"אני מבטיח לכם שהרפורמה המשפטית תתקדם איתי או בלעדי", הכריז השבוע יריב לוין. שמחה רוטמן אומר, ש"מי היום דוחף אותנו לשבר בחברה הישראלית? העובדה שלא תיקנו את מערכת המשפט. חד וחלק". מאז פרוץ המלחמה, שני האבות המייסדים של הרפורמה לא היו כל כך ברורים: הם רוצים להמשיך אותה. אפשר להניח, שהם ינסו לעשות זאת ברגע בו בני גנץ וגדי איזנקוט לא יהיו בממשלה – ואולי אפילו יצליחו; ככלות הכל, ה-64 עודם 64. החזרה הזאת ל-6 באוקטובר היא לא רק מסוכנת אלא גם אווילית, כי מה שקורה מאז 7 באוקטובר הוא גם תוצאה של אותה הפיכה משטרית במסווה של רפורמה משפטית. אני לא מדבר רק על השבר הנורא בחברה הישראלית, שעוד לפני המלחמה הזהירו רבים וטובים – ובראשם יצחק הרצוג, החשוף לדוחות המודיעין – שהוא מחזק את אויבינו. אני מדבר על היבט שלטעמי לא זכה לתשומת לב מספקת: מעמדה של ישראל בעולם. צריך להיות עיוור, חרש, שוטה וקטן כדי שלא להכיר בכך שמצבנו בזירה הבינלאומית מעולם לא היה גרוע יותר. תראו את ההפגנות, האנטישמיות, הביקורת מקיר לקיר בארה"ב, הצעדים שנוקטות ידידותינו הטובות ביותר. יש בזה לא מעט צביעות ושנאת ישראל עתיקות יומין, זה נובע גם מכך שישראל מעולם לא ידעה איך להסביר את עצמה, חלק מגיע ממעשינו ומחדלינו בעזה. אבל נכנסנו לכל זה מתוך גרעון שנבע מן הרפורמה. ג'ו ביידן, אולף שולץ, רישי סונאק, עמנואל מקרון, ג'סטין טרודו – כולם הביעו דאגה רבה מן המהלך והבהירו שהוא פוגע קשות בדמוקרטיה הישראלית. ב-6 באוקטובר מיטב ידידיה של ישראל – הן מבחינת מדינות והן מבחינת מנהיגים – ראו אותה כמי שממשלתה לכל הפחות נסוגה מערכי יסוד דמוקרטיים-ליברליים, גם בשל הרפורמה וגם בשל התפקידים המרכזיים שממלאים בה אנשי ימין קיצוני. ומאז, אותה ממשלה מובילה את אותה מדינה במלחמה בה נפגעים רבבות אזרחים. ומאז, חברים באותה ממשלה ובאותה קואליציה משמיעים אמירות הנעות בין טמטום מוחלט לבין גזענות גלויה. במילים אחרות: נכנסנו למלחמה לא מתוך יתרון המוענק לדמוקרטיות ליברליות יציבות, אלא מתוך חיסרון ממנו סובלות דמוקרטיות רעועות המצויות בסכנה. בפרפראזה על כלל משפטי ידוע, לא הייתה לנו "חזקת תקינות המעשה הדמוקרטי". ועכשיו לוין ורוטמן רוצים לחזור לאותו מקום, שזה כמו לקחת אדם בריא, לשבור את רגלו, להושיב אותו בכסא גלגלים ואז לשבור את רגלו השנייה.

המאזן של השבוע האחרון לבדו: דודי אמסלם, בצלאל סמוטריץ, יריב לוין ויוסי פוקס נגד גלי מיארה וגיל לימון. שמחה רוטמן נגד עוזי פוגלמן. בצלאל סמוטריץ' נגד הרצי הלוי. מירי רגב נגד המפגינים. נוסיף את השבוע שעבר: הליכוד נגד בני גנץ. ואני בטוח שפספסתי כמה אירועים נוספים. המכנה המשותף: שיסוי והשתלחויות בכל מי שלא בא להם טוב. זה יכול להיות שר בכיר בממשלה בה הם שותפים, זה יכול להיות נשיא בית המשפט העליון, זה יכול להיות הרמטכ"ל, אלו יכולים להיות היועצת המשפטית והמשנה שלה, אלו יכולים להיות רבבות ישראלים ובהם חטופים ומשפחותיהם. ככל שהדברים תלויים בפוליטיקאים שלנו, מכל הכיוונים, אווירת ה"ביחד ננצח" נעלמה מזמן. אפשר להתייחס לזה יותר בסלחנות כאשר מדובר באופוזיציה, שככלות הכל תפקידה הוא למתוח ביקורת – והמחדלים ערב המלחמה ובמהלכה זועקים לשמים. אין לזה שום הצדקה כאשר מדובר במי שנמצאים בשלטון, ובמיוחד כאשר הם עושים זאת כלפי משרתי ציבור בכירים ביותר, כולל כאלו שאיתם הם צריכים לעבוד יד ביד בניהול המלחמה. אז למה הם עושים את זה? כי זה טבוע בדנ"א של הממשלה הזאת. אני לא זוכר ממשלה שעוסקת כל כך הרבה במתקפות, בלהיות אנטי, בלצאת נגד. ממשלה שנראית כאילו היא אחוזת פרנויה ואובססיה. ממשלה שמתנהגת כאילו היא מיעוט נרדף. ממשלה שפועלת לטובת עצמה ובוחריה ורומסת את כל היתר. קטנתי מלהבין את המניעים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שעומדים מאחורי ההתנהגות הזאת. אולי צריך לצרף אליהם את העובדה הפשוטה, שעוד לפני 7 באוקטובר לא היה לממשלה הזאת שום דבר חיובי לדבר עליו, שום תחום שבו היא שיפרה את חיינו וקידמה את מדינתנו; ומאז 7 באוקטובר – על אחת כמה וכמה. היא הולכת ומוליכה לא מדחי אל דחי, אלא מאסון אל אסון. אז אם אין להם משהו טוב להגיד על עצמם, כל שנותר להם הוא ללכלך על כל מי שסביבם. זה בדיוק מה שהם עשו ב-6 באוקטובר וזה בדיוק מה שהם חוזרים לעשות כעת.

בעיצומה של הרפורמה המשפטית תהיתי, האם בנימין נתניהו באמת אינו מבין את מאות האזהרות מכל הכיוונים (ואז הוא אידיוט) או שהוא מבין ומתעלם (ואז הוא חוטא). לא מצאתי אפשרות שלישית, אם כי היו שטענו שהתשובה היא: גם וגם. כעת הוא בדיוק באותו מצב, ובעניינים עוד יותר גורליים וקיומיים: או שבאמת אינו מבין את הביקורת העולמית הכללית עליו, או שהוא מבין ומתעלם. וכאשר ראש הממשלה הוא או אידיוט או חוטא או שניהם, המחיר הוא כבד מנשוא למדינה ככלל ולאזרחיה כפרטים. נניח שכל הביקורת הזאת לא מוצדקת (אבל לפחות חלקית היא כן מוצדקת). נניח שהיא נובעת כל-כולה מאנטישמיות (אבל אי-אפשר לייחס זאת לאיש מראשי הדמוקרטיות הגדולות). נניח שכל מה שאנחנו עושים הוא מושלם (אבל גם לנו יש טעויות). נניח את כל זה. עדיין, מדינה קטנה ומבודדת, התלויה בעולם לחיטה ונפט ונשק וטכנולוגיה ותיירים ומה לא – איננה יכולה להרשות לעצמה להתעלם לחלוטין מן הביקורת ולהמשיך לדפוק את הראש בקיר. כי בסוף, מה שנשבר זה הראש ולא הקיר. נתניהו מוציא לעולם כולו, ובמיוחד לארה"ב, אצבע משולשת בנוגע לשליטה בעזה ולסיוע ההומניטרי ולאופק המדיני ולמבצע ברפיח ולהפסקת האש. אז מה הפלא שהעולם מגיב במקרה הטוב בכעס ובמקרה הרע בעיצומים? ושוב: אני לא מתעלם לרגע מהצביעות והאנטישמיות והפוליטיקה והאינטרסים הבאים לידי ביטוי ברחובות ומשפיעים גם על מקבלי ההחלטות. הטענה שלי היא, שאסור לנו להתעלם מן השורה התחתונה, ולא משנה מהי המשוואה המוליכה אליה. אבל כמו ב-6 באוקטובר, זה בדיוק מה שעושה נתניהו.

רבים בממשלה הזאת, מבנימין נתניהו ומטה, מתחרים על התואר "ה... גרוע ביותר בתולדות המדינה". בצלאל סמוטריץ' הוא אחד הבולטים שבהם. שר אוצר עם אפס ידע וניסיון בתחום, שהמשרד הזה לא ממש מעניין אותו, שמתבטא בצורה משיחית הזויה, שאינו מבין שהמשבר הכלכלי שגרמה המלחמה גדול עליו בכמה עשרות מידות, שאינו טורח להתייעץ עם בעלי כישורים טובים משלו, שמתעלם בצורה שיטתית ממי שנותרו בדרג המקצועי במשרדו. השבוע גם התברר, שהוא אדיש לגמרי וישן טוב – שכן סמוטריץ' המליץ לעמיתיו שלא לראות את הסרט החדש על התצפיתניות בנימוק ש"אתם רוצים לישון לא טוב?" מבחינת סמוטריץ, אנחנו באותו מקום בו היינו ב-6 באוקטובר. הכל נהדר ובעזרת ה', אם רק נלך בחוקיו, הכל יהיה עוד יותר נפלא. אפשר להמשיך לשפוך מיליארדים על סיעות הממשלה ובוחריה ועל משרדים מומצאים, לא צריך להעלות מיסים, את החובות פשוט נגלגל הלאה לדורות הבאים, מי שמוריד את הדירוג הוא בור ועם הארץ (אם לא שונא ישראל), נמשיך להרגיז את העולם ממנו אנו מגייסים הון והשקעות. בנק ישראל והנגיד אמיר ירון הצביעו השבוע על נקודות החוזק של המשק הישראלי ועל ההתאוששות היחסית בפעילות, אבל גם – ואולי בעיקר – על מה שמסכן אותו בשנה-שנתיים הקרובות ולאחריהן: זינוק של החוב הלאומי והגרעון התקציבי, צמיחה אפסית, משבר בנדל"ן, חור של עשרות מיליארדים בתקציב. וכל זה, הדגישו מחלקת המחקר והנגיד, בהנחה שהמלחמה למעשה הסתיימה ושלא תהיה הסלמה בעזה או בלבנון. אבל סמוטריץ' הרי דוחף – בדבריו ובמעשיו – בדיוק להסלמה כזאת, ובמקרה שלו אפשר להוסיף את יהודה ושומרון. כלומר: אם השר במשרד הביטחון ישיג את מבוקשו, שר האוצר יעמוד בפני מצב שהמילה "משבר" קטנה עליו. בפיצול האישיות הזה, אין שום ספק מי ינצח ככל שהדברים תלויים בסמוטריץ.

חייבים לומר, שיש נושאים בהם הממשלה לא תקועה ב-6 באוקטובר אלא דווקא מתאימה את עצמה היטב ל-7 באוקטובר. קחו לדוגמה את טקס המשואות. שרת החנופה מירי רגב החליטה שלראשונה בתולדות המדינה, הטקס יתקיים ללא קהל ויצולם מראש. התירוץ שלה: סיבות ביטחוניות. האמת: הם מפחדים עד לשד עצמותיהם ממפגש עם הציבור. איך אני יודע? משלוש סיבות. ראשית, יום אחד לפני הודעתה של רגב התקבצו באצטדיון בלומפילד 26,275 צופים למשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. שבוע לפני ההודעה פורסם שההכנות להילולת מירון נמצאות בעיצומן, ושם יש רבבות משתתפים – במרחק של שלושה קילומטרים מבסיס הבקרה האווירית שספג שורה של מתקפות מצד חיזבאללה. אבל לטענת רגב את טקס המשואות, בליבה של ירושלים, עם כמה אלפי משתתפים הנבחרים בקפדנות, אי-אפשר לקיים מסיבות ביטחוניות. שנית, בשלב קודם – כאשר המלחמה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית – דובר על כך שהטקס יתקיים כסדרו, אבל אם יהיו הפרעות, השידור החי ייפסק וישודר הקטע המקביל מהחזרה הגנרלית. שלישית, טקס פרס ישראל נודד השנה לשדרות ומן הסתם פחות אנשים יגיעו אליו; ולפני כן בוטל – וגם זה לראשונה בתולדות המדינה – טקס האזכרה הממלכתי בתל חי. כל אלו יחדיו מראים, שהנימוקים הביטחוניים הם תירוץ קלוש ושהסיבה האמיתית היא חוסר רצונם של הממשלה ושריה – הכושלים ביותר אי-פעם – להתעמת עם ציבור בו אינם יכולים לשלוט. ההצעה שלי: לקיים טקס חילופי בהר הרצל או בסמוך אליו. טקס עממי, בלתי פוליטי, אולי של מטה משפחות החטופים, אליו יוכלו להגיע – כמובן כחוק ובתיאום עם המשטרה – כל מי שיחפצו בכך. ועוד הערה: חובה לשמור מכל משמר על כבודם של טקסי הזיכרון, במיוחד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אם לשם כך צריכים הפוליטיקאים, מכל הצדדים, לא לבוא או לשתוק – בסדר גמור. אם לשם כך צריכים קרובים כואבים ומודאגים לכבוש את צערם או אפילו להישאר בבית – אין מנוס מכך. אל תחללו את החללים.

ייתכן שרק בעוד עשור נוכל לדעת האם 7 באוקטובר אכן היה קו שבר חמור ואף חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. האם ישראל איבדה את יכולת ההתרעה שלה. האם יהודים יכולים לחיות בביטחון בין העמים. אלו הם שני הנושאים החשובים ביותר והגורליים ביותר, וכל השאר – חשוב ככל שיהיה – הוא נגזרת שלהם. הממשלה הנוכחית, שהמיטה על המדינה ועל העם את אסון 7 באוקטובר, היא האחרונה שיכולה וראויה לטפל בתוצאותיו ולמנוע את החרפתו. זה מוכח מדי יום בכל זירה אפשרית. אבל לפחות בשלב זה נראה, שלאשמים באוקטובר 2023 יש סיכוי למשוך עד אוקטובר 2026. בליכוד אין חמישה חברי כנסת ישרים ואמיצים שיצביעו בעד הקדמת הבחירות, דווקא בגלל הגיוס החרדים לא ילכו לשום מקום, איתמר בן-גביר הגיע לשיא כוחו, כנ"ל בצלאל סמוטריץ. ומכל כולם – בנימין נתניהו. האיש שנפגש עם יועציו הפוליטיים האישיים ביום השלישי למלחמה ועם משפחות חטופים בשבוע השלישי שלה. האיש שהדחיינות הקבועה שלו ממיטה כעת עלינו אסון אסטרטגי וסכנה קיומית בדמות קרע עם ארה"ב ובידוד עולמי, לצד עיכוב בל ייאמן בשיקום הצפון וחוסר מעש בתחום הכלכלי. האיש שבכירים בעולם, ולא רק מתנגדיו בישראל, חושדים שהוא מאריך את המלחמה משיקולים פוליטיים ואישיים. האיש שיעשה הכל כדי לברוח מכל שמץ של אחריות. בקיצור: האיש שמבחינתו השעה עודנה 06:28 בבוקרו של 7 באוקטובר.