה שיש איזושהי תזוזה במגזר החרדי לעבר נכונות לאיזשהו שירות. אלא שבעוד שהחלק הראשון של המשוואה רק מתעצם בכל יום, החלק השני כנראה מעולם לא היה אלא חזיון תעתועים. עם יד על הלב, בלי גיוס חובה – רק מעטים היו לובשים מדים, אז למה שהחרדים יוותרו על הפטור. ואילו עסקניהם לעולם לא ישמטו מידיהם את השליטה על קהלם באמצעות ברז הכסף. אפשר וצריך לחייב את כל החרדים – כמו גם את כל הערבים וכל הישראלים – לתרום לפחות שנתיים של שירות כלשהו. זה צריך להיות מהלך לאומי נרחב ומדורג, אבל עקבי ונחוש. ומאחר שצריך להתחיל איפשהו, החרדים הם בהחלט מקום ראוי – כי על זה יש הסכמה רחבה עד מאוד, וכי זה נכון מבחינה ביטחונית וכלכלית וחברתית. אבל בנימין נתניהו יורק בפרצוף של כולנו, כי הוא צריך את החרדים בממשלתו ואין דבר חשוב יותר מאשר שימור קואליציית ה-64. כך אנחנו מקבלים שעות על שעות של עיסוק בזה בעיצומה של המלחמה. וכך אנחנו מקבלים תזכיר שקרי ובו המילים "לא רלוונטי" בסעיף ההשלכות הכלכליות (104 מיליארד שקל בעשר שנים, קובע אגף התקציבים). וכך אנחנו מקבלים - כמה מוכר - הטלת אחריות והטחת האשמות בגלי מיארה ובני גנץ ויואב גלנט, ואף מילה על ראש הממשלה שמתגלגל עם זה 15 שנה ועל שותפיו הנאמנים. וכך אנחנו מקבלים את הענקת פרס ישראל לרב יצחק יוסף, שכזכור איים שהחרדים יירדו מהארץ אם יחויבו להתגייס. אבל הפעם – מעבר למה שקורה בבג"ץ – יש סיכוי אמיתי שהמיליונים יקומו ויגידו למיעוט: היריקות נגמרו.

בתחילת המלחמה שוחחתי עם עיתונאי בריטי-אמריקני בכיר. הוא שאל אותי האם ייתכן שבנימין נתניהו מאריך אותה מסיבות פוליטיות, כדי לדחות את היום בו הציבור יבוא איתו חשבון על מחדלי 7 באוקטובר. השבתי, שעם כל הדעה השלילית שיש לי על נתניהו בכלל ובנוגע למלחמה בפרט, אני לא יכול להאמין שיש מנהיג ישראלי כלשהו שיקריב חיילים לצרכים פוליטיים. קדושת חיי האדם כל כך מוטמעת בנו כיהודים וכישראלים, עד שזה פשוט לא יעלה על הדעת. חצי שנה לתוך המלחמה, אני לא בטוח שהייתי עונה לעמיתי בצורה כה נחרצת. גם היום אני לא חושב שזה אפשרי, גם היום אני מקווה ומאמין שחיי החיילים חשובים עד מאוד לנתניהו. במקרה הזה, הבעיה איננה בעובדות אלא בתחושות – ואני שומע אנשים שקולים ומתונים, האומרים שהחשש הזה מתגנב למחשבתם ואף הולך ומתגבר, חשש שהוא חסר תקדים בישראל ואולי בעולם הדמוקרטי. יש דיווחים על כך שגורמים המעורים במו"מ עם חמאס חוששים שאפילו בנושא הקדוש הזה - יש לנתניהו שיקולים פוליטיים. ההימנעות מקביעת יעדים מדיניים הופכת את המלחמה לדשדוש שסופו אינו נראה באופק, ואף מסכנת אותנו בצורה ממשית בשקיעה לבוץ ממושך של שליטה ברצועה על 2 מיליון תושביה, חורבותיה ומחבליה. נתניהו לא עוסק ביום שאחרי, כי הוא טרוד ביום הזה. הוא מעדיף להתעמת עם ג'ו ביידן מאשר עם איתמר בן-גביר. הוא לא מטפל באסטרטגיה המדינית, כי הוא שקוע בטקטיקה הפוליטית. המשמעות איננה "רק" הרס יחסינו עם העולם (ובזה נעסוק בהמשך), אלא גם יריקה בפניהם של מאות אלפי החיילים שעשו ועושים עבודה נפלאה – ושהישגיהם עלולים לרדת לטמיון בגלל שיקולים פוליטיים אנוכיים של מי שמנסה בכל כוחו לשמר את שלטונו.

יש מי ש"זוכים" לקבל מחברי הכנסת שלנו יריקה משולשת: גם בתור אזרחים (ע"ע חוק הגיוס), גם בתור קרובים או ידידים של לוחמים (ע"ע התמשכות המלחמה) וגם בתור קורבנות ישירים של המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. אלו הם בני משפחות החטופים ותושבים שהפכו לעקורים במדינתם. המכנה המשותף: לח"כים לא אכפת מהם. השבוע היו שני אירועים כאלה. הראשון התרחש כאשר ועדת הכנסת החליטה לצאת לפגרה כרגיל, למרות בקשת האופוזיציה להמשיך את המושב – ולו רק כהזדהות עם החטופים. כאילו לא היה די בזלזול הזה, ח"כ יצחק פינדרוס סינן את המילים "יאללה יאללה" לעברו של חן אבגידורי, שבתו ואשתו חזרו משבי חמאס, ואשר אמר שהוא יבדוק מה יעשו הח"כים במהלך הפגרה. השני התרחש כאשר אף חבר כנסת, למעט היו"ר מיכאל ביטון, לא טרח להגיע לדיון בוועדה לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל בנוגע לסיוע לתושבי הצפון. ואלו שמות מי שהיו להם דברים חשובים יותר לעשות: וליד אל-הואשלה, ששי גואטה, ניסים ואטורי, טטיאנה מזרסקי, יונתן משריקי, ארז מלול, צבי סוכות, יוסף עטאונה, עודד פורר, יסמין פרידמן, יצחק קרויזר, משה רוט. את רוב השמות הללו לא הכרתי עד רגע זה, ובכל מקרה – הרשימה מוכיחה שהאטימות אינה יודעת גבולות של קואליציה ואופוזיציה.

קראתי את ההחלטה המלאה של מועצת הביטחון, שעליה ארה"ב לא הטילה וטו ושבעקבותיה חולל בנימין נתניהו עוד משבר עם ג'ו ביידן – ידיד ישראל הגדול ביותר אי-פעם בבית הלבן – ועם בת-הברית שבלעדיה המדינה לא תשרוד. אני ממש לא מצליח להבין על מה המהומה. בקריאה שלי, הלוואי שהיינו יכולים לקבל עסקה כזאת. תשפטו בעצמכם. "מועצת הביטחון... חוזרת על דרישתה שכל הצדדים יקיימו את מחויבויותיהם על-פי החוק הבינלאומי, כולל החוק ההומניטרי הבינלאומי וחוק זכויות האדם הבינלאומי, ובהקשר זה יפסיקו את כל ההתקפות נגד אזרחים ויעדים אזרחיים, כמו גם את כל האלימות ומעשי האיבה נגד אזרחים ואת כל פעולות הטרור, ומזכירה שנטילת בני ערובה אסורה על-פי החוק הבינלאומי. "מביעה דאגה עמוקה מן המצב ההומניטרי הקטסטרופלי ברצועת עזה; מכירה במאמצים הדיפלומטיים המתמשכים מצד מצרים, קטר וארה"ב במטרה להביא להפסקת מעשי האיבה, שחרור בני הערובה והגברת ההיקף והחלוקה של סיוע הומניטרי. "דורשת הפסקת אש מיידית לחודש רמדאן אשר תכובד בידי כל הצדדים ואשר תוביל להפסקת אש בת-קיימא ומתמשכת, ודורשת גם לשחרר בצורה מיידית וללא תנאי את כל בני הערובה, כמו גם להבטיח גישה הומניטרית לטיפול בצרכים הרפואיים וההומניטריים האחרים, ושבה ודורשת שהצדדים יקיימו את מחויבויותיהם על-פי החוק הבינלאומי בקשר לכל האנשים שבידיהם. "מדגישה את הצורך הדחוף להרחיב את זרימת הסיוע ההומניטרי לאזרחים בכל רצועת עזה ולהגביר את ההגנה עליהם, ושבה על דרישתה להסרת כל המחסומים בפני הגשת סיוע הומניטרי נרחב, בהתאם לחוק ההומניטרי הבינלאומי". מה אני רואה כאן? דרישה להפסקת אש לשבועיים; ישראל מוכנה לשישה שבועות. דרישה לשחרור מיידי וללא תנאי של כל החטופים; ישראל מוכנה לתת אלפי מחבלים ובהם רוצחי המונים. דרישה לסיוע הומניטרי לרצועה; ישראל נותנת ממילא ומוכנה להרחיב אותו. דרישה לקיים את החוק הבינלאומי; ישראל הצהירה בהאג שהיא עושה ותעשה זאת. אז מה הבעיה? אלא אם כן נתניהו רוצה לירוק בפרצוף של ארה"ב משיקולים פוליטיים פנימיים שלו (ימין-מלא-מלא) ושל ארה"ב (לסייע לדונלד טראמפ, הפושע המטורף שאפילו הוא קרא השבוע לישראל לעצור את המלחמה).

חמאס יצא למלחמה משלוש סיבות עיקריות. האחת: להחזיר את הסוגיה הפלשתינית לסדר היום הבינלאומי. השנייה: לחטוף אזרחים וחיילים כקלף מיקוח לשחרור מחבלים. השלישית: לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. חצי שנה אחרי, חייבים לומר ביושר שהוא הולך ומתקרב להשגת מטרותיו, מה שאומר שאנחנו הולכים ומתקרבים לאי-ניצחון אם לא להפסד. ובניגוד למחדל של ערב המלחמה, לו אחראים הדרג המדיני והדרג הביטחוני גם יחד, לתוצאות המלחמה יהיה אחראי רק הדרג המדיני ובמיוחד בנימין נתניהו. בואו נבדוק. העולם שוב מדבר על הפלשתינים ועל פתרון שתי המדינות, תוך שחיקה חמורה ביותר במעמדם של ישראל והעם היהודי. מטרה מספר אחת הושגה. ישראל שחררה מאות אסירים ומן הסתם תשחרר הרבה יותר, כולל כאלו שיש להם דם לא על הידיים אלא עד הכתפיים. מטרה מספר שתיים מושגת. הנורמליזציה עם סעודיה והעולם הערבי מצויה בקיפאון, בעיקר בשל סרבנותו של נתניהו בנושא הפלשתיני. מטרה מספר שלוש הושגה. יש אפילו בונוס אדיר: היחסים עם ארה"ב מצויים באחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שלהם, עלולים להתדרדר עוד יותר – וזה כבר איום קיומי, שיחיא סינוואר מן הסתם לא חלם עליו. במילים אחרות: נתניהו נותן לחמאס הישג חסר תקדים, ובצד השני של המטבע – מסכן את ישראל בצורה חסרת תקדים. כל זה נובע מכך שממשלת ישראל יורקת בפרצוף של העולם. ודאי שיש שם בחוץ הרבה צביעות ואינטרסים ופוליטיקה פנימית וגיאו-פוליטיקה ואנטישמיות. זה לא אומר שאנחנו יכולים לנפנף את הכל בביטול. זה לא אומר שלא ייתכן שיושמעו כלפינו טענות ממשיות, אולי אפילו מוצדקות. זה לא אומר שאנחנו רשאים להתעלם ממה שאומרים מדינות ומנהיגים שבמשך עשרות שנים הוכיחו שהם ידידינו. זה לא אומר שאנחנו יכולים לעצום עיניים מול החלטות דיפלומטיות ופסיקות משפטיות בינלאומיות. זה לא אומר שאנחנו יכולים לנהוג ביוהרה ובאטימות, בזלזול ובהתנשאות, לצאת מתוך הנחה שאנחנו יודעים הכל והכי טוב; זה מה שהביא עלינו את 7 באוקטובר.

האמת היא, שכל זה לא ממש צריך להפתיע אותנו. יש לנו עסק מזה 14 חודשים עם ממשלה שיורקת בפרצוף של כל מי שלא משתייך לצד שלה. בכסות שלטון הרוב, הם יורקים בפרצוף של המיעוט ושואפים להגיע לרודנות הרוב. הם יורקים בפרצוף של נורמות דמוקרטיות בסיסיות במטרה להשתלט על כל מוסדות המדינה. הם יורקים בפרצוף של אנשי המקצוע – המשפטנים, הכלכלנים, הקצינים – ומתעלמים מכל האזהרות. הם יורקים בפרצוף של הנושאים בנטל הצבאי והכלכלי ומכבידים עליהם עוד יותר לטובתם של משתמטים ובטלנים. הם יורקים בפרצוף של בית המשפט ושלטון החוק. הם יורקים בפרצוף של ערביי ישראל החיים בפחד מתמיד מפני הרצח הבא. הם יורקים בפרצוף של התקשורת החופשית ודעת הקהל, ומקדמים עיתונאים-מטעם ותעשייני-רעל. יש להם מטרת-על אחת: להישאר בשלטון ויהי מה, ובדרך – לבזוז את הקופה הציבורית לטובתם האישית, לטובת משפחותיהם, לטובת מקורביהם ולטובת בוחריהם. בדרך הם מדרדרים את הכלכלה, הורסים את כבודנו בעמים, קורעים את העם לגזרים, ממיטים על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, ומעמידים את המדינה בסכנה קיומית. המלחמה שהם אחראים לה, רק גורמת להם לאגור עוד יותר רוק ולשגר אותו בעוד יותר עוצמה לעוד יותר כיוונים. אולי זה סימן של יאוש מצידם של מי שמבינים שימיהם בשלטון ספורים. חובתנו היא להפוך את החשש שלהם למציאות.