אנחנו בעיצומו של אירוע אסטרטגי מן החשובים בתולדות המדינה, אשר יכול להוביל לאחת משתי אפשרויות קיצון: מלחמה בין ישראל לאירן, או גיבוש קואליציה חסרת תקדים נגד משטר האייתולות. מה שיקרה בפועל יושפע במידה רבה מן ההחלטות של הקבינט בנוגע לתגובה על המתקפה במוצאי השבת שעברה, ושוב אנחנו בין שני מקרי קיצון: תגובה עוצמתית ישירה ומיידית בשטח אירן, או תגובה עקיפה שתגיע בשלב מאוחר יותר. גם אחרי הדיווחים על ההתקפה הבוקר (19.4.24), הנעלמים עדיין רבים: האם ישראל תסתפק בתגובה מוגבלת ומה תעשה אירן לאחר מכן. ברור שמדובר בהכרעות קשות ואף גורליות שיש להותיר למומחים, בתקווה שההחלטות אכן טהורות מכל שיקול זר – פוליטי, אישי, מפלגתי, תעמולתי. בינתיים, שלוש הערות של משקיף מן הצד. האחת והחשובה ביותר: ההצלחה המדהימה בבלימת המתקפה האירנית איננה רק מעשה ידיה של ישראל. לא זו בלבד שארה"ב, בריטניה וירדן נטלו חלק פעיל ביירוטים ונראה שמדינות נוספות סיפקו לכל הפחות מודיעין. ארה"ב מממנת את רוב תוכנית החץ ואת רוב ההצטיידות בכיפת ברזל, וכדאי שהשחצנים המתקוטטים עימה יזכרו זאת היטב. השנייה: המתקפה הזאת עלולה להיות רק הקדימון לאיום האירני אם וכאשר יהיה בידיה נשק גרעיני. זכרו נא, כי הרבה יותר מסובך ומסוכן ליירט טיל גרעיני, משום שהדבר יגרום פגיעה קשה במדינה שמעליה הוא ייורט. בנימין נתניהו הציב את סיכול הגרעין האירני בראש סדר העדיפות שלו ונכשל לחלוטין. כעת יש סיכוי לבלום ולהרתיע את אירן, ולו בצורה חלקית, באמצעות הקואליציה המערבית-ישראלית-ערבית שפעלה בשבוע שעבר. נתניהו עלול להחריב גם את הסיכוי הזה במדיניותו הסרבנית בנוגע לרצועת עזה ולבעיה הפלשתינית. השלישית: איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ, אלו הכובלים את ידיו של נתניהו (שאיננו קורבן תמים), מיהרו לדרוש תגובה צבאית נגד אירן, שעות אחדות לאחר סיכול המתקפה. תזכורת: הראשון לא שירת בצה"ל יום אחד, השני עשה שירות מקוצר בתפקיד מטה. שני הבורים אלו מעזים, שוב ושוב, להעלות דרישות אסטרטגיות ולהציג הנחיות טקטיות, ונתניהו אינו מעמיד אותם על מקומם. הייתי אומר שאין גבול לבושה ולחוצפה, אבל אין בכך כל חידוש.

נאום של השר הוא בסך-הכל הדרך לפרסם את ההודעה לתקשורת. את ההודעות איש אינו מפרסם, אבל אם השר אומר אותן כנאום – זה מקבל כותרת. כך מסביר ברנרד וולי לג'ים האקר ב"כן, אדוני השר". באותה נימה, הקבינט המדיני-ביטחוני הפך להיות המקום בו אומרים דברים כדי לקבל כותרת. סתם ציוץ מתלהם של שר זה או אחר, יקבל מעט תשומת לב אם בכלל. אבל אם הדברים מגיעים בכסות של "הוא אמר את זה בקבינט", הסיכוי שלו לזכות לפרסום גבוה בהרבה. השבוע דיווח ערוץ 12, כי בכירה במוסד שהתבקשה לתדרך את חברי הקבינט על האיומים מאירן, אמרה לדדי ברנע: "איזה כיף שביקשת ממני לדבר בפני הקבינט; הכל פה יוצא החוצה. עכשיו אתן סקירה על אירן והכל פה ידלוף". גורמים ביטחוניים טענו שהדברים נאמרו בבדיחות, אבל כמו בכל בדיחה – יש בכך גרעין של אמת (ואף יותר מכך), כפי שיודע כל צרכן תקשורת ישראלי. דומני שלא צריך להסביר עד כמה זה חמור, ועד כמה זה חמור שבעתיים כאשר די ברור שחלק מן השרים באים עם התלהמויות והשתלחויות מוכנות מראש לצורכי הדלפה, ועד כמה זה חמור פי כמה בעיצומה של מלחמה. בנימין נתניהו עשה קולות של מאבק בהדלפות הללו, אך בזה נגמר הסיפור. אולי בגלל שמשום מה, רוב ההדלפות הן של דברי שרים תומכי נתניהו ומתקפות על הרמטכ"ל, היועצת המשפטית וכל מי שאפשר להאשים כדי להרחיק את האחריות מנתניהו עצמו. ולפי אותן הדלפות, נתניהו מסתפק לכל היותר – אם בכלל – באמירות רפות לגבי סגנון הדברים ולא לגבי מהותם. בהקשר זה נעיר, שיש כאן מידה לא קטנה של דו-פרצופיות. ההגנה במשפט נתניהו יוצאת שוב ושוב נגד ההדלפות שהיו בשעתו מן החקירות בתיקים נגדו, וזוהי אחת העילות לבקשתה להגנה מן הצדק בתיק 4000. התועמלנים של נתניהו מרחיקים לכת עוד יותר ורומזים שהעיתונאים שניזונו מן ההדלפות ביצעו עבירה פלילית (שזה כמובן קשקוש). מובן שבית המשפט הוא שיכריע ולא כאן המקום להביע דעה בנושא. נאמר רק זאת: כאשר ממש במקביל יושב נתניהו בראש הקבינט הדולף כמו ברז מקולקל, ואינו עושה דבר כדי להפסיק את ההדלפות – מותר להרים גבה, בלשון המעטה.

השבוע היו לנו יום-יומיים נדירים של אהדה עולמית, מהסוג שישראל מקבלת או כאשר היא סופגת מהלומה אדירה (7 באוקטובר) או כאשר היא זוכה בניצחון מזהיר (ששת הימים, מבצע יונתן). אל ההצלחה בסיכול המתקפה האירנית הצטרפה ההכרה המערבית בסכנות המוחשיות שמציבה טהרן גם בפני ארה"ב, אירופה ובעלות בריתן. השאלה היא, האם – ובעצם כמה מהר – תצליח ממשלת ישראל לבזבז גם את האהדה הזאת. אולי משום שאנחנו מדינת היי-טק וממשלת נתניהו אינה רוצה לפגר אחרי המגזר הפרטי, היא מצטיינת במיוחד במונח הלקוח מעולם זה: השמדת ערך, דהיינו אובדן מהיר ועצום של שווי הנכס. בשנה הראשונה לכהונתה היא עשתה זאת דרך הרפורמה המשפטית: איבדנו חלק ניכר מן ההכרה בנו כמדינה דמוקרטית וליברלית, משקיעים (בעיקר בהיי-טק) ברחו, המעמד בשוקי ההון הורע, החברה חוותה קרע חסר תקדים. ההשלכות הביטחוניות והמדיניות היו כתובות על הקיר והתממשו ב-7 באוקטובר. לאחר מתקפת הזוועה של חמאס, העולם היה בעדנו. היה צפוי שהיחס ישתנה כאשר ישראל המוכה תשיב מלחמה שערה, אך לפעמים נדמה היה שממשלתנו עובדת בשירות הצד השני. לא היה מנוס מפגיעה באזרחים שמקרבם צמחו ובקרבם התחבאו אנשי חמאס, בתי ספר ובתי חולים היו מטרות לגיטימיות. אך היינו צריכים לנהל הרבה יותר חכם את נושא הסיוע ההומניטרי ובמיוחד את סוגיית היום שאחרי. הדבר לא נעשה, הורדנו לטמיון את כל האהדה הראשונית ואנחנו היום בגרעון עצום מבחינת תדמית ומעמד. וכל זה על הרקע של המחדל שלא ייאמן בתחום ההסברה, אותו ממשלות ישראל מפקירות מזה עשרות שנים. התמיכה העולמית בנו לאחר המתקפה האירנית יכולה לשמש כבסיס להמשך הקואליציה נגד טהרן, המציבה את האיום הקיומי החיצוני הגדול ביותר על ישראל. היא יכולה לחזק את דרישותינו מן העולם בנוגע לחיסול חמאס ושחרור החטופים. היא יכולה להחזיר אותנו למעמד של בעלת הברית האיתנה של המערב הדמוקרטי בליבו של אזור רודני ואלים. גם את זה צריך להביא בחשבון בעת ההחלטה על התגובה. אבל הניסיון של השנה האחרונה בהחלט גורם לחשוש, ששוב נהיה עדים להשמדת ערך.

לנוכח מחדליה של ממשלת ישראל בהגנה על שמה הטוב של המדינה באחת משעותיה הקשות ביותר, מיותר לגמרי לצפות שהיא תעשה משהו לטובת העם היהודי בשעה קשה. הליגה נגד השמצה פרסמה השבוע את נתוני התקריות האנטישמיות בארה"ב בשנת 2023, אשר הגיעו לשיא של 8,873 אירועי תקיפה, ונדליזם והטרדה – זינוק של 140% בהשוואה לשיא של 2022. לאחר 7 באוקטובר נרשמו 5,204 אירועים אנטישמיים. הממוצע היומי לפני מתקפת חמאס היה 24 ביום; אחריה – 60 אירועים ביום. הנתונים הללו – ומדובר על ארה"ב, לא על גרמניה או צרפת או רוסיה – מעוררים חלחלה. הם מזכירים שוב, שמדובר בצומת קריטי בחייו של העם היהודי בתפוצות: האם הוא יכול לחיות בין העמים במובן הכי בסיסי והכי יום-יומי? לא תחת סכנת השמדה והגליה, אלא ברמה של היכולת ללכת ברחוב ללא פחד, לענוד מגן דוד ולחבוש כיפה ללא חשש, להיכנס למרכול ולמגרש הבייסבול ללא מורא, להסתובב בקמפוס ללא צורך להסתכל מעבר לכתף. כל זה קורה כאשר חוף המבטחים של העם היהודי נראה הכי פחות בטוח מאז עלה על המפה, שישה חודשים אחרי שדווקא במדינת היהודים התחולל הטבח הנורא ביותר מאז השואה, בזמן בו האיום הקיומי על המקלט הלאומי מודגם בצורה חיה בלילה אחד. ומה עושה ממשלת ישראל כדי לחזק את העם היהודי? כלום ושום דבר. ככלות הכל, הסטודנטים המותקפים בהרווארד אינם חברי מרכז הליכוד, המתפללים הסופגים קללות בניו-יורק אינם המצביעים של אגודת ישראל, איתמר בן-גביר לא יכול לחלק אקדחים לנערי טקסס, ותושבי לוס אנג'לס אינם צופים בערוץ 14. הממשלה הזאת מתנכרת לאזרחי ישראל שאינם מצביעיה, אז ברור שאין לה שום עניין ביהודים שמעבר לים.

יריב לוין שוב מונע מינוי שופטים לבתי המשפט המחוזיים, בטענה שלעת הזאת – המינויים צריכים להיות בהסכמה רחבה, ובעצם פה אחד. בתפקידו כיו"ר הוועדה לבחירת שופטים, הוא פשוט אינו מעלה להצבעה מועמדים שהימין חפץ ביקרם ושאין להם רוב בוועדה. על מינויים לבית המשפט העליון איש אינו מדבר, ודומה שלוין ישמח מאוד אם שורותיו יילכו ויתדלדלו. כבר היום לא מאוישים שניים מבין 15 התקנים, ובעוד חצי שנה בלבד יתפנה גם התקן של עוזי פוגלמן. מובן שזהו תירוץ בלבד, למה שהוא בפועל שימוש לרעה – אולי חסר תקדים – בסמכותו של יו"ר הוועדה. לוין יוצר רודנות של המיעוט: אם הוא, אורית סטרוק ויצחק קרויזר לא מסכימים – שופט לא ימונה, גם אם ששת החברים האחרים תומכים בו. זה לא מקרי, שהרי לוין כבר אמר בשבוע שעבר – בישיבת הוועדה – שהרפורמה תימשך איתו או בלעדיו. אז אחרי שלא הצליח לשנות את הרכב הוועדה, הוא משתק אותה אם אין לו רוב. כל זה נעשה בידי אחד מראשי הטוענים שהממשלה רשאית לעשות כל דבר, כי יש לה 64 חברי כנסת. אז מצד אחד הוא אומר שחייבים להישמע לרוב, ומצד שני הוא מכפיף את הרוב למיעוט. מזכיר לכם משהו? נכון, את החרדים ואת הימין הקיצוני – וזה לא מפתיע, כי אתם זוכרים מי היה ראש צוות המו"מ של הליכוד שנתן לחרדים ולימין הקיצוני את כל מה שרצו? יריב לוין. אז כאשר נוח לו הרוב הוא הקובע, וכאשר לא נוח לו – המיעוט מטרפד את הרוב.

אני מאוד אוהב את חברת התעופה איזי ג'ט. כמי שטס לא מעט ללונדון, קיבלתי את הרושם שיש בה משהו מרענן לעומת הכבדות של בריטיש איירווייס. אבל אני מקווה מאוד שאוכל לעמוד בהחלטה שלי מהשבוע: אני איתם גמרתי. החברה הודיעה במפתיע על הפסקת כל הטיסות לישראל וממנה עד חודש אוקטובר, וכך גרמה נזק ועוגמת נפש אדירים לרבבות לקוחות. דני שדה הסביר בצורה משכנעת בוואלה, כי הסיבה היא כלכלית בלבד: החברה הגיעה למסקנה שלא תרוויח על הטיסות הללו. זה גם מה שעמד באמת מאחורי רוב הפסקת הטיסות בחודשים הראשונים של המלחמה. נניח שכמה שבועות הייתה איזושהי סכנה ביטחונית; היא הלכה והתפוגגה, אבל חלק מן החברות לא חזרו עד היום או שחזרו בצורה חלקית בלבד. משרד התחבורה אמר כבר בסוף 2023, שהחברות מבינות שהמטוסים יהיו ריקים ולכן הן לא טסות. שיהיה ברור: חברות התעופה הזרות הן גופים עסקיים, חלקן חברות ציבוריות, וחובתן לפעול משיקולים כספיים בלבד. אבל מותר לנו, או בעצם – חובה עלינו, לזכור מי הוציא לנו אצבע משולשת בשעתנו הקשה ביותר, מי גרם לנו להיות מבודדים ולהרגיש מצורעים, מי הראה לנו שהוא אוהב יהודים בתנאי שיש להם כסף. וכל זה תקף בריבית דריבית כלפי טורקיה של האנטישמי הגס רג'פ טאיפ ארדואן. לא רוצים אותנו? אין בעיה. נחרים אתכם בקול גדול ובגאווה רבה.