2. לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי לשער שנתניהו לא יורשע בשוחד בתיק 4000. השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם הציעו במפורש לתביעה לרדת מהאישום הזה; למרבה הצער, היא אפילו לא שקלה זאת ברצינות. אם הפרקליטות חושבת שנתניהו יסתבך בעדותו וירשיע את עצמו, היא כנראה שוגה קשות – גם משום שמדובר באדם חכם מאוד ובעל ניסיון רטורי עצום, וגם משום שכנראה באמת לא היה שוחד. אני סבור מזה זמן רב וגם כעת, שיש סיכוי סביר שנתניהו יורשע בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. אין לזלזל בעבירה זו, שהעונש המירבי עליה הוא שלוש שנות מאסר, אבל היא רחוקה מאוד מעבירת השוחד (עשר שנות מאסר), ולא בטוח שהמעשים שעשה נתניהו נמצאים ברמת חומרה גבוהה שלה. חוץ מזה, אם וכאשר נתניהו יורשע – זה יהיה למעלה מעשור לאחר ביצוע העבירות. הוא יהיה בן 77, וכבר כעת נראה שבריאותו אינה כשהייתה. המשמעות: העונש, אם וכאשר, לא יהיה חמור וקרוב לוודאי שלא יכלול מאסר בפועל, אלא עבודות שירות וקנס. 3. בהנחה שנתניהו אינו חי בעולם הדמיון ואינו מנותק לחלוטין מן המציאות, אני מנחש שבעומק ליבו הוא יודע שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. הקואליציה שלו פיגרה בצורה מתמדת בסקרים עוד לפני המלחמה, ועל השלכות 7 באוקטובר דומה שלא צריך להרחיב את הדיבור. מגמת הסקרים והרוח בציבור ברורים מאוד – הן מבחינת הליכוד, הן מבחינת הקואליציה הנוכחית והן מבחינת נתניהו. כעת הוא מנהל קרב מאסף על השורות האחרונות בערך "נתניהו בנימין" באנציקלופדיות העתיד: האם אקורד הסיום יהיה זוועות היום הראשון למלחמה והכשלים הרבים בניהולה, או הישג שישקם לפחות חלקית את המורל פנימה וההרתעה החוצה. וגם: האם הוא פינה את מקומו מרצונו, בנאום פרידה ממלכתי ומאחה קרעים, או שמא הודח בחרפה בידי מיליוני בוחרים. האם הוא אִפשר לציבור הישראלי לבחור ממשלה חדשה, או נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח.

4. זוהי הנקודה בה צריכים כל החלקים להתאחד. הגיע הזמן לסגור את פרק בנימין נתניהו בתולדות ישראל, על כל חלקיו ופסקאותיו והערותיו ונספחיו. הגיע הזמן למהלך אחד גדול. מהלך בו יוסכם על הקדמת הבחירות לסוף 2024 או לכל המאוחר תחילת 2025; מהלך בו נתניהו יודיע שלא יתמודד בבחירות אלו ושיפרוש לצמיתות מהחיים הפוליטיים לאחר הקמת הממשלה החדשה; מהלך שיכלול הסדר טיעון שיסיים את המשפט. בצד המשפטי כבר נעשו נסיונות. בסוף 2021 התנהל מו"מ על הסדר, שלא צלח משום שאביחי מנדלבליט החל אותו מאוחר מדי לקראת סיום כהונתו ובשל התנגדות פנימית עזה בפרקליטות. השופטים הציעו לצדדים גישור פלילי, אך בצורה תמוהה ובלתי ראויה – התביעה סירבה. אפשר לקוות, שכעת גם גלי מיארה, ליאת בן-ארי וחבריהן מבינים שהרשעה בשוחד לא תהיה, שעונש חמור לנתניהו לא יהיה, ושהנזק מהתמשכות המשפט – המשאבים שהוא דורש והקרע שהוא ממשיך לגרום – עולה על האינטרס הציבורי שבניהולו. למה שנתניהו יסכים? משום שכך יקבל ודאות ושקט נפשי, אולי מחיקה של אחד האישומים (אפשר לחשוב על תיק 2000), עונש קל יותר מאשר לאחר משפטו מלא וכנראה חיסכון משמעותי בעלויות ההגנה. הוא יתן הודאה שיוכל להסביר כקניית סיכון וכצעד לאיחוד העם לאחר המלחמה, וכך פגיעתה במוניטין ההיסטוריים שלו תהיה פחותה מזו של הרשעה. לאחר הסדר עם נתניהו, לא יהיה טעם בניהול המשפט נגד שאול אלוביץ, איריס אלוביץ ונוני מוזס; יהיה צורך בהסדרים גם עימם, וזה לא אמור להיות קשה במיוחד. טובת המדינה מחייבת שסיום המשפט יהיה מלווה בסיום הקריירה הפוליטית של נתניהו, שגם יהווה סיבה להקלה בעונש ולהימנעות מהטלת קלון. המשפט היה הסיבה העיקרית אם לא היחידה להקמת הממשלה הקיצונית הנוכחית, הכושלת ביותר בתולדות המדינה, כמו גם לרפורמה המשפטית שאיימה להוביל אותנו אל סף מלחמת האחים. בלי המשפט, נתניהו יכול לפנות את הבמה ליורש מתון בליכוד ואולי לממשלה רחבה שתוכל להתמודד עם מצבור הבעיות העצומות שבפני המדינה: שיקום צה"ל, החזרת ההרתעה, הגרעין האירני, הטראומה הלאומית, המשבר הכלכלי, גיוס החרדים ועוד ועוד. האם יש היתכנות למהלך כולל שכזה? התשובה תלויה בסופו של דבר באדם אחד ויחיד: בנימין נתניהו. יש לו הזדמנות לעשות צעד פטריוטי שגם הוא ייצא ממנו נשכר. לשם כך, יהיה עליו להתגבר על התנגדויות מבית (פשוטו כמשמעו) ולהבין שהמדינה תתקיים גם בלעדיו – קרוב לוודאי תתקיים טוב יותר בלעדיו. המחיר של ניסיון נואש ואף פתטי להישאר בשלטון, יהיה כבד מנשוא – למדינה, למפלגתו, למחנהו, למשפחתו, לו עצמו. התועלת של סיום מכובד וכולל תהיה עצומה – למדינה, למפלגתו, למחנהו, למשפחתו, לו עצמו.