לא כולם במערכת החינוך הממלכתית - כולל גם מורים ומנהלים – יסכימו עם כל מילה שהצהירה בנחרצות שרת החינוך לשעבר. באמתחתנו עדות של מנהל תיכון ממלכתי שכתב לנו, שלא לייחוס כמובן, את הדברים הבאים: "אין תוכנית מוגדרת ומחייבת בנושא זהות יהודית שמנהל צריך לעמוד בה. יש סל תוכניות שבסופו של דבר המנהל מחליט מה הוא חושב שנכון לעשות לתלמידים. להערכתי לא נוגעים ברשת החינוך הממלכתית בנושא זהות יהודית, אלא מחברים אותה לזהות ישראלית-יהודית כללית. אם תשאל מנהלים (בממלכתי) מהי זהות יהודית, תקבל תשובות שונות ומשונות". והקול הזה הוא לא קול בודד במדבריות הזהות היהודית שבאותם מוסדות. יפה דנילובה היא אם לבת שלומדת בחט"ב של תיכון 'רמות ים' שבכפר הנוער 'מבואות ים' במכמורת. "הבת שלי לומדת השנה בכיתה ט' ואין לה אפילו שעה אחת של לימודי תנ"ך בשבוע", אומרת דנילובה ומוסיפה: "אתה שואל אם בשנה שעברה היא למדה תנ"ך? התשובה לכך שלילית וכך גם בכיתה ז' – השנה הראשונה שלה באותו בית ספר". דנילובה מספקת לי גם צילומי מסך, בה היא מתכתבת עם גורמי חינוך בבית הספר ש'מופתעים' לגלות שאין במקום לימודי תנ"ך. בהמשך השיחה איתה עולה, כי על האיסלאם ומצוקת הפלשתינים דווקא כן מוצאים זמן באותו בית ספר ללמד את התלמידים. "יש שם מורה ערבייה שמלמדת ערבית ושהחליטה שהיא מלמדת את הילדים במקום ערבית את הצד הפלשתיני, כולל הבאת דגל אש"ף לכיתה. וכל זאת זמן קצר לאחר תחילת המלחמה הנוכחית. היא לא אִפשרה לתלמידים שרצו לצאת מהשיעור לעשות זאת ועל כל אלה היא קִבלה גיבוי ממנהל בית הספר". את השורות האחרונות ניתן לאמל"ק בארבע מילים, שיש בהן אפילו חצי חרוז: תנ"ך אאוט; פלשתין אין. 'רמות ים' הוא לא המקום היחיד שיש לגביו תלונות שאינו מלמד לימודי תנ"ך. אך משיחות עם הורים - שרובם ככולם חששו להזדהות בשמם ואף לציין את שמות בתי הספר בהם לומדים ילדיהם - עולה שגם אם כבר מואילים ללמד את הילדים תנ"ך, הדברים נעשים ברוח שלא ממש תואמת את מורשת ישראל, כפי שמרבית אזרחי ישראל – גם החילונים שבהם – רואים אותה בעיני רוחם. כך למשל ניתן ללמוד מעדותה של עו"ד רוני ססובר, אם לילד הלומד בכיתה ח' בחט"ב של תיכון 'שמיר' הנמצא בשכונת תל ברוך בצפון תל אביב. לססובר חשוב שילדיה יתחנכו לאורם של מושגי יסוד ביהדות, כמו גם לימודי תנ"ך. הנושא כל כך בוער בעצמותיה שהיא משמשת כיו"ר הארגון 'מאירים', שמבקש לקדם ערכים אלה בחינוך הממלכתי. ניתן ללמוד ממנה כי גם כשהמערכת כבר מתעסקת עם זהות יהודית, מי שאחראי על התכנים הם ארגונים רפורמיים. כך לפחות בחלק מן המקומות. "ממש לאחרונה, בתקופת המלחמה, נודע לי כי אנשים מטעם הארגון בעל הזיקה הרפורמית בינ"ה הדריכו מורים שמלמדים את הבן שלי על דברים שקשורים ליהדות ברוח התנועה הרפורמית", מעידה ססובר ומוסיפה: "איש לא ביקש את רשותי. אני חילונית, אבל לא מעוניינת שהילדים שלי יתחנכו לאורה של התורה הרפורמית". אם נסתמך על דבריה של ססובר, הכניסה של הרפורמים לתיכון 'שמיר' בעירה לא היה דבר מקרי או אקראי. "מנהלת מנהל חינוך בעיריית ת"א הודיעה קבל עם ועדה שבכוונתה להכניס תכנים של התנועה הרפורמית בבתי הספר הממלכתיים בעיר", היא מוסיפה. לא בטוח ש'אנקדוטה' היא ההגדרה הקולעת לעדות הבאה של ססובר. כך או אחרת, היא זוכרת שכשהבן שלה היה בכיתה ב' נערכה להם מסיבת קבלת תורה. כל תלמיד ותלמידה קיבלו בטקס חגיגי מארז עטוף בנייר זהב מרשרש. כשפתחו אותו מצאו שם מחברת ריקה... הא ותו לא. לאחר בירור התברר הקונספט. מחברת זו תשמש את התלמיד כיומן מסע אישי. הילד יחזור במנהרת הזמן ליציאת מצרים, למשל, ויתאר במילותיו את הדרך הארוכה לארץ ואת ההרגשה שלו בעודו חוצה את ים סוף, כשהמים להם חומה מימינו ומשמאלו. אחלה רעיון יצירתי. באמת. אבל, רבנן, זה הדבר היחיד שניתן לילד במעמד קבלת התורה בביה"ס? מה עם עוד משהו זניח, כמו, אפעס, התנ"ך עצמו? אז זהו, לדברי ססובר המורה עצמה אמרה לה שגם היא מלקטת חומרים מהתנ"ך באינטרנט, כי גם היא לא קיבלה את החומר הרלוונטי מהמוסד החינוכי... בבית ספר אחר בצפון תל אביב החומר הרלוונטי בשיעור תנ"ך הוא דווקא איזה מחקר אקדמי, שהוכיח שאת הפירמידות במצרים בנו אלה או אחרים, רק לא בני ישראל. שחר צדוק הוא דוקטורנט באוניברסיטת 'בר-אילן' במחלקה לפילוסופיה יהודית. נושא הדוקטורט אותו הגיש לא מכבר היה 'זהות דתית ויהודית בעולם פוסט מודרני'. צדוק רואה את נקודת השבר של הזהות היהודית בתקופת תחילת מהפכת אהרן ברק בתחילת שנות ה-90. "האקלים הפוסט מודרני גרם לחינוך החילוני לוותר על האידאולוגיה היהודית", הוא קובע. "זהות יהודית משיקה לדת ודת זו פוליטיקה ולכן צריך להוציא אותה מתוכניות הלימוד המחנכות לליברליות, לשוויוניות, לקוסמופוליטיות. כי הזהות היהודית פשוט לא יכולה ללכת יד ביד עם כל הערכים הנשגבים הללו. במשפט מסכם אחד: הערכים שהגיעו אלינו מהקמפוסים באמריקה פוררו את הזהות היהודית במערכת החינוך הממלכתית שלנו".

טיבה של הרוח הקוסמופוליטית, שהיא פועלת בו-זמנית בשתי ידיים: האחת 'סור מרע' – כלומר, דילול הזיקה ללימודי מורשת ישראל; ובמקביל היד השנייה עוסקת ב'עשה טוב'. במקום לעסוק בחומר יהודי עבש, בואו וניפָתח ללימודי דתות ותרבויות אחרות. עדות ממחישה ומטלטלת לכך נתנה לפני כמה שנים עו"ד אושרת לוי בוועדת החינוך של הכנסת. לוי, המתגוררת בדרומה של הארץ, שיתפה את מאזיניה במה שהיא ראתה שנעשה בכיתה של בתה בבית הספר 'מעלה שחרות' בערבה: "בזמן הקורונה עבדתי מהבית והבת שלי למדה כמובן בבית בלימוד מקוון. ישבנו כיסא ליד כיסא. ופתאום אני רואה במו עיניי כיצד שעות רבות של לימוד מוקדשות ללימודי נצרות, פשוטו כמשמעו. לא כאזכור מתי חי ישו ברצף ההיסטוריה היהודית. הלימוד המקיף עסק גם במצוות הדת שלהם, הטבלה, הלחם הקדוש. על סגולותיו של ישו כמנהיג חברתי ורוחני. ממש מסיון. לימודי המרה. בדקתי יותר לעומק והתברר לי שלימודי הנצרות של בתי משתרעים על פני 14 (!) שיעורים והם מהווים חלק מלימוד ההיסטוריה במערכת השעות שלה". נושא לימודי הנצרות לא חדש. בנובמבר 2020 הגיעה לידי מוטי קסטל מערוץ 14 עדות על מקרה דומה שהתרחש בבית הספר 'הניסויי ארגנטינה' בירושלים. מה שעבר אז מתחת לרדאר התקשורתי היה טיבו של אותו מוסד חינוכי. ובכן, בית ספר זה הוא חלק מקומפלקס של שלושה מוסדות חינוך בירושלים, החוסים תחת ארגון הגג 'בית הספר הניסויי'. שיטוט קצר בוויקיפדיה מלמד שהוא החל לפעול בראשית שנות ה-70 "על בסיס הנחות היסוד של בתי ספר פתוחים ופרוגרסיביים בעולם". עוד ניתן למצוא שם כי בשנת 1987 פרצה שערורייה תקשורתית לאחר שאחד המורים במקום הביע דעה התומכת בסירוב שירות בשטחים. מכאן ש'בית הספר הניסויי' הוא לא רק ניסויי, אלא גם חלוצי; שכן זה קרה עשרות שנים לפני שהסרבנות הפכה להיות טרנד נוצץ ואף מקור לגאווה בקרב חלקים לא מבוטלים מקבוצת התייחסות זו. בשנת 1990 הוצתה מכוניתו של מנהל בית הספר מיכה שלוי (הבן של פרופ' אליס שלוי, שהייתה חברה עד ליום מותה בשנה האחרונה, במועצה הציבורית של ארגון השמאל האולטרה קיצוני 'בצלם'). כל זה קרה לאחר שהמנהל שלוי הזמין את אודי אדיב (פעיל שמאל ישראלי שהורשע בריגול למען סוריה) לשאת דברים בפני תלמידיו. בקיצור, קלטתם כבר את טיבה של המעבדה ב'ניסויי', שמצליחה לשגר קרינה רדיואקטיבית אל עבר הטריטוריה בה נמצאת מורשת הזהות היהודית, ובו-זמנית משדרת גלים חמימים ונעימים על עבר מורשת דמותם מלאת ההוד וההשראה של ישו ותלמידיו הנאמנים, מבשרי הגאולה הנוצרית. כאשר הקרב החינוכי הוא מול הזרם הקוסמופוליטי, החזית שלו לא מצטמצמת לזהות יהודית בלבד. היא מתפשטת גם לאזורים שהיו פעם מאדני היסוד של העולם החילוני הציוני וכפועל יוצא גם קיבלו ביטוי מובהק בתכני הלימוד שבבתי הספר הממלכתיים. "הזילות במערכת החינוך החילונית איננה מסתכמת רק בערכים של זהות יהודית. היא נמצאת לכל רוחב הערכים הלאומיים. אני שייכת לדור שלמד שיעורי מולדת. מה קרה לשיעורים אלה? אין אותם יותר היום. ולמה? כי הם מוקצים מחמת לאומניות. ולצערי זו רק דוגמה אחת בלבד לרוח הבעייתית הנושבת כיום במערכת זו". את הדברים הללו אמרה לי חברת כנסת לשעבר. הסיכוי שתהמרו נכון את שם המפלגה אותה ייצגה בכנסת ישראל - על סמך דבריה אלה – נמוך ביותר. ענת כנפו היא אשת חינוך ותיקה. הייתה בעברה סגנית מנהל תיכון המחוננים למדעים ואמנויות יאס"א בירושלים ובהמשך סגנית ראש מועצת הר אדר. וגם פעילה פוליטית במפלגת 'יש עתיד', שאף ייצגה אותה בכנסת לתקופה קצרה. והיא גם מוכשרת מאוד בקריאת מחשבות. עוד לפני שהספקתי לשאול אותה ווטס דה קונקשיין ביטווין יו אנד.., היא מיהרה לשתף כי באותה עת, לפני כעשור, לפיד פעל כדי ש'יש עתיד' תהיה מפלגת מרכז של ממש, גם בהיבט של זהות יהודית. "זה לא מקרי ששר החינוך מטעמנו היה הרב שי פירון", היא מוסיפה. "וגם אני הבאתי איתי למפלגה את הנושא של היהדות והזהות היהודית". אם חשבתי, כששמעתי את המשפט האחרון, שמדובר רק בעמדות של הפעילה והמועמדת לכנסת מטעם 'יש עתיד', בהמשך השיחה יוצאת הדופן שהייתה לי איתה למדתי באקראי כמעט, שלפחות במקרה אחד מדובר היה אשכרה בפעילות של ממש. בעשיית מצווה של כל הבכירים – או הבכירות במקרה זה – של המפלגה. ערב ראש חודש כסלו 2015 פרסמה מועצת הנשים של 'יש עתיד' הזמנה לנשות המפלגה להיות שותפות בטקס הפרשת חלה בביתה של סגנית ראש מועצת הר אדר ענת כנפו. כל מי שמאמין בכוחן של תפילות פרטיות הנאמרות במהלך ביצוע מצווה זו, יכול לבוא בטענות - או בשבח, תלוי בעמדה הפוליטית - לעצה שנתנה כנפו לאשת מנהיג המפלגה באותו אירוע. "במהלך הטקס", ממשיכה כנפו לשתף, "אמרתי לליהיא: 'את רוצה שיאיר יהיה ראש ממשלה? זה הזמן לבטא משאלה זו במילים'". ליהיא שמעה ועשתה והשאר היסטוריה. מצד שני כמה עם ישראל חב לכנפו שהיא לא לחשה לליהיא גם את המילים: "ותדגישי שאת מבקשת שזה יהיה ליותר מארבעה חודשים". "בשלב מסוים", היא ממשיכה, "התאכזבתי מהמפלגה. עמלתי רבות על בניית חזון לאומי לחינוך בישראל. היה רגע שהבנתי שזה פשוט לא מעניין את יאיר. שאלתי אותו בצורה הכי מפורשת: 'אתה לא רוצה לקדם את התוכנית שלי?' והתשובה שלו הייתה 'זה לא סקסי בסקרים...'. לקחתי את זה קשה והטחתי בו: 'אתה הולך אחרי סקרים או מנהיג ומוביל?!'"

המחשה אחת קטנה לעובדה, שלוחמי הקוסמופוליטיות נלחמים כדי לעקור במערכת החינוך הממלכתית כל לבלוב של צמח, שיש בו גוונים לאומיים - ולא רק דתיים - ניתן למצוא בהקלטת מפגש זום שערכה ד"ר כרמל בלנק עם פעילי הארגון 'לא בבית ספרנו' ב-19 בספטמבר 2023. במפגש מנתה בלנק את הבעייתיות שיש בספרי הלימוד, הן בהיבט של המגדריות והן בהיבט של התכנים הלאומניים המוטים, הכיבוש והמיליטריזם, כהגדרתה. וכך אמרה ד"ר בלנק, 18 ימים לפני טבח ה-7 באוקטובר: "במסגרת ההכנות ליום העצמאות יש כאן דף שכותרתו 'לו הייתי חייל'. זה גם בלשון זכר וגם מדבר על מה הייתי עושה אם הייתי חייל, מבלי לדבר קצת על מה האתגרים והבעייתיות שיש בצבא. זה מוצג בתור איזשהו אידיאל. רואים שם מפה עם גבולות של המדינה שמציגים סיפוח דה פאקטו. ובהקשר זה נשאל האם בחוברת יש בכלל אזכור של ערבים אזרחי ישראל? של פלשתינים? או שאנחנו רואים רק דברים מוטים". ובחזרה לטריטוריית היידישקייט הקיימת או לא קיימת או עד כמה היא קיימת, בבתי הספר הממלכתיים. דורית יצחק, מסורתית ואם לילדים שלומדים ביסודי ממלכתי ברמת אביב ובתיכון ממלכתי בעיר זו ("לא מעוניינת לומר את שמות בתי הספר"). לדבריה בשני מוסדות אלה "גם כשמתקיימים שיעורי תנ"ך הם בליל של תחומים שהחלק התנ"כי המקורי הוא זניח עד לא קיים. תמצא בשיעורים האלה יותר לימודי מיתולוגיה יוונית, מאשר הליבה של הסיפור התנ"כי". היא זוכרת שכשהיא עצמה למדה באליאנס תל אביב בשנות ה-90 הם למדו תנ"ך באופן שונה לחלוטין. "באותה עת", היא נזכרת, "הכרתי מישהו מאליאנס חיפה וממנו שמעתי שהם לומדים גם תושב"ע (תורה שבעל פה). זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מושג זה. אני מתערבת איתך שהיום באליאנס חיפה כבר לא לומדים תושב"ע". מזל שלא התערבנו, כי היה קשה לקבוע מי היה יוצא צודק באותה התערבות. משיחה שערכתי עם יעל יופה, הרכזת הפדגוגית של החטיבה העליונה באליאנס חיפה, עולה כי אכן אין שם יותר לימודי תושב"ע לכלל התלמידים, אבל – וזו בהחלט בשורה מפתיעה לטובה - יש שם מגמה למשפט עברי, בעלת 5 יחידות לבגרות. לגבי לימודי תנ"ך, הרכזת הפדגוגית השיבה לי שהם בהחלט לומדים מקצוע זה "אבל אנחנו מחליטים איך לחלק את 6 השעות השבועיות בלימודי התנ"ך לאורך התיכון. שנתיים בכל שנה או לעיתים 3 שעות שבועיות רק בכיתות י' וי"א, למשל". (על גמישות זו, שמאפיינת גם מוסדות אחרים התייחס השר קיש בראיון איתו לכתבה זו. ראו מסגרת צד; ד"ח).

"מה אתה חושב, שרק תושב"ע למדו פעם בממלכתיים?! אני עצמי לימדתי בתיכונים חילוניים גמרא", אמר לי טלפונית הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב ולשעבר הרב הראשי לישראל. "בשנות ה-60 לימדתי בשני תיכונים בפ"ת, 'אחד העם' ו'ברנר', גם לימודי תנ"ך וגם תלמוד. לימדתי בכיתות 3 שעות שבועיות תנ"ך וכמספר הזה לימודי תלמוד". בתרמיל הסיפורים העסיסיים הגדוש של הרב לאו שמור גם אחד, פיקנטי למדי, על לימודי גמרא, במה שמשמש היום כחיל חלוץ של הפרוגרס – בית הספר לאמנות 'תלמה ילין' בת"א. "יום אחד הזעיק אותי למשרדו מנהל בית הספר לאמנות ברחוב פינס, שלימים נבלע בתלמה ילין", משחזר הרב לאו. התברר שמשרד החינוך לא אישר לאותו מוסד להגיש באותה שנה בגרות במוזיקה. כיוון שהם היו כבר באמצע שנת הלימודים, חיפש המנהל מקצוע חלופי לשמיניסטים שלו. הוא ראה ברשימת האפשרויות, שתלמוד מחייב בחינה על 12 דפים בלבד. 'וואלה, נשמע משהו זריז ללימוד', חשב לעצמו כנראה אותו מנהל והתקשר לרב לאו, ששמח על האתגר ולא נידב פרטים למנהל כמה עמל זה ללמוד 12 דפים בגמרא ועוד למי שלא למד מעולם מקצוע זה. "תשאל מה היה בסוף", הדריך אותי הרב מה לשאול, ומיד ענה בטון לא מוסתר של גאווה: "כל התלמידים עברו ובממוצע של למעלה מ-80". נו, והיום אתה יכול לראות סצנריו כזה ב'תלמה ילין', שאלתי. הרב צחק והגיב: "אולי בחלומות הלילה". צריך לומר ביושר: גם המאשימים את מערכת החינוך החילונית בכך שהיא מדללת, שלא לומר מעקרת, את החינוך לזהות יהודית בבתי הספר שלה ובמקביל מחדירה אליהם ערכים קוסמופוליטיים של פרוגרס, אינם יכולים לספק ממצאים אמפיריים-אקדמיים ברורים, שתומכים בהאשמה זו (את דעתו של שר החינוך על היקף התופעה ראו מסגרת צד). ועדיין לא ניתן להתעלם ממה שחושבים ומרגישים הורים, שילדיהם לומדים בממלכתי וגם לא ממורים המלמדים שם. לאחרונה פנה ארגון 'מאירים' אל מכון המחקר 'מאגר מוחות' בניהולו של פרופ' יצחק כץ. זה בדק בקרב מדגם מייצג של 500 מורים בחינוך הממלכתי וכן בקרב מדגם מייצג של 500 הורים לתלמידים במערכת זו את מצב לימודי היהדות, הציונות והמסורת בחינוך הממלכתי בישראל. תוצאות הסקר מדברות בעד עצמן. 80 אחוזים מהמורים לא חושבים שתוכנית הלימודים הקיימת כיום במערכת החינוך הממלכתית נותנת מענה ראוי בנושאי מורשת העם היהודי. 83 אחוזים מהמורים חושבים שבית הספר בו הם מלמדים צריך ללמד יותר על מורשת העם היהודי. לדעת המורים בממלכתי רק 35 אחוזים מהתלמידים שלהם מחוברים למורשת העם היהודי. 75 אחוזים מהמורים חושבים שהשיח השלילי סביב לימודי היהדות והמורשת וההדתה משפיעים על מערכת החינוך וגורמים לתלמידים להתרחק מנושאים אלה. מקרב ההורים בממלכתי 66 אחוזים מרגישים מחוברים לשורשים ולזהות הציונית-יהודית, לעומת זאת הם חושבים שרק 32 אחוזים מילדיהם חשים כך. רק 27 אחוזים מההורים בממלכתי חושבים שמערכת החינוך מספקת מענה ראוי בנושאי מורשת העם היהודי. אבל משהו מרעיש קרה במדינה מאז שמחת תורה. בוודאי בקרב הלוחמים שבחזית. כל צופי הסרטונים היוצאים משם יודעים זאת. כל מי ששמע על דרישה בקרב החיילים שברצועה לתפילין וציציות – יודע זאת. הנתונים הרשמיים שפורסמו מטורפים: מדובר על דרישה לעשרות אלפי ציציות, תהילים, זוגות תפילין. ולא, לא הבני"שים (בני ישיבות) וחובשי הכיפה דרשו מהמערכת הביטחונית שתספק להם את כל אלה. האם משהו מהרוח הזו תנשב גם בבתי הספר הממלכתיים בישראל? סרן (מיל') אלעד צדיקוב הוא חבר מועצת עיריית הרצליה, מטעם הפלג הליטאי של יהדות התורה. נולד כחילוני, שירת כלוחם בשייטת 13, חזר בתשובה והתגלגל לאן שהתגלגל. מבין כל העוסקים בפוליטיקה המקומית בישראל דווקא הוא, ככל הנראה, חלוץ המלחמה בפרוגרס במערכת החינוך הממלכתית – תחילה בעירו ואח"כ בהקמת ארגונים ארציים. תפסתי אותו כמה ימים אחרי שחזר משירות ממושך מאוד בקומנדו הימי במערכה בעזה. צדיקוב חזר נפעם ממה שהוא ראה ואיתו התובנה-מסקנה הבאה: "הכתבה שלך הולכת להיות לא רלוונטית. מה שקרה ב-7 באוקטובר חיבר וחיזק מאוד את עם ישראל לשורש היהודי שלו. שמע, בישראל שלאחר המלחמה הציבור החילוני ידרוש שהילדים שלו יהיו מודעים לערכים יהודיים, גם מבלי שיחזרו בתשובה. אור חדש על מערכת החינוך הממלכתית יאיר. חכה ותראה".

• עיריית תל אביב: "בניגוד לנטען שיעורי תרבות ישראלית מועברים בבתי הספר בעיר על-ידי מורי ומורות בתי הספר בלבד".

• אפרת אדר, מנהלת ביה"ס 'מעלה שחרות': "אנחנו מלמדים בהתאם לתוכנית הלימודים המאושרת של משרד החינוך. בדקתי את הנושא שאתה מדבר עליו. ומעל לכל ספק – נצמדנו ואנחנו תמיד נצמדים לתוכנית המאושרת של משרד החינוך. הלימודים הללו היו במסגרת לימודי ההיסטוריה. אותו מורה שלימד זאת כבר לא מלמד אצלנו והיום אנחנו כבר לא עוסקים בכך"

• איתי בנוביץ', מנהל שש שנתי 'הניסויי ארגנטינה': אין לי מושג מה היה בתקופתה של המנהלת הקודמת. אין אצלנו לימודי נצרות לשם לימודי נצרות. יש אצלנו בהחלט חשיפה של התלמידים לתרבויות ודתות שונות ובתוכן הנצרות, האיסלאם ואף תרבויות נוספות רחוקות יותר. אנחנו מלמדים על השונה והדומה בין תרבויות אלה ליהדות ואני גאה על כך מאוד. הניסיון המאולץ הזה להוציא אייטם שמהדהד את הנרטיב של 'הנה עוד בית ספר ממלכתי מתבולל, שמוציא את ילדי העגלה הריקה לתרבות רעה', הוא ניסיון קצת פתטי והיה עדיף לוותר עליו".

• תיכון 'רמות ים' בחר שלא להגיב.

יואב קיש הוא מרואיין שמצליח לשמור על איזון בין להימנע מלענות בסגנון של 'לא דופק חשבון' מצד אחד, אך גם לא לתמרן את המראיינים שלו למנהרות מילוט צדדיות, ובלבד שלא יצטרך להתעמת ישירות עם שאלות שלא באות לו בטוב. הוא גם מרואיין די קולח. ולכן השהות הארוכה יחסית שהוא לקח לעצמו לפני שענה לשאלה הבאה שלי הייתה די מפתיעה. אדוני השר, אמרתי לו, סעיף 4 בחוק חינוך ממלכתי קובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית". עד כמה אתה דואג ליישם חוק זה הלכה למעשה? "בשנים האחרונות הייתה הרגשה שהמטרה שאתה מציין אותה זו הדתה", ענה לבסוף קיש. "וההרגשה הזו יצרה תרבות של אנטי. במקביל נוצר רצון לבנות זהות אלטרנטיבית, קוסמופוליטית. אבל חשוב להדגיש: לא כל הממלכתי הוא מקשה אחת. גם החמ"ד (החינוך הממלכתי-דתי; ד"ח) הוא חלק מהממלכתי. אבל מלבד החמ"ד כמובן, גם שאר הממלכתי לא הלך למקום קיצוני של פרוגרס. ממש לא. התופעה הזו (של הפרוגרס) נמצאת במרכז ובבתי ספר בתל אביב..." לא מדויק, קטעתי אותו. יש לנו עדויות גם על בתי ספר בירושלים ובחיפה וגם בערבה ובמכמורת. ובקיבוצים כמובן. פריסה ארצית. "אני את זה לא מכיר", הגיב קיש. חבל, הערתי לו, כי עו"ד אושרת לוי דיברה על כך בהרחבה בוועדת החינוך של הכנסת. "תראה", החל קיש לאבד קצת סבלנות, "מערכת החינוך היא מערכת גדולה ויכול להיות שיש מקרי קיצון כמו שאתה מתאר. לבוא ולהגיד שזה כאילו תופעת מיינסטרים – זה ממש לא. חד-משמעית. אכן הלכנו לתהליך לא טוב שיצר אצל ציבור מסוים תחושה שכאילו לימודי תנ"ך זו הדתה וזה מפחיד אותם. הרי זה הפוך לחלוטין. כי זה הבסיס של הבסיס שלנו – הזהות היהודית, ההיסטוריה שלנו, המורשת שלנו. זה מקור הכוח שלנו ומקור האחדות שלנו. ומשום כך הלכתי לכמה מקומות שהתחילו לייצר תיקון של הדברים האלה. למשל בלימודי תנ"ך הייתה גמישות למנהלים באיזו שנה ללמד והאם ברצף או לא. יותר זה לא כך. אנחנו מחייבים במינימום של שעה בכל שנה". זה צמצום, קטעתי אותו שוב, כי היו שעתיים. "ממש לא נכון", הוא הגיב. "ביסודיים הייתה שעה והרבה פעמים גם זה לא היה. היו מערכות שעות שראינו שאכן לא היה בהם בכלל תנ"ך. תיקנו את זה". ומה לגבי התיכונים? באליאנס חיפה הודו בפניי שהם פועלים בגמישות עם שיבוץ התנ"ך – שנה אחת לא לומדים ושנה לאחר מכן לומדים יותר. "והם צודקים", הגיב קיש. "בתיכונים יש עדיין גמישות, אבל ביסודי ביטלנו את זה. היה חשוב לי להתחיל ולתקן קודם ביסודי, בגיל היותר צעיר. ואכן עוד לא הגענו לטפל בזה בתיכונים". יפה, אמרתי לו, אז בוא נעלה כיתה. כפיתָ על המערכת היסודית שעה של תנ"ך, כעת בוא תקשיב לעדות ששמעתי במהלך הכנת התחקיר מסייעת בבית ספר יסודי בצפון תל אביב, על מה שקורה באותה שעה, לקראת חג הפסח: "בוקר טוב, תלמידים. נכון שבהגדה של פסח מצויר לכם שיש במצרים פירמידות ותמיד אמרו לכם שבני ישראל בנו אותם? אז קבלו עידכון: לפי מחקר חדש בהרווארד מי שבנה את אותן פירמידות היו האשורים או הבבלים או השד יודע מי, אבל מה שבטוח זה שלא בני ישראל כשהיו עבדים במצרים... אופס, כבר יש צלצול לסיום השיעור. אז שיהיה לכם חג שמח ואל תשכחו לגנוב את האפיקומן". אדוני השר, על הנייר נלמדה שעת תנ"ך. בתכלס, איך בדיוק נגדיר את זה? "מה שאתה מתאר בשפה ציורית זו לא המסה המרכזית", מתעקש קיש, "להגיד לך שמתוך יותר מ-200 אלף מורים אין מקרים חריגים כאלה? יש, וקיימות גם דוגמאות יותר קיצוניות. אבל יש גם דוגמאות קיצוניות אחרות מהצד השני - על הדתה. אני לא יכול להסתכל על כל שיעור קיצוני או קיקיוני כזה או אחר. לשם כך יש מפקחים. יש תלונות – משני הצדדים – ומטפלים. כשאתה במספרים כאלה זה קורה. אין מה לעשות". זורם איתך, אמרתי לו. בוא באמת נתמקד במה שקורה, לשיטתך, במרכז עקומת ההתפלגות של הממלכתי, וללא הממלכתי-דתי ברשותך. האם הילדים נחשפים שם למושגים של תפילין, ציצית, סידור התפילה ומה יש בו; מערת המכפלה, ביקור בירושלים. "ביקור בירושלים הוא חובה ויש גם שיעורי מורשת ישראל ומסע ישראלי שמחבר את התלמיד לזהות היהודית-ציונית שלו". כיום מורשת ישראל זה רשות או חובה, שאלתי. "לא יודע. צריך לבדוק את זה", ענה קיש בכנות ישירה (כך או כך, לאחר קיום הראיון נערך בוועדת החינוך של הכנסת דיון בנושא ושם שיתפו נציגי משרד החינוך בנתון הבא: רק כעשרה אחוזים מסך התלמידים בישראל לקחו חלק בשנה החולפת בתוכניות הקשורות לחיזוק הזהות היהודית; ד"ח). "אבל", המשיך השר קיש, "אם אתה נכנס פה לפרטים כדאי שתבין את ההבדל בין שלוש קטגוריות בחומרים הנלמדים בבית הספר: מקצועות ליבה (ראשי תיבות למי שלא יודע: לימודי יסוד בחינוך הממלכתי; ד"ח) מקצועות חובה ומקצועות רשות. ליבה כולנו יודעים אלה המקצועות היסוד, מתמטיקה, אנגלית וכיוצ"ב. כשנכנסתי למשרד, התנ"ך היה תחת הקטגוריה של חובה. לכאורה מצוין. לא ככה. חובה אומר שהילד צריך לקבל איקס שעות במסגרת של כמה שנות לימוד. ואז קורה שלמנהלי בתי הספר יש באמת גמישות והם 'משחקים' ומזיזים את השעות ובפועל בסוף, הרבה פעמים לא מלמדים. ולכן העברתי את התנ"ך מחובה לליבה. שם אי-אפשר לשחק ולהזיז. ועשיתי את זה למרות שזה אירוע לא פשוט. השטח לא אוהב את זה, אבל לפעמים אין ברירה". שאפו לך. ומתי יגיע תור לימודי מורשת העם היהודי להיות חלק מלימודי הליבה, הקשתי. "בסוף מה שאתה יכול לדעת זה שהבסיס של היהדות ייכנס לליבה", ענה קיש במהירות. "אנחנו נוודא שכל ילד בישראל יכיר את הזהות היהודית שלו". זה חלק מהמשימות שאתה מציב לעצמך - להכניס את כל הרשימה שמניתי ועוד ללימודי הליבה? "אני רואה את מערכת החינוך הממלכתית ככזו שחייבת לפתח את הזהות היהודית. לא יכול להיות שילד שלומד בממלכתי לא יֵדע את הקשר שלו לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל". ושאלה אחרונה: אם יוזמת לבייב-דל תחזור ויהיו גופים פרטיים שירצו ללמד בבתי הספר יהדות מחוץ לשעות הלימודים, האם תיתן להם אור ירוק לכך? "כל פעילות אחרי הלימודים שהרשות המקומית רוצה והיא עונה לחוק החינוך הממלכתי - שיהיה להם בהצלחה".