שניים ממועדוני הכדורגל המעוטרים ביותר בישראל החליפו מאמנים בחודש שעבר. מכבי חיפה הודיעה, כי מסאי דגו יסיים את תפקידו בתום העונה ואת מקומו יתפוס ברק בכר. הפועל תל אביב פיטרה את יוסי אבוקסיס ומינתה את סלים טועמה למאמן זמני. בחיפה ההחלפה נבעה מכך שהקבוצה כנראה לא תזכה השנה בשום תואר: היא עפה מהגביע ומפגרת משמעותית אחרי מכבי תל אביב בליגה. בתל אביב ההדחה נבעה מכך שהקבוצה בסכנה ממשית של ירידה לליגה הלאומית. יש לי שאלת תם: האם המדינה פחות חשובה מאשר קבוצת כדורגל? אנחנו לא בדרך לשום אליפות שהיא, פרט אולי להשמדת הערך המהירה ביותר וההרסנית ביותר בהיסטוריה. אנחנו לא בדרך לירידת ליגה; כבר ירדנו ליגה במעמד הבינלאומי, כבר ירדנו שתי ליגות בהרתעה, חברות הדירוג הורידו אותנו פשוטו כמשמעו. אז לא הגיע הזמן להחליף את המאמן? בקבוצות ספורט מחליפים מאמנים, כי זה יותר פשוט ויותר זול מאשר להחליף שחקנים. במדינה, בניגוד לאמירתו הצינית-שחצנית של יצחק בן-אהרון אחרי מהפך 1977, אי-אפשר להחליף את העם. יתרה מזאת: בקבוצות ספורט לעיתים האשמים האמיתיים הם השחקנים; בישראל של 2024, העם מפגין תכונות ויכולות מופלאות, בעוד בנימין נתניהו וממשלתו הולכים ומוליכים מדחי אל בכי, מכישלון לאסון, מחושך לצלמוות. שם "זה רק ספורט", כפי ששרה דפנה דקל; פה מדובר בבטחוננו, בקיומנו, בהישרדותנו. המאמן וכל צוותו צריכים ללכת הביתה. היום.

ניר דבורי דיווח השבוע, כי במערכת הביטחון שורר כעס על התחמקותו של בנימין נתניהו מלקיים דיון אסטרטגי; לאחר הפרסום הוא נקבע לשבוע הבא. רון בן-ישי דיווח על קרע בין ראשי מערכת הביטחון – יואב גלנט, הרצי הלוי, אולי גם רונן בר ודדי ברנע – לבין נתניהו, בשל הימנעותו של האחרון מלקבל החלטות בחמש סוגיות מרכזיות: עסקת חטופים, "היום שאחרי" בעזה, המבצע ברפיח, מלחמת ההתשה בצפון ותקציב הביטחון. לפי הדיווח של בן-ישי, אומנם לראשי המערכת יש דעות והן הציגו אותן, אך מובן שהם יקיימו כל החלטה – אלא שפשוט אין החלטות. הדיווחים הללו לא רק עולים בקנה אחד (ובמקרה של בן-ישי כדאי להזכיר שמדובר בפרשן הצבאי מספר אחת בישראל), אלא גם מתאימים לגמרי למה שאנחנו יודעים על נתניהו בכלל ועל ניהול המלחמה בפרט. האיש ידוע בדחיינותו: במקרה הטוב הוא מחליט בדקה האחרונה, במקרה הפחות טוב – הרבה דקות אחריה. אומרים שהוא דווקא מיטיב לנהל עבודת מטה, אלא שלעיתים קרובות זוהי גם (ואולי בעיקר) דרך לדחות את ההכרעה. הוא אלוף בהכרזות מפוצצות והחלטות בומבסטיות, וטוראי בביצוע לאורך זמן. ואילו במלחמה עוד ועוד דיונים מהותיים נדחים או לא מתקיימים כלל, בעיקר משום שנתניהו אינו מוכן/מסוגל להתעמת עם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ. המחיר של כל אלו הוא גבוה ביותר. החטופים מעונים וגוועים. ישראל מאבדת לגיטימציה. המשק מתדרדר לתהום. רבבות אזרחים עקורים מבתיהם. חמאס שב ומתבסס בשטח. ההישגים הצבאיים יורדים לטמיון. שיהיה ברור: אנחנו לא יכולים להמשיך לשלם את המחיר הזה. עוד סיבה, אחת מני רבות ואולי הדחופה ביותר, מדוע חייבים להחליף את נתניהו מיד.

קו מאחד עובר בין גל השנאה לישראל בעולם, אובדן הלגיטימציה למלחמה נגד חמאס וסכנת צווי המעצר מבית הדין בהאג לבכירי המדינה: הפיכתו של משרד החוץ למשרד שנמצא בחוץ. גם זו מלאכת הרס מפוארת הרשומה של שמו של בנימין נתניהו, הרוצה להבטיח שכל הדיפלומטיה תהיה בידיו ולא חלילה בידי אנשי מקצוע בלתי-פוליטיים. מובן שזו לא סיבה יחידה ואפילו לא עיקרית להתפתחויות הללו, אבל אי-אפשר להתעלם ממנה. אפשר לתמצת את כל הסיפור בשני נתונים ובשני שמות. המספר הראשון הוא תקציב המשרד, אשר מבחינה כספית כמעט לא השתנה מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009: אז הוא היה 1.42 מיליארד שקל, שהם 1.8 מיליארד שקל במחירים ריאליים, היום הוא 1.79 מיליארד שקל. אבל בשנת 2010 היווה תקציב משרד החוץ 0.6% מתוך תקציב המדינה, וב-2023 הוא היה 0.36% בלבד. כלומר: חלקו בעוגה הכוללת ירד ב-40%. המספר השני הוא האנשים: אשתקד היו בו 1,094 עובדים; השנה, בתקציב המתוקן שלאחר פרוץ המלחמה, יש 978 בלבד – ירידה של 10% בתקופה הקשה ביותר בתולדות יחסי החוץ של ישראל. השם הראשון הוא אלי כהן, שהיה שר החוץ במשך שנה ואמור לחזור למשרד בעוד שנתיים למשך עוד שנה. כהן הוא רואה חשבון שהיה מנהל בכיר בקבוצת הכשרת היישוב, והיה שר הכלכלה ושר המודיעין. אין לו שום יתרון בתחום יחסי החוץ. השם השני הוא ישראל כ"ץ, השר הנוכחי. הוא היה קצין לוחם, למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, כל הקריירה שלו היא בפוליטיקה והיה שר החקלאות, התחבורה, האוצר והאנרגיה. שוב: שום יתרון בתחום יחסי החוץ. ואולי הכי סמלי: השניים התחלפו בינואר השנה, ברוטציה אשר כשלעצמה מלמדת שהמשרד החשוב הזה הוא לא יותר מאשר אתנן פוליטי. ואז התברר, שהוא גם לא מספיק חשוב כדי להבטיח בו המשכיות בעיצומה של מלחמה. הרי לכם התמונה.

אנחנו לא מצפים מהרב הראשי לישראל שיהיה אסטרטג ואפילו לא טקטיקן. אבל מי שאמור לקבל את פרס ישראל לספרות תורנית, צריך לכל הפחות להכיר על בוריו את הספר התורני החשוב ביותר – התנ"ך. ומה לעשות, שהספר הזה מציג גישה הפוכה בתכלית לזו של הרב יצחק יוסף, הטוען שתלמידי הישיבות ולא הרמטכ"ל הם שהצילו את ישראל מהמתקפה האירנית. גישה בסיסית וחשובה במיוחד של היהדות היא שיש לפעול בתוך הטבע ולבקש סיוע אלוקי – ולא להפך. כך נעשה גם במלחמות ישראל. למשל: בראשונה שבהן, הורה משה ליהושע "בְּחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק", ורק לאחר מכן התיישב משה על ראש הגבעה ופרס את כפיו השמימה; וגם אז התנהלה מלחמה פיזית. דוגמה שנייה: דבורה הנביאה שולחת את ברק להילחם נגד סיסרא ומבטיחה לו שה' יהיה בעזרו. ברק מציב תנאי: הוא ייצא למלחמה רק אם דבורה תבוא איתו. היא נענית בחוסר רצון (וגם מבהירה לו שסיסרא יפול ביד אישה) – כי המלחמה עצמה היא עסק למצביא ולא לנביא. אני סמוך ובטוח שהרב יוסף, שהוא באמת תלמיד חכם מהשורה הראשונה, מכיר היטב את הפסוקים הללו. אז למה הוא מתעלם מהם? כי הוא מתאים בול לממשלה הנוכחית – הוא מדבר רק אל הקהל שלו ואכפת לו רק מהאנשים שלו. והאיש הזה יחזיק רשמית בעוד חודשים אחדים באחד מהמפתחות למדינה, כאשר יתמנה לנשיא מועצת החכמים של ש"ס (בפועל הוא מנהל אותה כבר היום). אפשר לתת לו גם משואה: לתפארת מדינת ישראל.

יש לנו לא מעט שרים וחברי כנסת שמתנהגים בצורה מופקרת, יש לנו לא מעט שרים וחברי כנסת המפגינים טמטום, אבל שילוב של הפקרות וטמטום כמו של יצחק גולדקנופף – קשה למצוא אפילו בממשלה ובקואליציה הנוכחיות. השר האגודאי יצא השבוע נגד ביטול הילולת ל"ג בעומר במירון, טען שאין החלטה כזאת, ותהה מדוע סוגרים את מירון ולא את צפת ומטולה. אחר כך הוא התנצל: מטולה כן סגורה, הודה. זה מופקר, כי קיום ההילולה הוא סכנת נפשות עצומה. רבבות בני אדם בנקודה אחת ובזמן אחד הידועים שבועות רבים מראש, במרחק של שלושה קילומטרים בלבד מבסיס חיל-האוויר בהר מירון שאותו חיזבאללה מטווח באופן קבוע. צריך להסביר כמה זה מסוכן? וזה מטומטם, כי ההשוואה חסרת כל יסוד: אירוע אחד שאיננו הכרח ושכבר אירע בו אסון נורא, לעומת ערים שתושביהן רוצים וצריכים לגור וללמוד ולעבוד ולסחור בהן. זהו אותו גולדקנופף שתהה מה כל כך רע פה שצריך ללכת לבחירות. זהו אותו גולדקנופף שדיבר על הארכת כהונת הממשלה עד תום המלחמה (מה שאומר שלשיטתו היא תימשך לפחות עוד שלוש שנים). אז אולי אנחנו לא צריכים להתפלא, אבל עדיין מותר לנו לתפוס את הראש בייאוש. וגם זו סיבה להחליף את ממשלת הבלהות הזאת.

איתמר בן-גביר תמיד יצליח להאפיל על יצחק גולדקנופף ודומיו. השבוע הוא עשה זאת בגדול, למרות ימי החג. זה התחיל עם תאונת הדרכים ביום ראשון. עמיתי איציק וולף שאל את לשכתו של בן-גביר מי אישר לו לעבור באור אדום, האם הוא עושה זאת תמיד, מי אישר את נהגו הבעייתי משה אייכנשטיין ומי מאבטח אותו. הלשכה סירבה לענות. עורכת דינו של אייכנשטיין טענה מאוחר יותר, כי מדובר בהיתרים של המשטרה ומשרד התחבורה. אבל הגרסה הזאת טרם נבדקה, ומכל מקום – בן-גביר הוא שחייב לנו דין וחשבון. זה נמשך עם היד הקשה הגוברת של המשטרה כלפי המפגינים נגד הממשלה, אשר כללה מעצרים (כולל של בני משפחות חטופים) ושבירת שלט למען החטופים. שיהיה ברור: עם כל ההבנה שאין עמוקה ממנה למצוקת המשפחות, המחאה חייבת להיות חוקית. אבל כאשר מדובר במשטרה שכבר 15 חודשים מצויה תחת מרותו של בן-גביר, שאינו מסתיר כלל את תפיסותיו האנטי-דמוקרטיות ואף הגזעניות בנוגע להפעלתה, יש יותר מאשר שמץ של חשד שהיא פועלת בצורה פסולה וממניעים פוליטיים. ואז הגיע האיש שלא שירת יום אחד בצה"ל, השתלח ביואב גלנט (מפקד שייטת 13, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד דרום) ודרש לפטר אותו. זה כמובן בא בהמשך לדרישות הפומביות שלו בסוגיות אסטרטגיות וטקטיות של ניהול המלחמה. היחיד שאיכשהו נותן פייט לבן-גביר הוא בצלאל סמוטריץ', שהשתמט ממחצית מהשירות ואת המחצית השנייה עשה כג'ובניק. (ואגב: השר לביטחון לאומי והשר במשרד הביטחון וחברי הקבינט משתלחים בשר הביטחון על "קונספציה"?!). במקביל, בשנת 2023 נרצחו במשמרת שלו (ולאחר שבן-גביר אישית הפסיק את התוכנית למאבק בפשיעה הערבית) 244 ערבים - המספר הגבוה ביותר בתולדות המדינה ופי 2.2 מאשר בשנה הקודמת (של ממשלת בנט-לפיד, הראשונה בה ירד המספר מאז לפחות 2014); מספר הנרצחים היהודים גדל ב-28% ל-45. בעשרת השבועות הראשונים של 2024 נרצחו 37 ערבים, עלייה של 20% לעומת אשתקד; בקצב הזה, השנה המספר יהיה כ-300 (!). אז הוא נכשל בתפקידו-שלו, אבל מחלק ציונים לאחרים. ולא נפסיק להזכיר, שהאשם האמיתי הוא מי שנתן להם שני תפקידי מפתח ואינו מעז להעמידם על מקומם: בנימין נתניהו.