בעיצומו של בליץ ההפצצות הגרמניות על לונדון בשנת 1940, עסק וינסטון צ'רציל גם בבטחונם של חברי הפרלמנט. הבניין הופצץ וניזוק קשות וחלק מן הדיונים התקיימו בלא פרסום מוקדם, כדי למנוע הפצצות נוספות. אבל דבר אחד היה ברור לו: אין מצב שהפרלמנט מפסיק לפעול. "אחרי הכל, פרלמנט ריבוני וחופשי, שנבחר בדרך הוגנת במשטר המעניק זכות בחירה לכל, שידו משגת להדיח את הממשלה בכל יום אלא שהוא גאה לתמוך בה בימים הקודרים ביותר, היה אחת הנקודות השנויות במחלוקת עם האויב. הפרלמנט ניצח", כתב בזכרונותיו. גם בעיצומה של מלחמה מותר להפגין נגד הממשלה ולקרוא ואף לפעול להחלפתה. בבריטניה עצמה, צ'רצ'יל מונה לראש הממשלה והקים ממשלת אחדות ביום בו פלשו הגרמנים לצרפת, הולנד ובלגיה. נכון שלא התקיימו בחירות לאורך המלחמה, אך הן נערכו מיד אחרי כניעת גרמניה ולפני כניעת יפן (ביולי 1945) והשמרנים בראשות צ'רצ'יל הובסו בידי הלייבור. בארה"ב נערכו כל הבחירות כסדרן גם ב-1942 וב-1944, כאשר המדינה נלחמה הן באירופה והן באוקיינוס השקט. הסייג היחיד שאין לסטות ממנו כמלוא הנימה: הכל אך ורק כחוק. בלי אלימות, בלי פריצת מחסומים, בלי תקיפת שוטרים. הבחירות לכנסת השמינית התקיימו ב-31.12.1973, פחות משלושה חודשים לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, חודשיים לאחר הפסקת האש וכאשר המצב בחזיתות היה מתוח מאוד ורבבות שירתו במילואים. הן נדחו בחודשיים בשל המלחמה, ותו לא. המצב כעת לא ממש שונה מאשר אז, למעט העובדה שב-1973 לא הייתה ברירה אלא ללכת לקלפי משום שהבחירות כבר נקבעו. אבל מבחינת המצב הביטחוני והמדיני, ייתכן שאז אפילו היה גרוע יותר. במילים אחרות: ההיסטוריה, שלנו ושל המפוארות בדמוקרטיות, מוכיחה חד-משמעית שאפשר ולפעמים צריך ללכת לקלפי גם בזמן מלחמה.

ההצדקה המרכזית לקיום הבחירות הבאות בהקדם האפשרי היא בראש ובראשונה הכשלים הבלתי-נתפסים של הממשלה הנוכחית בניהול המלחמה והשלכותיה. לא בגלל המחדל שטרם נחקר, וכאשר לא ברורה מידת האחריות של מנהיגים המצויים כיום באופוזיציה – בני גנץ, גדי איזנקוט, יאיר לפיד ואחרים שכיהנו בתפקידים בכירים בשנים בהן הלך והתגבש אסון 7 באוקטובר. מה שקורה מאז אותו יום נורא וביתר שאת בשבועות האחרונים, הוא המחייב להחליף מיד את הממשלה. דומני שניתן להסתפק בראשי פרקים טלגרפיים: הקיפאון בהשבת החטופים, הדשדוש מול חמאס, הימנעות מגיבוש אופק מדיני וביטחוני ליום שאחרי, העדר פתרון בגבול הצפון, עימות חסר תקדים עם ארה"ב, אובדן התמיכה של המערב, הכישלון בהסברה, מדיניות התורמת לאנטישמיות עזה ואלימה, התנהלות כלכלית מופקרת, המשך העדפת מקורבים, נסיונות לחדש את הרפורמה המשפטית, מהלכים לפוליטיזציה של המשטרה. תראו לי דבר אחד ויחיד שהממשלה הזאת עשתה כמו שצריך לאורך המלחמה. הממשלה, לא צה"ל שרשם הישגים מרשימים ולא הציבור שהתגייס בצורה מפעימה. בעצם, תראו לי דבר אחד ויחיד שבו מצבנו – כמדינה, כחברה, כבודדים – טוב כיום יותר מאשר היה בינואר 2023. וזה לא רק בגלל המלחמה; תראו לי משהו שבו נכון ל-6 באוקטובר הממשלה קידמה אותנו. לא את עצמה, לא את בוחריה בלבד; אותנו כישראלים. קשה עד בלתי אפשרי למצוא כזה. הקדמת הבחירות טומנת בחובה סכנות משלה: עסקה מופקרת עם חמאס או הסלמה מול חיזבאללה משיקולים פוליטיים. למרבה הצער, בנימין נתניהו בהחלט גורם לנו לכל הפחות לחשוש שזה אפשרי. אך כבר לימדונו חז"ל, ש"ברי [ברור] ושמא – ברי עדיף". החורבנות הנוכחיים של הממשלה הם ברורים, הסכנות העתידיים הן מסופקות. זו הממשלה הגרועה ביותר והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה. דווקא בזמן אין מלחמה, אין לנו הלוקסוס לחכות שהיא תלך מתישהו.

תארו לעצמכם חולה שלא עלינו צריך לעבור ניתוח, ואז אומר לו הרופא: קיבלנו תוצאות של כמה בדיקות שלא נראות טוב, אנחנו צריכים להעריך את משמעותן ולכן בשלב זה הניתוח נדחה. קשה לומר שאלה בשורות טובות, נכון? אבל זה בדיוק מה שרוצים בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' שנחשוב על הודעתה השבוע של חברת הדירוג פיץ'. היא הותירה בעינו את דירוג האשראי של ישראל (בניגוד להורדה בידי מודי'ס) והורידה את התחזית מ"חיובית" ל"שלילית". המשפט החשוב ביותר של פיץ' היה הראשון בהודעה: "הסיכונים הגיאו-פוליטיים הקשורים למלחמה בעזה נותרו גבוהים וקיימים סיכונים להסלמה, אך פיץ' מאמינה שהסיכונים לדירוג האשראי התרחבו ויידרש זמן רב יותר להעריך את השלכותיהם". במילים פשוטות: אנחנו לא מורידים את הדירוג, כי נוספו סיכונים שעדיין צריך לבדוק את משמעותם. בדיוק כמו אותו חולה לפני הניתוח. נתניהו וסמוטריץ' כמובן חגגו את השארת הדירוג; לשיטתם, פיץ' מבינה היטב מה קורה פה, בעוד אנשי מודי'ס הם בורים ועיוורים. הם התעלמו הן מהתחזית השלילית והן ממשפט המפתח הזה. לפי נתניהו, ברגע בו ננצח את חמאס – הדירוגים יעלו. זה בלוף ענק: הבעיות הכלכליות עצומות וילוו אותנו לפחות עוד שנתיים, בין היתר בגלל ההתנהלות הפיסקלית המופקרת של הממשלה. הזחיחות שלהם היא אולי המסוכנת ביותר, משום שהיא כמובן מובילה להמשך המדיניות הנוכחית. הם משקרים לעצמם ומשקרים לנו.

בצלאל סמוטריץ' ויואב גלנט התעמתו השבוע לגבי עסקת ענק לרכישת מטוסי קרב מארה"ב. כאשר מדובר בעימות ביוזמתו של סמוטריץ, אני מיד חושד שמניעיו פוליטיים. תזכורת: הוא רצה את תיק הביטחון, נאלץ להתפשר על האוצר פלוס "שר במשרד הביטחון" ומנסה מאז הקמת הממשלה לדרוך על בהונותיו של גלנט. אלא שהפעם, כדאי להקשיב לטענה העקרונית המסתתרת – אולי שלא במתכוון – מאחורי המחלוקת. אין ספק שצה"ל זקוק לתוספת משמעותית מאוד של משאבי כסף וכוח אדם. המודל הביטחוני הקיים קרס, יש לבנות אסטרטגיה חדשה שממנה ייגזרו טקטיקות שונות, וזה בנוסף לצורך למלא את החוסרים העצומים שיוצרת המלחמה. אבל זה לא אומר שצריך לתת לצה"ל שיק פתוח ולהיענות אוטומטית לכל בקשותיו, משתי סיבות. ראשית, תמיד צריך עוד עין ותמיד צריך הליך של בקרה ובדיקה. שנית, יש למשק עוד צרכים ואסור שהביטחון יגרום לקריסתו; אין ביטחון בלי כלכלה חזקה ואין כלכלה בלי ביטחון חזק. קחו דוגמה קטנה מדוח מבקר המדינה השבוע בנוגע למעונות ראש הממשלה. השב"כ הציג דרישות אבטחה בהיקף של 270 מיליון שקל בפרויקט "אלמוג" (הפרויקט שבוטל להקמת משרד ומעון חדשים); לאחר בדיקה כלכלית, התקציב צנח ב-80% ל-55 מיליון שקל, ואני סמוך ובטוח שזה נעשה בלי להתפשר על הביטחון. סמוטריץ' מדבר על ועדה שתבחן את צורכי הביטחון ומימונם, גלנט מתנגד בטענה שההרכב המוצע הוא פוליטי. אבל בעיקרון, סמוטריץ' צודק; גם הנגיד אמיר ירון קרא השבוע להקים ועדה כזאת. היא אכן צריכה להיות מקצועית ונטולת פוליטיקאים, היא צריכה לעשות עבודה גדולה ומקיפה שאולי לא נעשתה כמותה מזה עשרות שנים, ועליה להמליץ על האיזונים הנכונים בין הצרכים לבין יכולתו של המשק לממן אותם.

יש הרבה כאלה, וכאן נעסוק רק בשניים מהם ורק מהשבוע החולף. הראשון, כמעט כמו תמיד: איתמר בן-גביר. וואלה פרסם טענות של הורים לחיילים בחטיבת הקומנדו, לפיהן בניהם מסכנים את חייהם יתר על המידה בפעולה הקרקעית בשכונת חאמד שבנתה קטר בעזה. (ספק בעיני האם אמצעי תקשורת צריכים לפרסם תלונות כאלה; קצת אחריות לא תזיק). זה הספיק לבן-גביר כדי לדרוש מבנימין נתניהו "לזמן מיד את שר הביטחון לבירור, ולהורות לו להנחות את הצבא מיד לאפשר יד חופשית ללוחמינו לחסל את האויב והמבנים בהם הוא מסתתר, ללא סיכון מיותר של חייהם, לצד הפסקת עיסוקם בפעולות מופרכות שאינן פועלות להשגת מטרות המלחמה: חיסול החמאס והשבת החטופים". הבנתם? הפשיסט שצה"ל סירב לגייס ליום אחד, מסתמך על ידיעה בתקשורת כדי להעלות דרישות מבצעיות בפני מי שהיה מפקד סטי"ל, מפקד שייטת 13, מפקד שתי אוגדות, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ואלוף פיקוד דרום. באמת אין גבול. השני: אלי כהן. "אם ארה"ב, הידידה הגדולה ביותר שלנו, שאני מעריך אותה מאוד, לא נותנת למדינת ישראל גיבוי מוחלט – אין לה מה לחפש במזרח התיכון", הכריז השבוע. "מדינת ישראל היא בעלת הברית שלה, ואנחנו הדמוקרטיה היחידה באזור. השינוי היחיד שאני רואה בעמדה של האמריקנים זה בגלל הבחירות שמתקרבות בארה"ב". הבנתם? למעצמת-העל החזקה ביותר בהיסטוריה אין מה לחפש באחד האיזורים החשובים בעולם, אם היא לא נותנת גיבוי מוחלט למדינה קטנה הסמוכה על שולחנה. שר בממשלה שניסתה לבצע הפיכה משטרית ולהרוס יסודות דמוקרטיים, מטיף לארה"ב – שראשיה הזהירו שמהלכים אלו חותרים תחת הערכים המשותפים לשתי המדינות. חבר במפלגה שהעומד בראשה מעדיף שיקולים פוליטיים על פני טובת המדינה ובטחונה, מדבר על פוליטיקה אמריקנית. באמת אין גבול.

עורך האתר "בחדרי חרדים", משה ויסברג, צייץ השבוע: "ממשיכים בהיערכות להילולת ל"ג בעומר במרץ: הפרויקטור יוסי דייטש יחד עם סמנכ"ל ירושלים ומסורת ישראל חיים רוזנשטיין מקיימים ישיבה עם פיקוד מרחב העמקים של המשטרה, האחראית ביום ההילולא על מתחם הציון, בני עקיבא ועד המושב למטה". ויש גם תמונה של הדיון רב-המשתתפים. אני רק שאלה: השם "מירון" עלה לחדשות שוב ושוב בשבועות האחרונים, כיעד למתקפות של חיזבאללה על בסיס הבקרה האווירית שבראש ההר. קברו של ר' שמעון בר יוחאי, אליו אמורים להגיע רבבות בעוד פחות מחודשיים, שלושה קילומטרים מהבסיס. מישהו שם חושב על ההיבט הביטחוני? על המשמעות של רבבות בני אדם צפופים בשטח קטן, בזמן ידוע הרבה-הרבה מראש? באסון לפני שלוש שנים לא חשב איש על ההיבט הבטיחותי (וגם לא על הקורונה), והתוצאה הטרגית ידועה. אני לא מדבר על עולי הרגל, שחלקם – כפי שראינו בעבר – פנאטיים על גבול עבודת האלילים. אני מדבר על החובה הבסיסית של המדינה לשמור על חיי אזרחיה, גם אם זה לא נוח מבחינה פוליטית. איש אינו יודע מה יהיה המצב בגבול הצפון, ובוודאי שצריך להבהיר מראש שהכל תלוי ביטחון. אם זה לא נעשה כבר כעת, יהיה קשה מאוד לבלום את ההמונים בזמן אמת – כפי שראינו לפני שלוש שנים. והפעם לא ניתן יהיה לטעון שלא ניתן היה לצפות זאת מראש.