בשנות ה-1960 כתב אפרים קישון מערכון על מאבק בין חברי קיבוץ השוכן על הגבול: האם לעקור עצים כדי לטמון מוקשים נגד מסתננים. שני הצדדים הצביעו על סמל הנח"ל – מגל וחרב – והתווכחו איזה מהם נמצא על גבי השני. במבט רחב, שניהם צדקו: אין ביטחון חזק בלי כלכלה איתנה ואין כלכלה איתנה בלי ביטחון חזק. זה אמור להיות מובן מאליו: הצבא צריך גב כלכלי למימונו, המשק צריך גב ביטחוני להגנתו. המשמעות היא, שכאשר יוצאים למלחמה – חייבים להביא בחשבון גם שיקולים כלכליים: איזה מחיר ניתן לשלם, הן בהיבט של עלות המלחמה והן בהיבט של הפגיעה במשק. הממשלה הנוכחית מפקירה את החזית הכלכלית, כשם היא מפקירה את החזית ההסברתית וכשם שהיא מדשדשת עד יאוש בחזית הביטחונית ובחזית המדינית. הורדת הדירוג המפתיעה של סטנדרד אנד פור'ס בשבוע שעבר היא ההוכחה הטובה ביותר לכך: בעולם לא מאמינים במנהיגות הכלכלית של ישראל, לא קונים את התחזיות שלה, לא חושבים שהיא תעשה את הדרוש. והאמת? הם צודקים לגמרי. גם בתחום הכלכלי, כמו במעמדה של ישראל בעולם וכמו במוכנות הצבאית, נכנסנו למלחמת חרבות ברזל עם גרעון שיצרו מהלכיה המופקרים של הממשלה ובראשם ההפיכה המשטרית. לפני פחות משנתיים, בימי ממשלת בנט-לפיד, תחזיות האשראי של ישראל היו חיוביות; הן הופחתו עוד לפני המלחמה, בגלל אותה רפורמה הרסנית. ואז באה המלחמה והנחיתה מהלומה חסרת תקדים של הורדת דירוג בידי שתי החברות החשובות ביותר בעולם. ומה עושה הממשלה? כלום ושום דבר. בנימין נתניהו הפקיר את הכלכלה בידי בצלאל סמוטריץ, בור משיחיסט שרוצה בכלל להיות שר הביטחון. אין קבינט מלחמה כלכלי, אין התייעצות עם מומחים, אין הקשבה לנגיד בנק ישראל, אין סגירה של משרדים מיותרים, אין קיצוץ בכספים הקואליציוניים, אין הפחתה בתשלומים לחרדים, אין העלאת מיסים, אין תחזיות ריאליות, אין תוכניות מעשיות. הממשלה מוליכה אותנו ממחדל לחורבן.

מה שקורה בחודשים האחרונים בכמה מאוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב, ובראשן קולומביה, הוא גל אנטישמיות חסר תקדים. מי שחושב שהעולם האקדמי חסין מפני דעות קדומות ושנאת זרים העלולות להתפתח לכדי רצח עם, כדאי שיזכור שחלק משמעותי מבכירי הנאצים – כולל מי שידיהם היו טבולות בדם עד כתפיהם – היו אקדמאים ואף בעלי תואר דוקטור. מי שחושב שארה"ב חסינה מפני אנטישמיות אלימה, כדאי שיזכור שזה מה שחשבו על גרמניה ושבפועל כבר יש בה תקריות אלימות מדי יום. אם כבר עושים את ההשוואה לגרמניה, אזי יש עוד נקודה: זו הייתה המדינה המובילה בהיטמעות ואף בהתבוללות של יהודיה. רוב יהודי גרמניה ("גרמנים בני דת משה") היו בטוחים שהאנטישמיות תיעלם ברגע בו הם יהיו דומים ככל האפשר לשכניהם הנוצרים. היקיצה שלהם אחרי 1933 הייתה כואבת ביותר, מסיבות שלא כאן המקום להרחיב בהן. גם רוב יהודי ארה"ב בטוחים שהם נטמעו בסביבה, עם נישואי תערובת בהיקף עצום ואימוץ דעות ליברליות-פרוגרסיביות לעיתים קיצוניות ואנטי-ישראליות. הם חווים כעת יקיצה כואבת. ההבדל המשמעותי הוא, שנכון לעכשיו – השלטון הפדרלי והמדינתי יוצא בתקיפות נגד האנטישמיות והאלימות, וזאת כמובן בניגוד מוחלט לגרמניה בה האנטישמיות באה קודם כל מהשלטון. אבל אמרתי "נכון לעכשיו", כי יש בארה"ב ימין קיצוני הולך וגדל, בהובלתו של דונלד טראמפ, המפגין בגלוי גזענות ושנאת זרים וגם אנטישמיות. בהחלט קיימת סכנה מוחשית שראשי הזרם הזה ישלטו החל מינואר הבא גם בבית הלבן וגם בקונגרס. קיים, או לפחות אמור להיות קיים, עוד הבדל מכריע: קיומה של ישראל. בשנות ה-1930 וה-1940 לא היה ליהודים לאן ללכת; היום יכול כמעט כל יהודי (וגם מי שהקשר שלו ליהדות הוא רופף מאוד) למצוא מקלט בישראל. הבעיה היא, שאותו מקלט ספג מכה אדירה ב-7 באוקטובר, כי באותו מקלט בוצע הטבח ביהודים הנורא ביותר מאז השואה. ומאז, הממשלה של אותו מקלט מפגינה אוזלת יד משוועת בכל התחומים ואינה נוקפת אצבע להיאבק באנטישמיות. היא גם גורמת לעולם לחשוב שישראל אינה בהכרח חלק מהחזית הדמוקרטית-ליברלית, המתייצבת נגד הסמכותנות והקנאות והשנאה של ציר הרשע ותומכיו. סכנת החורבן כאן אינה רק של מדינת היהודים, אלא של העם היהודי.

השאלה האם בנימין נתניהו מנותק מהמציאות או אטום כלפיה מלווה אותי למעלה משנה, מאז החלה ההפיכה המשטרית; היא התחזקה אחרי 7 באוקטובר. לפעמים יש לנתניהו אמירות נקודתיות שמחדדות אותה עוד יותר. כך היה השבוע, כאשר הוא אמר שאישור הסיוע האמריקני בקונגרס מהווה הוכחה לתמיכה הדו-מפלגתית הגורפת בישראל. אז או שנתניהו לא ראה את המספרים, או שהוא חושב שביכולתו לבלף לגביהם. 58 מבין 431 צירי בית הנבחרים הצביעו נגד הסיוע, שזה 14% מכלל הצירים. לא נורא. אבל כמעט כל המתנגדים היו דמוקרטים, וכאן אנחנו מדברים על רבע מהסיעה. כלומר: זה נושא מפלגתי לגמרי (אגב, בסנאט רוב המתנגדים היו רפובליקנים, אבל בגלל שהסיוע לישראל ואוקראינה הוגשו כמקשה אחת). נתניהו וממשלתו "הצליחו" לגרום לכך שרבע מנציגיה של אחת משתי המפלגות יצביעו נגד סיוע צבאי לישראל בעיצומה של מלחמה. הנה עוד כישלון חסר תקדים של הממשלה הזאת, הפוגעת בעמוד התווך החשוב ביותר של עצם יכולתנו להתקיים: הברית עם ארה"ב. זה נובע הן ממדיניות הממשלה והיריקות הפומביות בפרצופו של ג'ו ביידן, והן מכך שנתניהו כלל אינו מסתיר את העדפתו לרפובליקנים. הנה, השבוע יצא עמיחי שיקלי (מועמד מוביל לשוטה הכפר) ואמר במפורש שביידן מפגין חולשה ושהוא היה מצביע בעד דונלד טראמפ. תזכורת: מדובר בשר בממשלת ישראל. מה עשה נתניהו בתגובה? כלום. שתיקה מוחלטת. המסקנה המתבקשת: הוא תומך בדברים ולא חושב שיהיה זה אסון אם נתערב במערכת בחירות צמודה כל כך ויצרית כל כך (ולטובתו של פושע בלתי שפוי, שונא זרים שלאחרונה התבטא בצורה אנטישמית). הוא שאמרנו: ממשלת ממחדל לחורבן.

אני לא יודע האם לוחמים בגדוד נצח יהודה אכן פגעו בצורה חמורה בזכויות אדם של פלשתינים. אני לא יודע האם צה"ל והמשטרה אכן כשלו בטיפול במעשים כאלו, אם היו. אני לא יודע האם הדרג המדיני (דהיינו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר) מנעו את הטיפול הראוי, אם היה בו צורך. אני כן יודע שני דברים: שהאמריקנים מאוד קפדנים ודקדקנים בנושאי חוק ומשפט, ושהם באמת באמת חברים שלנו. מה שאומר, שאם יש/הייתה כוונה להטיל עיצומים על הגדוד, היא באה אחרי בדיקה מעמיקה של כל הראיות; ושאם חברי אמת שלנו מניפים כרטיס צהוב – אז כדאי שנבדוק את עצמנו. שימו נא לב לעוד שתי נקודות בהקשר זה. האחת: ככל שראיתי, התגובות על העיצומים שבדרך התמקדו בכך שמדובר בפגיעה קשה בישראל ובמהלך שראוי להימנע ממנו בין ידידים. לא ראיתי הכחשות גורפות לטענות לגופן, לא ראיתי אמירות כמו "זה לא קרה" או "זה טופל כיאות". זה אומר לא מעט. השנייה: החלטותיו של בית הדין הבינלאומי בהאג בתביעה השקרית והמקוממת והמוטרפת של דרום אפריקה התקבלו כמעט פה אחד, כולל בידי שופטים עצמאיים ממדינות מובילות וידידותיות לישראל כמו ארה"ב, צרפת, גרמניה ואוסטרליה. גם כאן, מן הראוי היה שנעצור ונבדוק האם בכל זאת יש מקום לשיפור. לנפנף הכל באמירה "העולם כולו נגדנו" – זה מטופש וזה מסוכן. זה הרבה יותר מאשר מחדל; זה מתכון לחורבן.

ההתפטרות של אהרון חליוה היא כמובן צעד נכון ומתבקש. סביר להניח שבקרוב יחסית ילכו בעקבותיו הרצי הלוי, רונן בר ובכירים אחרים בדרג הביטחוני. השאלה הגדולה היא, האם הדרג המדיני ישתמש בכך כדי לנסות ולנקות את עצמו (כפי שהוא עושה מאז פרוץ המלחמה), או שהזעם הציבורי רק יגבר ואולי-אולי, ככה בטעות, יוביל גם את הפוליטיקאים לשלם את המחיר. בינתיים, נקודה קריטית חסרה לי בדיון על ראש אמ"ן הבא: הכרה בכך שהוא חייב להיות איש מודיעין. לכולם ברור שמפקד חיל-האוויר חייב להיות טייס; מפקד זרוע היבשה יהיה תמיד איש חי"ר או שריונר; מפקד חיל-הים יתחיל כחובל פשוט או כלוחם בשייטת 13. אבל ראש אמ"ן – בעל התפקיד החשוב ביותר בצה"ל אחרי הרמטכ"ל, התפקיד שבידיו מופקדים חיי כולנו – הוא כמעט תמיד חסר כל ידע בתחום המודיעין. לא מאמינים? הנה הנתונים. בדקתי את הרקע של 17 ראשי אמ"ן האחרונים, מאז 1959 (בעשור הראשון למדינה מונו קצינים מכל הבא ליד, מסיבות ברורות). מבין 17 אלופים אלו, שלושה בלבד גדלו במודיעין: חיים הרצוג, יהושע שגיא ואהרון זאבי-פרקש. שניים נוספים מילאו תפקידי מודיעין בכירים קודם לכן, למרות שלא צמחו בתחום: אלי זעירא ושלמה גזית. לכל 12 האחרים לא היה שום רקע בתחום, וזה כולל את חמשת האחרונים. למרבה האבסורד, אחד מהם (עמוס ידלין) היה טייס – וכאמור, איש לא היה חושב למנות את מפקד 8200 למפקד חיל-האוויר. בתור יוצא חיל המודיעין, מעולם לא הבנתי את זה ועכשיו עוד פחות. יש במודיעין שבעה תתי-אלופים: קצין מודיעין ראשי, ראש חטיבת מחקר, ראש חטיבת ההפעלה המבצעית, ראש מערך המבצעים המיוחדים, מפקד 8200, מפקד 9900 והצנזור הצבאי הראשי. תתי-אלופים נוספים בתחום מצויים בלהק מודיעין של חיל-האוויר ובמספן מודיעין של חיל-הים. אז לאורך עשרות שנים, איש מכל אלו לא התאים להיות ראש אמ"ן? התשובה היא, שתפקיד ראש אמ"ן נתפס כתחנה חשובה ואף הכרחית בדרך לתפקיד הרמטכ"ל (עברו שם אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, משה יעלון, אביב כוכבי והרצי הלוי), והרמטכ"ל הוא תמיד איש הזרועות הלוחמות – ולכן התפקיד הזה חסום בפני אנשי מודיעין. משוגע ככל שזה יישמע, זאת הסיבה. לקח מרכזי של 7 באוקטובר חייב להיות: ראש אמ"ן יהיה איש מודיעין מנוסה, שגדל בתחום ומכיר אותו לאורך ולרוחב, לגובה ולעומק. את המחיר של המינויים הבלתי-מקצועיים האחרונים אנחנו משלמים בדם, פשוטו כמשמעו.

לרגל חג הפסח, נחזור לרגע-קט למנהיג הלאומי הראשון של עם ישראל והגדול שבהם: משה רבינו. במעמד הסנה סירב משה ליטול על עצמו את השליחות להוצאת ישראל ממצרים, ובין היתר טען שהוא נעדר הכישורים הדרושים. מה קורה כאשר משה נתקל בכשלונות קשים? האם הוא יאמר לקדוש ברוך הוא "אמרתי לך"? האם הוא יגלגל את האחריות לכתפיהם של אחרים? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אנו רואים זאת במשבר הראשון ובמשבר הגדול ביותר. המשבר הראשון היה כאשר בעקבות פגישתם הראשונה של משה ופרעה, מלך מצרים לא רק מגיב בשלילה מתנשאת, אלא אף מכביד את השעבוד. משה פונה לאלוקיו: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הֵרַע לעם הזה". שימו לב לגוף הראשון המודגש כאן; בין השורות אומר משה: הבעיה היא בי, אני שליח כושל, בגללי בני ישראל סובלים יותר. המשבר הגדול ביותר הוא חטא העגל. משה אינו קשור אליו בצורה כלשהי; הוא הרי שהה בהר סיני כאשר התחולל החטא. אבל לאחר שהוא מעניש בחומרה את הגרעין הקשה של החוטאים, מתפלל משה למחילה ומוסיף אמירה נועזת ביותר: "ועתה, אם תשא חטאתם; ואם אַיִן – מחני נא מספרך אשר כתבת". אם אינך סולח לעם, תוציא אותי מהתמונה ותמחק אותי מההיסטוריה. כי אולי אני לא נושא באחריות הישירה, אבל אני נושא באחריות הכוללת כמי שאמור היה לחנך את העם כך שלא יחטא; ואם נכשלתי – אין לי מקום בהווה ובעתיד. ועוד הערה. הן במכות מצרים והן בקריעת ים סוף, הניסים מתחוללים באמצעותו של משה (ולפעמים גם אהרון), אשר צריך להרים את ידו או להכות במטהו או להטות את המטה. מדוע זקוק הקדוש ברוך הוא ל"תיווך" הזה? כדי ללמדנו, שגם ישועה אלוקית מתחילה במעשה אנושי; שהישועה האלוקית לא תבוא בלי המעשה האנושי. לתשומת ליבם של מי שחושבים שלימוד תורה די בו כדי להגן על העם והארץ. מועדים לשמחה.